שולחן ערוך · אורח חיים

תמצית קצרה:

י״ד סעיפים: הסימן מתקן ברכה על הנאה שאין הגוף נהנה ממנה כלום. סעיף א׳ מעמיד את הכלל ואת זמנו: «אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח» (שו״ע או״ח רט״ז:א), ו«אבל לאחריו א״צ לברך» (שו״ע או״ח רט״ז:א). סעיף ב׳ נותן את ארבעת הנוסחים — «אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), «ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), «ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס״ק מברך בורא מיני בשמים» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), «ואם הי׳ פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות» (שו״ע או״ח רט״ז:ב) — ואת תנאי הכוונה השולט בהם: «אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע״פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך» (שו״ע או״ח רט״ז:ב), ועמו רשת הביטחון «ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא» (שו״ע או״ח רט״ז:ב). סעיפים ג-ט פורשים את קטלוג המינים, ובתוכם המקרה המכריע של שמן שסיננו: «וי״א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר» (שו״ע או״ח רט״ז:ו), ומכאן «וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:ו). סעיפים י-י״א מסדרים את הקדימה: «היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ״א ברכה הראויה לו» (שו״ע או״ח רט״ז:י), ו«הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן» (שו״ע או״ח רט״ז:יא). סעיפים י״ב-י״ג קובעים במוגמר: «משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח» (שו״ע או״ח רט״ז:יב). וסעיף י״ד חותם בהימנעות: «וי״א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו» (שו״ע או״ח רט״ז:יד).