✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman רט״ז · Faut-il bénir sur ce qui sent bon ?
דיני ברכת הריח — le plaisir dont l’âme seule jouit (כל הנשמה תהלל יה), les quatre formules (עצי · עשבי · מיני בשמים), le parfum sans corps (ריח שאין לו עיקר) et ce qui n’est pas fait pour être senti (לאו לריחא עבידא)
סימן רט״ז · י״ד סעיפים
דיני ברכת הריח
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Les simanim précédents réglaient les bénédictions de la table. Celui-ci quitte la bouche pour le nez, et il le fait sur une idée que la Guemara va chercher très haut : il existe un plaisir dont le corps ne tire rien et dont l’âme seule jouit — l’odeur. C’est pour ce plaisir-là qu’une bénédiction a été instituée. Texte hébreu, traduction française et explication des י״ד seifim, avec une section de cas pratiques.
Sujet : La bénédiction sur les parfums — פרשת הברכות של הריח : עצי, עשבי ומיני בשמים, הנותן ריח טוב בפירות ובורא שמן ערב
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ז · י״ד סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Une bénédiction n’accompagne pas seulement ce qui entre dans le corps. Le siman part de là : le parfum est le seul plaisir dont l’âme jouit sans le corps, et il appelle donc lui aussi une bénédiction — avant, jamais après. Tout le reste du siman est un travail de classement : de quoi cette odeur sort-elle, un arbre, une herbe, autre chose, un fruit ? Et deux questions reviennent partout : l’odeur a-t-elle encore un corps qui la porte, et cette chose est-elle faite pour qu’on la sente ? Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.
📑 Plan de l’étude
A. יסוד ברכת הריח (séif 1) — pourquoi l’on bénit, avant et non après
B. ארבע הברכות (séif 2) — arbre, herbe, autres espèces, fruit — et la condition d’intention
C. קטלוג המינים (séifim 3-9) — de la rose au narcisse, et le parfum sans corps
D. קדימה, מוגמר ואתרוג (séifim 10-14) — plusieurs parfums, l’encens, et les deux abstentions
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension
A. יסוד ברכת הריח — pourquoi une bénédiction sur une odeur
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ — la bénédiction du parfum a été rattachée par les Sages à un verset des Psaumes. Le Beit Yossef le rapporte ainsi : «מנין שמברכין על הריח שנא׳ כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנה ואין הגוף נהנה ממנה זה הריח» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). résumé : ce que l’on mange nourrit le corps ; ce que l’on sent ne nourrit rien — le plaisir est tout entier de l’âme, et c’est elle qui loue.
Séif 1 — אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך
אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח אבל לאחריו א״צ לברך:
Séif 1 : il est interdit de tirer plaisir d’une bonne odeur avant d’avoir béni, et l’on bénit avant de sentir ; mais après, il n’est pas nécessaire de bénir.
Pourquoi une bénédiction sur une odeur ? La Guemara le tire d’un verset des Psaumes : «אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? — שנאמר: כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח» (ברכות מ״ג ע״ב). La Michna Beroura reprend l’argument mot pour mot : «וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש״ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:א). résumé : manger et boire sont un plaisir du corps ; sentir est le seul plaisir dont l’âme jouit seule — et l’âme aussi doit louer.
Avant, comme pour la nourriture. «אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח» (שו״ע או״ח רט״ז:א) ; le Tour posait déjà l’équivalence : «כשם שאסור ליהנות באכילה ובשתייה עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך» (טור או״ח סימן רט״ז), et «ויברך קודם הריח כמו שמברך על האוכל קודם האכילה אבל לאחריו א״צ לברך כלום» (טור או״ח סימן רט״ז). Le Rambam de même : «כשם שאסור לאדם להנות במאכל או במשקה קדם ברכה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), «כך אסור לו להנות בריח טוב קדם ברכה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א). La raison est la règle générale des bénédictions : «דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג). résumé : le nez est soumis à la même discipline que la bouche : la bénédiction précède le plaisir.
