Siman 219 — ברכת הודאת היחיד : la bénédiction d’action de grâces de l’individu

Le Choulhan Aroukh, Orah Haïm 219:1 nomme quatre situations : « ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא » (שו״ע או״ח רי״ט:א), et donne le moyen mnémotechnique « וסימנך וכל החיי״ם יודוך סלה ״חולה ״יסורין ״ים ״מדבר » (שו״ע או״ח רי״ט:א) — les quatre lettres de החיי״ם : le malade, les souffrances de la prison, la mer, le désert. C’est la braïta de la Guemara : « אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא » (ברכות נ״ד ע״ב). Le Rambam écrivait déjà « ארבעה צריכין להודות. חולה שנתרפא. וחבוש שיצא מבית האסורים. ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח) — et l’on remarquera qu’il dit הולכי דרכים, « ceux qui vont par les chemins », là où la Guemara disait הולכי מדברות ; c’est de là que naîtra tout le débat du séif 7. La Michna Beroura ajoute qu’on ne bénit qu’une fois sorti pour de bon : « ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל » (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א).

Oui, et deux d’entre elles doivent être des érudits : « צריך לברך ברכה זו בפני י׳ ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו » (שו״ע או״ח רי״ט:ג). C’est la parole d’Abayé et de Mar Zoutra : « אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״ » (ברכות נ״ד ע״ב), « מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ » (ברכות נ״ד ע״ב). Mais rien de tout cela n’empêche de bénir : « ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך » (שו״ע או״ח רי״ט:ג), et l’usage a trouvé le lieu naturel — « ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה » (שו״ע או״ח רי״ט:ג). Reste la question du fait accompli : « ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות » (שו״ע או״ח רי״ט:ג). La Michna Beroura explique le premier avis : « דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ״ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי׳ לכתחלה » (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח), et le Beit Yossef refusait la déduction du Tour : « זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר » (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).

Le séif 4 pose le principe : « אם בירך אחר ואמר בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא » (שו״ע או״ח רי״ט:ד), et la glose du Rama ajoute « ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה » (רמ״א או״ח רי״ט:ד) — la source en est le Tour : « ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם » (טור או״ח סימן רי״ט). Le Magen Avraham en tire l’usage : « משמע דס״ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ״ש על אשתו שילדה » (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura le décrit : « וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל » (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), avec le texte à dire : « ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב » (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז). Mais le Beit Yossef s’y opposait : « ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא » (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), et la Michna Beroura conclut par la prudence : « וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד » (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). Pour la pratique, on suit son Rav.