סימן רי״ט — ברכת הודאת היחיד: הודאתו של מי שניצל

שולחן ערוך אורח חיים רי״ט:א מונה ארבעה: «ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא» (שו״ע או״ח רי״ט:א), וסימנם «וסימנך וכל החיי״ם יודוך סלה ״חולה ״יסורין ״ים ״מדבר» (שו״ע או״ח רי״ט:א) — ארבע אותיות החיי״ם: חולה, יסורין, ים, מדבר. ומקורו בגמרא: «אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא» (ברכות נ״ד ע״ב). והרמב״ם כתב «ארבעה צריכין להודות. חולה שנתרפא. וחבוש שיצא מבית האסורים. ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ח) — ודקדק לכתוב הולכי דרכים במקום הולכי מדברות שבגמרא, ומכאן נולדה כל מחלוקת סעיף ז׳. והמשנה ברורה הוסיפה שאין מברכין עד שיצא לגמרי: «ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:א).

כן, ושנים מהם תלמידי חכמים: «צריך לברך ברכה זו בפני י׳ ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). והוא מאמר אביי ומר זוטרא: «אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: ״וירוממוהו בקהל עם וגו׳״» (ברכות נ״ד ע״ב), «מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״» (ברכות נ״ד ע״ב). ומכל מקום אין בכך עיכוב מלברך: «ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך» (שו״ע או״ח רי״ט:ג), ומצא המנהג את מקומו הטבעי — «ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). ונשארה שאלת הדיעבד: «ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י׳ בלא הזכרת שם ומלכות» (שו״ע או״ח רי״ט:ג). וביארה המשנה ברורה את הדעה הראשונה: «דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ״ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי׳ לכתחלה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:ח), והבית יוסף דחה את דיוק הטור: «זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר» (בית יוסף או״ח סימן רי״ט).

סעיף ד׳ מניח את היסוד: «אם בירך אחר ואמר בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא» (שו״ע או״ח רי״ט:ד), והוסיפה הגהת הרמ״א «ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע״פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה» (רמ״א או״ח רי״ט:ד) — ומקורה בטור: «ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם» (טור או״ח סימן רי״ט). והמגן אברהם למד מזה מנהג: «משמע דס״ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ״ש על אשתו שילדה» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ט), ותיארתו המשנה ברורה: «וכ״ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז), ונוסחה: «ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יז). אבל הבית יוסף חלק: «ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא» (בית יוסף או״ח סימן רי״ט), והמשנה ברורה סיימה בזהירות: «וע״כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ״א על אביו ורבו לבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ט:יח). ולמעשה — לרב מוסמך.