Après, rien. «אבל לאחריו א״צ לברך» (שו״ע או״ח רט״ז:א), et la Michna Beroura en donne le motif : «דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד) ; le Magen Avraham dit de même, «משום דהנאה מועטת היא» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). La même mesure explique ce que l’on ne bénit pas non plus : «עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד), et «וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ד) ; le Magen Avraham : «והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ״ל כיון דאין נכנסין לגוף» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). résumé : le parfum est un plaisir léger, qui passe avec lui-même ; il n’y a rien à en dire après.
Et si l’on a oublié ? «כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ג). résumé : une fois qu’on a fini de sentir, il est trop tard — exactement comme celui qui s’aperçoit après le repas qu’il n’a pas béni.
B. ארבע הברכות — les quatre formules et la condition d’intention
Séif 2 — עצי בשמים, עשבי בשמים, מיני בשמים והנותן ריח טוב בפירות
אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים. ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים על אגוז מוסקאט״ה ועל קניל״ה וקלוא״ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות:
Séif 2 : si ce dont l’odeur provient est un arbre ou une espèce d’arbre, il bénit « boré atsé bessamim ». Et si c’est une herbe, il bénit « boré isvé bessamim ». Et si ce n’est ni une espèce d’arbre ni une espèce d’herbe — comme le musc — il bénit « boré miné bessamim ». Et si c’était un fruit propre à être mangé, il bénit « hanoten réah tov bapérot ». Et cela seulement lorsqu’il l’a pris pour le sentir, ou pour le manger et le sentir ; mais s’il l’a pris pour le manger et n’a pas eu l’intention de le sentir, bien qu’il dégage une bonne odeur, il ne bénit pas. Et sur toutes ces choses, s’il a dit « boré miné bessamim », il est quitte ; c’est pourquoi, sur toute chose dont il a un doute, il bénit « boré miné bessamim ». Sur la noix muscade, sur la cannelle et le clou de girofle, et sur tous les aromates qui sont destinés à être mangés, il bénit « hanoten réah tov bapérot ».
Ce qui vient de l’arbre. «אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; et l’on n’exige pas un arbre au sens plein, comme le précise la Michna Beroura : «ר״ל אע״ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ״מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ו) ; le Magen Avraham donne un signe : «וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). résumé : il suffit que la plante porte ses feuilles sur du bois qui subsiste d’une année sur l’autre.
L’herbe, et ce qui n’est ni l’un ni l’autre. «ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) ; «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — et la Michna Beroura explique de quoi il s’agit : «ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ז). Le Tour l’écrivait ainsi : «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המור שהוא מין חיה מברך בורא מיני בשמים» (טור או״ח סימן רט״ז). résumé : le musc ne vient ni d’un arbre ni d’une herbe mais d’un animal ; il n’entre donc dans aucune des deux formules précises, et prend la formule générale.
Un fruit que l’on peut manger. «ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), et la Michna Beroura donne les exemples : «כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ח). Le Rambam écrivait de même : «ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפרות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), et la Guemara en donne la source : «האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר: ברוך שנתן ריח טוב בפירות» (ברכות מ״ג ע״ב). résumé : un fruit n’est pas un aromate : sa vocation est d’être mangé, et sa bénédiction de parfum le dit — « qui a donné une bonne odeur aux fruits ».
La condition qui commande tout : pour quoi l’a-t-on pris ? «והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), mais «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). Le Tour l’avait au nom des Tossafot : «ופירשו התוספות הא דמברכין על דבר העומד לאכילה דוקא כשלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך» (טור או״ח סימן רט״ז), et la Michna Beroura donne la règle : «דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יא). Le Beour Halakha précise encore : «ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך» (ביאור הלכה סימן רט״ז). résumé : un fruit posé sur la table et qui embaume ne se bénit pas ; il faut l’avoir pris pour le sentir.
Et si l’on veut à la fois le manger et le sentir ? Alors les deux bénédictions sont dues, et la Michna Beroura discute de l’ordre : «דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח״כ יברך על האכילה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:י). résumé : puisqu’il sent dès qu’il prend le fruit en main, la bénédiction du parfum se dit d’abord, celle du goût ensuite.
La formule qui rattrape tout, et le doute. «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — et la Michna Beroura en donne la raison : «שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יג) — d’où «הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). Le Tour écrivait déjà : «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על דבר שהוא מסופק בו מה הוא מברך בורא מיני בשמים» (טור או״ח סימן רט״ז), et le Rambam : «ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א), «דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה מברך עליו בורא מיני בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ה). résumé : « boré miné bessamim » est au parfum ce que « chéhakol » est à la nourriture : elle couvre tout le champ, et c’est elle que l’on dit quand on ne sait pas classer.
Les épices de cuisine. «על אגוז מוסקאט״ה ועל קניל״ה וקלוא״ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), et la Michna Beroura explique pourquoi elles ne prennent pas « atsé bessamim » : «ואע״ג דכל הני הם מיני בשמים מ״מ עיקרייהו לאכילה קיימי» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:טז) ; le Turei Zahav de même : «הוא עיקר פרי והקניל״א שהוא צימרנ״ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ״מ עיקרו עומד לאכילה ע״כ שם פרי עליו לריחו» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). Elle ajoute un cas tout moderne : «כתבו האחרונים המריח בקאוו״י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:טז). résumé : muscade, cannelle, girofle — et le café moulu encore chaud : ce sont des aliments qui embaument, non des parfums ; leur bénédiction est celle des fruits.
C. קטלוג המינים — le catalogue des espèces
Séif 3 — על הורד ועל הלבונה והמצטיכי
על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים:
Séif 3 : sur la rose (et sur la cannelle, qui est le bois d’Inde), sur l’eau de rose, sur l’encens et sur le mastic, et sur ce qui leur ressemble — « boré atsé bessamim ».
La rose n’est pas un fruit. «על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ג) ; la Michna Beroura explique le point délicat : «אע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר״ד סי״א אפ״ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יז), et le Magen Avraham de même : «שקורין ריזא״ש אף ע״פ שראוי לאכילה ע״י מרקחת מ״מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). Le Turei Zahav : «שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). résumé : on fait de la confiture de roses, mais ce n’est pas pour cela qu’on les cultive ; leur destination est le parfum, et leur bénédiction celle de l’arbre.
Les trois autres de la liste. La cannelle du séif est un bois d’Inde, et la Michna Beroura corrige la coquille : «ט״ס וצ״ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יח). L’encens : «הוא קטף יוצא משרשי עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כ) ; le mastic : «הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כא). Le Rambam avait la même liste : «הורד ומי הורד והלבונה והמסטכי וכיוצא בהן בורא עצי בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ו), et le Beit Yossef rapporte que le Roch a tranché ainsi : «והרא״ש כתב שם דברי הגאון ודברי הרמב״ם וכתב דנראה לו כדברי הרמב״ם שמברך על הוורד בורא עצי בשמים דודאי לאו פרי הן» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). résumé : résine, écorce, gomme — tout ce qui sort du tronc ou de la racine reste « de l’arbre ».
Séif 4 — על שמן אפרסמון — בורא שמן ערב
על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב:
Séif 4 : sur l’huile de baume, il bénit « boré chémen arev ».
Une bénédiction pour un seul produit. «על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ד) ; c’est une mimra de la Guemara : «הכי אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב» (ברכות מ״ג ע״א). La Michna Beroura en donne le motif : «מפני שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כג), et le Beit Yossef au nom de Rabbenou Yona : «וכתב הר״י לפי שנמצא בא״י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). résumé : le baume poussait en terre d’Israël ; on lui a fait, à lui seul, une formule à part, pour marquer son rang.
Séif 5 — שמן זית שכתשו עד שחזר ריחו נודף
שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים:
Séif 5 : de l’huile d’olive que l’on a pilée ou broyée jusqu’à ce que son odeur se répande — il bénit dessus « boré atsé bessamim ».
Une huile qui n’a rien reçu du dehors. «שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ה), et la Michna Beroura pose la condition : «פי׳ שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כד). résumé : aucun aromate n’a été ajouté : c’est l’olive elle-même qui, pilée, se met à embaumer — l’odeur vient donc de l’arbre.
Pourquoi pas « hanoten réah tov bapérot » ? «והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע״י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כה). résumé : l’etrog naît avec son odeur ; l’huile ne l’acquiert que sous la meule. Ce n’est pas Dieu qui a “mis” l’odeur dedans, c’est la main de l’homme qui l’en a tirée.
רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר — une odeur “qui n’a pas de corps” : le parfum est là, mais la chose qui le portait n’y est plus. Le Rambam en avait fait une règle générale : «וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח), et il rangeait ce cas parmi trois : «שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן ואלו הן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז) — «ריח טוב שאסור להריח בו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז), «וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז), «וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז). résumé : trois exclusions : ce qu’il est interdit de sentir, ce qui sert à chasser une mauvaise odeur, et ce qui n’a pas été fait pour être senti.
Séif 6 — שמן שבשמו, ואם סיננו — ריח שאין לו עיקר
שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו:
Séif 6 : une huile que l’on a parfumée, comme l’huile d’onction : si c’est avec des aromates d’arbre, il bénit « boré atsé bessamim » ; et si c’est avec des aromates d’herbe, il bénit « boré isvé bessamim » ; et s’il y avait dedans des bois et des herbes, il bénit « boré miné bessamim ». Et s’il l’a filtrée et en a retiré les aromates, il en est qui disent qu’il bénit « boré chémen arev », et il en est qui disent qu’il ne bénit pas dessus du tout, car c’est une odeur qui n’a pas de corps ; et puisque c’est un doute, il convient de se garder d’en sentir.
Tant que les aromates sont dedans, l’huile les suit. «שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), «ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), et la Michna Beroura étend : «ר״ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה״ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כו). Elle précise aussi le cas de départ : «דכ״ז מיירי בשנשאר עכ״פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:כט). résumé : l’huile n’a pas d’odeur propre : elle porte celle des aromates qu’on y a mis, et prend donc leur bénédiction.
Et si on les en a retirés — le parfum sans corps. «ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ו) ; «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). Le Tour posait les deux avis : «ולכולי עלמא בעינן שיהא עיקרן קיים קצת הלכך אם סיננו אותו ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין על ריחו אלא בורא שמן ערב כמו על האפרסמון וי״א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממינו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר» (טור או״ח סימן רט״ז), et le Beit Yossef identifie le second : «סברא זו האחרונה היא סברת הרמב״ם שכתב בפ״ט שהמריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). La Michna Beroura : «ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לא). résumé : il ne reste dans le flacon qu’une odeur flottante, sans la chose qui la porte ; pour le second avis, il n’y a plus rien à bénir.
La conduite : s’abstenir plutôt que trancher. «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), et la Michna Beroura : «כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב). Mais elle laisse la porte ouverte : «ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב) ; le Magen Avraham va dans ce sens au nom du Bah : «והב״ח כתב דאף הרמב״ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא״כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ״ב» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). résumé : ne pas sentir, c’est ne pas entrer dans le doute ; celui qui ne veut pas s’imposer cette rigueur sent et dit « boré miné bessamim ».
Séif 7 — סימלק וחילפי דימא
סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים סימלק יש מפרשים רוסמארי״ן ויש מפרשים יאסמי״ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג׳ שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי״ק:
Séif 7 : le simlak et les hilfé d’yama — il bénit « boré atsé bessamim ». Le simlak : certains l’expliquent comme le romarin, d’autres comme le jasmin, et d’autres comme une herbe qui a trois rangées de feuilles, l’une au-dessus de l’autre, et chaque rangée de trois feuilles. Et les hilfé d’yama, c’est l’épi de nard, que l’on appelle « ichpik ».
Deux noms araméens, une seule règle. «סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ז) — c’est la mimra de Rav Guidel : «האי סמלק — מברכין עלויה בורא עצי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). Le Mehaber rapporte les identifications : «סימלק יש מפרשים רוסמארי״ן ויש מפרשים יאסמי״ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג׳ שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין» (שו״ע או״ח רט״ז:ז), et «וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי״ק» (שו״ע או״ח רט״ז:ז). résumé : romarin, jasmin, nard : le siman ne tranche pas l’identification botanique, mais la bénédiction est la même dans tous les cas.
Pourquoi « de l’arbre », alors que la tige est tendre ? «אע״ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ״ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לג) ; c’est déjà la raison du Magen Avraham au nom du Rachba : «ר״ל אע״ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ״מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:ו). résumé : le critère n’est pas la dureté au toucher mais la manière de pousser : des feuilles qui sortent d’un bois qui dure.
Séif 8 — סיגלי — בורא עשבי בשמים
סיגלי והם ויאול״ש בורא עשבי בשמים:
Séif 8 : les siglé, qui sont les violettes — « boré isvé bessamim ».
La violette. «סיגלי והם ויאול״ש בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ח), et c’est la mimra de Rav Chéchet : «הני סיגלי — מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). résumé : elle pousse à même le sol et meurt avec la saison ; c’est donc une herbe, et sa formule est « boré isvé bessamim ».
Séif 9 — נרגיס — גדל בגנה או גדל בשדה
נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי״ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים:
Séif 9 : le narcisse, qui est le havatselet, et il en est qui disent que c’est le lys : s’il pousse dans un jardin, il bénit « boré atsé bessamim » ; et s’il pousse dans le champ, il bénit « boré isvé bessamim ».
La même fleur, deux bénédictions. «נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי״ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ט), et c’est la mimra de Rav Mecharchya : «האי נרקום דגינוניתא — מברכין עלויה בורא עצי בשמים. דדברא — בורא עשבי בשמים» (ברכות מ״ג ע״ב). La raison est donnée par la Michna Beroura : «הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע״פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לז) ; le Turei Zahav et le Magen Avraham l’écrivent au nom du Rachba. résumé : au jardin on l’arrose, et sa souche repasse l’hiver : c’est un arbuste. Au champ elle se dessèche et disparaît : c’est une herbe. Ce n’est pas l’espèce qui décide, c’est le lieu.
D. קדימה, מוגמר ואתרוג — plusieurs parfums, l’encens et les abstentions
Séif 10 — היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים
היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו: הגה ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא (טור ריש הסימן) ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א:
Séif 10 : il avait devant lui des aromates d’arbre, des aromates d’herbe et d’autres espèces d’aromates — il bénit sur chacun la bénédiction qui lui revient. Glose : et s’il a béni « miné bessamim » sur tous, il est quitte (Tour, au début du siman) ; et pour savoir s’il faut faire passer celui de l’arbre avant celui des herbes, voir plus haut siman 211.
Chacun sa bénédiction, en première intention. «היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו» (שו״ע או״ח רט״ז:י), et la Michna Beroura explique ce que cela exclut : «ר״ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ״ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ״ע» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). Le Rambam l’écrivait ainsi : «היו לפניו בשם שהוא עץ ובשם שהוא עשב אין ברכה אחת מהן פוטרת את חברו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ד), «אלא מברך על זה לעצמו ועל זה לעצמו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ד). résumé : on ne se débarrasse pas de trois espèces par une formule commode : chaque catégorie reçoit la formule qui la nomme.
La glose, et le partage du Tour et du Beit Yossef. «ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא» (רמ״א או״ח רט״ז:י) ; c’est la position du Tour : «ויראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד ואחד» (טור או״ח סימן רט״ז). Mais le Beit Yossef s’en étonne : «ואיני יודע מהיכן היה נראה לרבינו דלכתחלה מברך על מיני הבשמים ופוטר את השאר דמ״ש מברכת הפירות ואע״פ שהאחת נפטרת בברכת חבירתה בדיעבד לכתחלה מיהא צריך לברך על כל אחת ברכה הראויה לה» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז), et la Michna Beroura précise la condition : «נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא״א להריח מכל מין בפ״ע מברך עליהם בורא מ״ב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). Le Turei Zahav défend le Tour : «צ״ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז), «משא״כ באכיל׳ שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). résumé : pour le Tour, le parfum entre dans le nez sans qu’on l’ait choisi, et une formule d’ensemble se justifie ; pour le Beit Yossef, la règle des fruits vaut ici aussi. La glose retient la solution moyenne : en fait, chacun sa formule ; après coup, la formule générale suffit.
Et lequel dire en premier ? «ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א» (רמ״א או״ח רט״ז:י), et la Michna Beroura tire la conclusion : «וה״ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח״כ יברך עשבי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מ) ; le Magen Avraham renvoie au même endroit : «ולכן נ״ל דאזלי׳ בתר החביב כמ״ש בסי׳ רי״א ס״ג» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). Le Beit Yossef citait déjà le Rokéah : «כתב הרוקח באו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך על עצי בשמים ואח״כ על עשבי בשמים» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). Elle ajoute une règle importante : «כ׳ האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי׳ כן ברכת עשבי בשמי׳ אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). résumé : à goût égal, on commence par « atsé bessamim », la formule la plus précise — mais aucune des deux ne dispense de l’autre.
Séif 11 — הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן
הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה:
Séif 11 : on a apporté devant lui du myrte et de l’huile pour les sentir : si leurs bénédictions sont les mêmes, il bénit sur le myrte et exempte l’huile ; et si elles ne sont pas les mêmes, il bénit sur le myrte en premier.
Le myrte l’emporte sur l’huile. «הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן» (שו״ע או״ח רט״ז:יא) ; la Michna Beroura pose le cas : «כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס״ו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מב), et donne la raison : «הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מג). La braita est en Berakhot : «הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן» (ברכות מ״ג ע״ב), et «אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן — זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס — לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע» (ברכות מ״ג ע״ב) ; le Rambam a tranché : «הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן מפני שברכה אחת לשתיהן והוא עצי בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ג), et le Beit Yossef ramène les deux versions à un seul din : «כיון דהדס עדיף משמן לענין קדימה כשאין ברכותיהן שוות ה״ה לברכותיהן שוות לענין שהדס יפטור את השמן» (בית יוסף או״ח סימן רט״ז). résumé : le myrte est le parfum ; l’huile ne fait que le porter. Ce qui embaume par soi-même passe avant ce qui a emprunté son odeur.
Et si les bénédictions diffèrent ? «ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה» (שו״ע או״ח רט״ז:יא), et la Michna Beroura donne les cas : «כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס״ד דברכתו הוא בורא שמן ערב» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מד). Elle explique pourquoi le myrte garde le pas : «ואע״ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ״ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מה), et la Michna Beroura précise la condition de tout le séif : «דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מא). Le Magen Avraham y voit une difficulté : «צ״ע דלהרא״ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ״ש רסי׳ רי״א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ״ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ״ש ס״ד ואם כן ה״ל לאקדומי דה״ל ברכה פרטית כמ״ש סימן רי״א ס״ג וצ״ל דהדס חשיב טפי וצ״ע» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). résumé : même contre l’huile de baume, qui a une formule à elle seule, c’est le myrte qui commence — parce qu’il est là tout entier, tel qu’il a été créé.
Séif 12 — מברכין על המוגמר משיעלה קיטור עשנו
מברכין על המוגמר (פי׳ בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן:
Séif 12 : on bénit sur le mougmar (explication : des aromates que l’on pose sur des braises pour les sentir) dès que la colonne de sa fumée monte, avant que l’odeur ne lui parvienne ; mais il ne bénira pas avant que la colonne de fumée ne soit montée.
Le moment exact. «מברכין על המוגמר» (שו״ע או״ח רט״ז:יב) «משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח» (שו״ע או״ח רט״ז:יב) ; c’est la mimra de la Guemara : «מאימתי מברכין על הריח — משתעלה תמרתו» (ברכות מ״ג ע״א), et son raisonnement : «ולטעמיך, המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל! אלא דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לאורוחי» (ברכות מ״ג ע״א). La Michna Beroura : «דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מז), et «ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מז). résumé : on bénit dès que la fumée s’élève, avant même de sentir quoi que ce soit — exactement comme on bénit sur le pain avant d’en avoir mangé.
Mais pas trop tôt. «אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן» (שו״ע או״ח רט״ז:יב), et la Michna Beroura : «דסמוך לעשייתן עכ״פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מח). Le Rambam de même : «אין מברכין על המגמר עד שתעלה תמרתו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ב). Elle pose aussi la condition de fond : «לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מו). résumé : avant que la fumée ne monte, il n’y a encore rien ; et l’encens que l’on brûle pour chasser une mauvaise odeur ne se bénit pas du tout.
Séif 13 — המוגמר — של עץ, של עשב, ושל שאר מינים
המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים:
Séif 13 : le mougmar : s’il est de bois, il bénit « boré atsé bessamim » ; et s’il est d’herbe, « boré isvé bessamim » ; et s’il est d’autres espèces, « boré miné bessamim ».
L’encens suit ce qu’il était. «המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:יג) ; c’est la mimra de la Guemara : «כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק, שמין חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים» (ברכות מ״ג ע״א). La Michna Beroura répond à l’objection évidente : «ולא נשתנה ברכתו אע״פ שנשרף ע״י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מט), et le Turei Zahav de même : «ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). résumé : on pourrait croire qu’un aromate consumé n’a plus de corps ; mais le feu ne le détruit pas, il le fait monter — c’est ainsi qu’il embaume.
Séif 14 — המריח באתרוג של מצוה, ובהגה — פת חם
המריח באתרוג של מצוה מברך עליו וי״א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו: הגה י״א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם ב״י סי׳ רכ״ו בשם א״ח) וי״א דאין לברך עליו (ב״י) לכך אין להריח בו:
Séif 14 : celui qui sent un etrog de la mitsva bénit dessus ; et il en est qui disent qu’il ne bénit pas — c’est pourquoi il convient de ne pas le sentir. Glose : il en est qui disent que celui qui sent du pain chaud a lieu de bénir « chénatan réah tov bapat » (Aboudraham, Beit Yossef, au nom des Orhot Haïm), et il en est qui disent qu’il n’y a pas lieu de bénir dessus (Beit Yossef) — c’est pourquoi il ne faut pas le sentir.
L’etrog de la mitsva : deux avis. «המריח באתרוג של מצוה מברך עליו» (שו״ע או״ח רט״ז:יד), «וי״א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:יד). Le Tour donnait les deux noms : «ובאתרוג של מצוה כתב אבי העזרי המריח בו מברך והר״ר שמחה כתב דלאו לריחא עבידא והמריח בו אינו מברך» (טור או״ח סימן רט״ז). La Michna Beroura précise de quel cas on parle : «אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו״ע אין לברך וכדלעיל בס״ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נא), et le motif du second avis : «דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נב) ; le Turei Zahav le déplie : «לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז׳ ע״כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רט״ז). résumé : un etrog embaume toute l’année ; mais pris pour la mitsva, il est mis à part pour elle, et n’est plus « fait pour être senti ».
La conduite : ne pas sentir. «כדי לצאת מידי ספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נג), et si l’on a senti : «ואם מריח בו דעת מג״א שלא לברך וכן דעת הגר״א בביאורו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נג). résumé : ici encore, la solution du siman est de sortir du doute par l’abstention plutôt que d’y entrer par une bénédiction.
Et le pain chaud, dans la glose. «י״א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת» (רמ״א או״ח רט״ז:יד), et la Michna Beroura en donne la logique : «כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נד) ; mais «וי״א דאין לברך עליו» (רמ״א או״ח רט״ז:יד), car «דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:נה) — d’où «לכך אין להריח בו» (רמ״א או״ח רט״ז:יד). Le Magen Avraham conclut de même : «ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם» (מגן אברהם או״ח סימן רט״ז). résumé : le pain qui sort du four est un aliment, non un parfum ; les deux avis restant en présence, on s’abstient là aussi.
Le siman en une phrase : on bénit sur le parfum parce que l’âme en jouit seule, et l’on bénit avant de sentir ; la formule suit ce d’où l’odeur sort — arbre, herbe, autre espèce, ou fruit comestible — et בורא מיני בשמים rattrape tous les doutes ; mais là où l’odeur a perdu son corps, ou là où la chose n’est pas faite pour être sentie, on préfère s’abstenir plutôt que d’entrer dans un doute de bénédiction.
Cas pratiques
Cas 1
Situation : Un bouquet de roses et un pot de basilic sur la table de Chabbat. Je veux sentir les deux. Combien de bénédictions, et dans quel ordre ?
Conduite : Deux bénédictions distinctes, car «היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו» (שו״ע או״ח רט״ז:י) ; la Michna Beroura le dit expressément : «ר״ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ״ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ״ע» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט), et ajoute que «כ׳ האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי׳ כן ברכת עשבי בשמי׳ אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לט). La rose est de l’arbre — «על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ג) — et le basilic une herbe. Pour l’ordre : «ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי״א» (רמ״א או״ח רט״ז:י), et la Michna Beroura conclut : «וה״ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח״כ יברך עשבי בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:מ). résumé : on dit בורא עצי בשמים sur les roses, on les sent, puis בורא עשבי בשמים sur le basilic. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 2
Situation : Un flacon d’eau de toilette, ou un mouchoir parfumé. Est-ce que je bénis avant de le sentir ?
Conduite : C’est exactement le cas du séif 6. Tant que les aromates sont dans le liquide, «שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). Mais dans un flacon filtré, il ne reste plus rien du corps du parfum : «ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), tandis que «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו) ; d’où «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). La Michna Beroura : «כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב), et pourtant «ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע״ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:לב). résumé : le Mehaber conseille de ne pas sentir plutôt que d’entrer dans le doute ; celui qui ne prend pas sur lui cette rigueur sent et dit בורא מיני בשמים. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 3
Situation : On me sert une pomme. Elle embaume, mais je l’ai prise pour la manger. Est-ce que je dis une bénédiction sur son odeur ?
Conduite : Non — «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), et la Michna Beroura donne la règle : «דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע״ג שנותן ריח ונהנה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:יא) ; le Beour Halakha la précise encore : «ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי׳ רי״ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך» (ביאור הלכה סימן רט״ז). En revanche, si je la prends pour la sentir aussi : «והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), et alors «דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח״כ יברך על האכילה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ז:י). résumé : c’est l’intention du moment où l’on prend le fruit qui décide, non l’intensité de son odeur. Pour la pratique, on suit son Rav.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Pourquoi les Sages ont-ils institué une bénédiction sur le parfum, et pourquoi rien après (séif 1) ?
- Quelles sont les quatre formules du séif 2, et qu’est-ce qui les départage ?
- Un fruit posé devant moi embaume : à quelle condition sa bénédiction est-elle due (séif 2, מ״ב רט״ז:יא) ?
- Qu’appelle-t-on ריח שאין לו עיקר, et quelle conduite le Mehaber en tire-t-il (séif 6) ?
- Pourquoi le narcisse du jardin et celui du champ n’ont-ils pas la même bénédiction (séif 9) ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — מנין שמברכין על הריח ; ריח שאין לו עיקר ; לאו לריחא עבידא
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : page-passerelle — l’Admour HaZaken n’a pas rédigé ce siman dans son Choul’han Aroukh ; renvoi aux Niveaux 1-3 et à son Siddour