Siman 219 — ברכת הודאת היחיד: the individual’s blessing of thanksgiving

Shulchan Aruch, Orach Chaim 219:1 names four cases: «ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא» (שו״ע או״ח רי״ט:א), with the mnemonic «וסימנך וכל החיי״ם יודוך סלה ״חולה ״יסורין ״ים ״מדבר» (שו״ע או״ח רי״ט:א) — the four letters of החיי״ם: the sick, the sufferings of prison, the sea, the desert. It is the Gemara’s teaching: «אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא» (ברכות נ״ד ע״ב). The Rambam already wrote «ארבעה צריכין להודות. חולה שנתרפא. וחבוש שיצא מבית האסורים. ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח) — and note that he says הולכי דרכים, «those who travel the roads», where the Gemara said הולכי מדברות; the whole dispute of seif 7 grows out of that. The Mishna Berura adds that one blesses only once truly out of danger: «ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א).

Yes, and two of them should be scholars: «צריך לברך ברכה זו בפני י׳ ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). This is Abaye and Mar Zutra: «אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״» (ברכות נ״ד ע״ב), «מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״» (ברכות נ״ד ע״ב). Yet none of it bars the blessing: «ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך» (שו״ע או״ח רי״ט:ג), and custom found the natural setting — «ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). What remains is the case after the fact: «ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). The Mishna Berura explains the first view: «דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ״ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי׳ לכתחלה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח), and the Beit Yosef rejected the Tur’s inference: «זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר» (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).

Seif 4 lays the ground: «אם בירך אחר ואמר בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא» (שו״ע או״ח רי״ט:ד), and the Rama’s gloss adds «ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה» (רמ״א או״ח רי״ט:ד) — its source is the Tur: «ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם» (טור או״ח סימן רי״ט). The Magen Avraham draws the practice from it: «משמע דס״ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ״ש על אשתו שילדה» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), and the Mishna Berura describes it: «וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), with the wording to say: «ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז). But the Beit Yosef objected: «ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא» (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), and the Mishna Berura concludes with caution: «וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). In practice, follow your Rav.