סימן רט״ז — דיני ברכת הריח

קודם — כן ; אחריו — לא. וכך פתח השולחן ערוך אורח חיים רט״ז:א: «אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח» (שו״ע או״ח רט״ז:א), ומיד סגר את הצד השני: «אבל לאחריו א״צ לברך» (שו״ע או״ח רט״ז:א). וכבר העמידו הטור בהשוואה לשולחן: «כשם שאסור ליהנות באכילה ובשתייה עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך» (טור או״ח סימן רט״ז), «ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה אבל לאחריו א״צ לברך כלום» (טור או״ח סימן רט״ז). וטעם הברכה בגמרא: «אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? — שנאמר: כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח» (ברכות מ״ג ע״ב), וכן הביאתו המשנה ברורה: «וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש״ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:א). ומפני מה אין ברכה אחרונה? «דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד) ; וכן במגן אברהם, «משום דהנאה מועטת היא» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). ולענין השעה דקדקה המשנה ברורה: «דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג), והזהירה ש«כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג).

השולחן ערוך אורח חיים רט״ז:ב חילקם לארבעה: «אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; «ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; «ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). וכן כתב הרמב״ם: «ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפרות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א). ותנאי אחד מכריע בפרי: «והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), אבל «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — וביארה המשנה ברורה: «דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יא). ובספק, נוסח אחד כולל את הכל: «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), ומכאן «הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; וכן ברמב״ם, «ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), וטעמו במשנה ברורה: «שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יג). ובבשמים שדרכם לאכילה: «על אגוז מוסקאט״ה ועל קניל״ה וקלוא״ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; וטעמם «ואע״ג דכל הני הם מיני בשמים מ״מ עיקרייהו לאכילה קיימי» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:טז).

זו שאלת ריח שאין לו עיקר שבסעיף ו. כל זמן שהבשמים בתוך השמן הוא הולך אחריהם: «שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), «ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). ואם הוציאם משם, «ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), ולעומתם «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו) ; ומכאן מסקנת מרן: «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). וכבר העמיד הטור את שתי הדעות: «ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו אותו ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב כמו על האפרסמון וי״א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממינו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר» (טור או״ח סימן רט״ז), וזיהה הבית יוסף את השנייה: «סברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). והמשנה ברורה פירשה את המקרה הראשון, «דכ״ז מיירי בשנשאר עכ״פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כט), ולמעשה: «כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב) — אבל «ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב). וכן צידד המגן אברהם בשם הב״ח: «והב״ח כתב דאף הרמב״ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא״כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ״ב» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז).