✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני ציצית בבית הקברות — עיונים מעמיקים
סימן כ״ג · ד׳ סעיפים
לועג לרש · בימיהם והאידנא · מגולים ומכוסים · ד׳ אמות של מת · טלית של מת והכתפים
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״ג — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות י״ח. · שבת ל׳. · מנחות מ״א. · משלי י״ז ה׳ · רמב״ם · רא״ש · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : le tsitsit face au respect dû aux défunts — כבוד המת et לועג לרש, la mitsva devant celui qui en est exempt
  2. יסוד לועג לרש — le principe (ברכות י״ח., משלי י״ז ה׳) ; pourquoi le défunt est exempt des mitsvot (במתים חפשי, שבת ל׳.), et les applications — tsitsit, tefilin, étude près du mort (seif 1)
  3. בימיהם והאידנא — מגולים ומכוסים — le retournement : vêtement d'usage (jadis) contre vêtement de mitsva (aujourd'hui) ; tsitsit découverts / couverts, le talit katan sous les habits, et le nouage des tsitsit qui ne sert à rien (seifim 1–2)
  4. ד׳ אמות של מת או של קבר — la mesure et son gèder ; le ספק ; cimetière contre tombe isolée (seif 3)
  5. טלית של מת והכתפים — les usages autour du talit du défunt, et le לועג לרש des porteurs (seif 4)
  6. נפקא מינה למעשה — récapitulatif des conduites
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּינֵי צִיצִית בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: מֻתָּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהוּא לָבוּשׁ צִיצִית, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת; אֲבָל אִם הוּא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת — אָסוּר, מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּימֵיהֶם, שֶׁהָיוּ מַטִּילִים צִיצִית בַּמַּלְבּוּשׁ שֶׁלּוֹבְשִׁים לְצֹרֶךְ עַצְמָם; אֲבָל אָנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ מְכַוְּנִים בָּהֶם אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה — אָסוּר אֲפִלּוּ אֵינָם נִגְרָרִים. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהַצִּיצִיּוֹת מְגֻלִּים, אֲבָל אִם הֵם מְכֻסִּים — מֻתָּר.

סעיף ב׳: יֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְשֹׁר ב׳ צִיצִיּוֹת שֶׁבִּשְׁנֵי כְּנָפַיִם זֶה עִם זֶה כְּשֶׁנִּכְנָסִים לְבֵית הַקְּבָרוֹת — וְלֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם בְּתַקָּנָתָן.

סעיף ג׳: הַנִּכְנָס תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ שֶׁל קֶבֶר — דִּינוֹ כְּנִכְנָס לְבֵית הַקְּבָרוֹת.

סעיף ד׳: בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לְהָסִיר צִיצִית מִטַּלִּית הַמֵּת בַּבַּיִת, אִם הַכַּתָּפִים לוֹבְשִׁים צִיצִית — אִיכָּא לְמֵיחַשׁ בְּהוּ מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ.

Les lois du tsitsit au cimetière. Ce siman comporte 4 seifim :

Seif 1 : il est permis d'entrer au cimetière vêtu de tsitsit, pourvu qu'il ne traîne pas sur les tombes ; mais s'il traîne sur les tombes — c'est interdit, à cause de לועג לרש (« railler le démuni », משלי י״ז ה׳). De quoi parle-t-on ? De leur temps, où l'on mettait les tsitsit sur le vêtement que l'on portait pour son propre usage ; mais nous, qui ne les destinons qu'à la mitsva — c'est interdit même s'ils ne traînent pas. Et cela, lorsque les tsitsit sont découverts ; mais s'ils sont couverts — c'est permis.

Seif 2 : certains ont l'usage de nouer deux tsitsit de deux coins l'un avec l'autre en entrant au cimetière — ils n'ont rien accompli par leur procédé.

Seif 3 : celui qui entre dans les quatre amot d'un mort ou d'une tombe — son din est celui de qui entre au cimetière.

Seif 4 : là où l'usage est de retirer les tsitsit du talit du défunt à la maison, si les porteurs (כתפים) portent des tsitsit — il y a lieu de craindre le לועג לרש.

1. הקדמת הסוגיא — הציצית וכבוד המת

פתח דבר — מצוה בפני מי שנפטר ממנה

לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את דיני עשיית הציצית, לבישתה וברכתה, בא בסימן כ״ג לברר סוגיא שכולה עדינות וכבוד — מפגש הלכות ציצית עם כבוד המת: הנכנס לבית הקברות והוא לבוש ציצית. ושורש הסוגיא בגמרא (ברכות י״ח.): "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן — עובר משום לועג לרש חרף עושהו" (משלי י״ז ה׳). המת קרוי "רש" — עני מן המצוות, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות ("במתים חפשי" — שבת ל׳., על פי תהלים פ״ח ו׳); והמקיים מצוה בפניו — כמראה לו שאין בידו עוד לקיימה. בימיהם, שהטילו ציצית במלבוש של חול — לא נאסר אלא הנגרר על הקברות; אבל אנו, שאין לובשים את הבגד אלא לשם מצוה — אסור אף באינו נגרר, כשהציציות מגולות; מכוסות — מותר. והסימן נחלק לארבעה ראשים: (א) יסוד לועג לרש ופטור המת; (ב) בימיהם והאידנא — מגולים ומכוסים, וקשירת הציציות; (ג) ד׳ אמות של מת או של קבר; (ד) טלית של מת והכתפים.
הערה יסודית: איסור לועג לרש אינו מדיני הציצית עצמה — הבגד כשר והמצוה קיימת — אלא מדיני כבוד המת: השאלה בכל סעיפי הסימן אחת היא — אימתי לבישת הציצית "מכריזה" על המצוה בפני המת. נגרר על הקברות — הכרזה בוטה; בגד מצוה מגולה — הכרזה תמידית; מכוסה — אין הכרזה כלל. וסעיף ד׳ הוא ראי הפוך: לא הנכנס אל המת, אלא הנושאים את המת שהוסרו ציציותיו — והניגוד שביניהם ובינו הוא ההכרזה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: גדר איסור לועג לרש — האם הוא דין בצערו של המת (שהמתים מצטערים כשמראים להם מה שאבד מהם), או דין בהנהגת החי (שאין ראוי לאדם לנהוג דרך לעג במקום המתים, אף בלא צער בפועל)? ומשמעות הסעיפים — ששני הצדדים משמשים יחד: החילוק מגולים / מכוסים (סעיף א׳) מורה שהכל תלוי בנראות המעשה — כצד ב׳; ושיעור ד׳ אמות (סעיף ג׳) מורה שהקפידא במקום המת ובתחומו — כצד א׳. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.

2. יסוד לועג לרש — ופטור המת מן המצוות

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): "מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות; אבל אם הוא נגרר על הקברות — אסור, משום לועג לרש."
שורש הדין — לועג לרש (ברכות י״ח.): בגמרא (ברכות י״ח.) שנינו: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן — עובר משום לועג לרש חרף עושהו" (משלי י״ז ה׳). והובא הדין ברמב״ם וברא״ש ובטור (אורח חיים כ״ג), וביארו הבית יוסף והפוסקים: המת "רש" הוא — רש מן המצוות, ש"במתים חפשי" (שבת ל׳.): כיון שמת אדם — נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות; והמקיים מצוה בפניו, כמכריז על מה שאין בידו — ונמצא מחרף את עושהו, שכבוד המקום וכבוד בריותיו נפגעים כאחד.
חקירה — פטור המת: הפקעה או פטור? "במתים חפשי" — מה גדרו: האם הפקעה (יצא המת מכלל בני חיובא לגמרי, ואין עליו עוד שם "בר מצוה"), או פטור (שם ישראל וזיקת המצוות עליו — אלא שאין בידו לקיימן)? ולשון "לועג לרש" נוטה כצד ב׳: אין לועגים אלא למי ששייך בדבר וחסר לו — "רש" ולא "נכרי לדבר"; המת עודנו בן ברית החפץ במצוות, ולכן דוקא בו שייך לעג. ותלוי בזה גם מנהג הקבורה בטלית מצוייצת (עיין להלן סעיף ד׳) — שאם זיקת המצוה קיימת, יש טעם שילווהו סימנה.
קושיא — והלא אין המת רואה ואינו מרגיש, ומהו הלעג? כלום יש בזיון למי שאינו יודע בו? ואם אין המתים יודעים — נמצא כל האיסור בלא נפגע, ומאי קפידא?
תירוץ (על דרך הסברה, ועיין ברכות י״ח.–י״ט.): תרתי איכא. חדא — הגמרא עצמה (ברכות י״ח.–י״ט.) האריכה בידיעת המתים ובצערם, והחמירו חכמים לחוש לכבודם כאילו הם יודעים ומרגישים. ועוד — עיקר האיסור אינו תלוי בהרגשה בפועל אלא בהנהגת החי: דרך בזיון היא לעשות בפני הרש את שאין בידו, והמעשה מגונה מצד עצמו — "חרף עושהו", שהפגיעה עולה עד העושה יתברך, שהמת בצלמו נברא. ולכן אף אם תמצי לומר שאין המת יודע — ההנהגה אסורה.
הרחבת הדין — תפילין, ספר תורה, קריאה ולימוד: מסוגיית ברכות י״ח. למדנו שהאיסור כולל את כל מצוה הנראית בפני המת: תפילין שבראשו, ספר תורה שבזרועו, קריאת שמע ודברי תורה תוך ד׳ אמות של מת. והציצית נתייחדה בסימן זה — לפי שהיא מצוה הקבועה בבגד עצמו, והשאלה בה חריפה יותר: הבגד מלווה את האדם תמיד, ואימתי ייחשב לבושו כ"הכרזת מצוה" — בזה ידון הסעיף כולו (להלן ראש ג׳).
נפקא מינה — יסוד לועג לרש: (א) ציצית הנגררת על הקברות — אסורה בכל זמן, אף בימיהם (סעיף א׳). (ב) תפילין, ספר תורה, קריאה ולימוד — בכלל האיסור בבית הקברות ותוך ד׳ אמות של מת (ברכות י״ח.). (ג) גדר הפטור (הפקעה / פטור) — נפקא מינה למנהגי טלית של מת (סעיף ד׳). (ד) אף אם אין המת יודע — ההנהגה אסורה מצד עצמה.
היסוד:
המת רש מן המצוות — והמקיים מצוה בפניו לועג לו. "לועג לרש חרף עושהו" (משלי י״ז ה׳; ברכות י״ח.): כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות (שבת ל׳.), והמקיים מצוה הנראית בפניו — כמכריז על מה שאין בידו. ולכן ציצית הנגררת על הקברות אסורה, וכן תפילין וקריאה בבית הקברות — משום כבוד המת.

3. בימיהם והאידנא — מגולים ומכוסים

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): "במה דברים אמורים — בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם; אבל אנו, שאין אנו מכוונים בהם אלא לשם מצוה — אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים — מותר."
סעיף ב׳: "יש נוהגים לקשור ב׳ ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות — ולא הועילו כלום בתקנתן."
שורש הדין — ההיפוך שבין הדורות: יסוד החילוק הובא בטור ובבית יוסף (סי׳ כ״ג): בימיהם היו מטילים ציצית במלבוש של חול — הבגד נלבש לצורך האדם, והציצית טפלה לו; הלובשו בבית הקברות אינו "מכריז מצוה", אלא לובש בגדו כדרכו — ולא אסרו אלא נגרר על הקברות, שהוא מעשה בוטה של קרבה אל המת בציציותיו. אבל האידנא — הטלית בגד מצוה הוא, שאין לובשים אותו אלא לשמה; ונמצאה עצם לבישתו הכרזה על המצוה — ואסור אף באינו נגרר, כשהציציות מגולות.
חקירה — יסוד ההיפוך: דעת הלובש או שם הבגד? מהו העושה את הלבישה "הכרזת מצוה" — כוונת הלובש (שאינו מתכוון בבגד זה אלא למצוה), או שם הבגד (שהוחזק בעיני הכל כבגד של מצוה)? ומהחילוק מגולים / מכוסים מוכח כצד ב׳: אילו היתה הקפידא בכוונת הלובש — מה יועיל הכיסוי, והרי כוונתו למצוה במקומה עומדת? אלא על כרחך הקובע הוא הנראות: מגולות — ההכרזה קיימת; מכוסות — אין רואה ואין מכריז. וכן כתב המשנה ברורה — שבמכוסים לא שייך לועג לרש, כיון שאינם נראים.
קושיא — אם בגד מצוה הוא, מה מועיל הכיסוי? סוף סוף מקיים הוא מצות ציצית בבית הקברות, והמת "יודע" את הנעשה בתחומו — ולמה במכוסים מותר, והלא המצוה מתקיימת ממש כבמגולים?
תירוץ (משנה ברורה, ועל דרך הסברה): לא קיום המצוה נאסר בבית הקברות — שאם כן היה לו לפשוט טליתו לגמרי — אלא הצגת המצוה: הלעג אינו במעשה שבין אדם לקונו, אלא במה שנראה כהתפארות בפני מי שאין בידו. מכוסות — אין כאן הצגה ולא לעג, אף שהמצוה מתקיימת. ומכאן פשט הדין לטלית קטן שתחת הבגדים — שמותר להיכנס בו לבית הקברות, וכן כתב ערוך השלחן שכן פשט המנהג בזמננו, שציציותינו מכוסות. ונמצא יסוד גדול בגדרי הסימן: הקפידא בנראה, לא בנעשה.
סעיף ב׳ — קשירת הציציות, ולמה לא הועילו: מחשבת הנוהגים לקשור ב׳ ציציות זו בזו — לבטל מן הבגד את שם המצוה בשעת כניסתם: שתיראה הטלית כמי שאין ציציותיה כתקנן, ולא יהא כאן "מצוה בפני המת". וכתב מרן: ולא הועילו כלום בתקנתן. וביארו הט״ז והמגן אברהם (כאן): אין הקשירה פוסלת את הציצית — החוטים כשרים ותלויים במקומם, ושם ציצית עליהם כשהיו; ונמצא הבגד מצוייץ ועומד, וההכרזה במקומה. ויש להוסיף על דרך הסברה: אף אם היתה הקשירה מבטלת — לא תקנה היא אלא קלקול, שנמצא לבוש בגד של ד׳ כנפות שאין ציציותיו כתקנן; והדרך הישרה שנתן מרן — הכיסוי, שאינו נוגע בכשרות המצוה אלא בנראותה בלבד.
נפקא מינה — בימיהם והאידנא: (א) האידנא, ציציות מגולות — אסור להיכנס לבית הקברות אף באינן נגררות (סעיף א׳). (ב) מכוסות — מותר; ובכלל זה טלית קטן שתחת הבגדים (משנה ברורה, ערוך השלחן). (ג) קשירת ב׳ ציציות — אינה מועילה כלום (סעיף ב׳). (ד) ההולך ללוויה בטלית קטן — יכניס ציציותיו תחת בגדיו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בגד מצוה מגולה — הכרזה; מכוסה — אין לעג. בימיהם — הציצית במלבוש של חול, ולא נאסר אלא הנגרר; האידנא — הטלית בגד מצוה, ולבישתה בגלוי הכרזה על המצוה בפני המת — ואסור אף באינו נגרר. מכוסות — מותר, שהקפידא בנראה ולא בנעשה; והקשירה — לא הועילה כלום, שאין שם ציצית בטל בכך.

4. ד׳ אמות של מת או של קבר

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "הנכנס תוך ד׳ אמות של מת או של קבר — דינו כנכנס לבית הקברות."
שורש הדין — תחומו של המת (ברכות י״ח.): בסוגיית ברכות (י״ח.) מצינו שהקפידו על תוך ד׳ אמות של מת לענין קריאת שמע ודברי תורה — שכל שהוא בתחום ד׳ אמותיו, כעומד בפניו הוא; חוץ לד׳ אמות — לא הקפידו. ומכאן למדו הטור והפוסקים לענייננו: מת יחיד או קבר יחיד — דין "בית הקברות" מתפשט על ד׳ אמותיהם; והנכנס לתוכן בציצית מגולה — כנכנס לבית הקברות.
חקירה — גדר הד׳ אמות: תחום ידיעת המת או מקום גברא? שיעור ד׳ אמות — מהו יסודו: האם תחום ידיעתו וצערו של המת (שבתוכו "רואה" הוא את הנעשה), או מקומו של אדם (ד׳ אמות הן "מקום גברא" בכל התורה — והעומד בתוכן כעומד אצלו ממש)? ולשון מרן — "של מת או של קבר" — נוטה כצד ב׳: שהשוה מת ממש לקבר, ולא חילק בין ידיעה לידיעה; אלמא הקובע הוא המקום — תוך ד׳ אמות "בפניו" קרינן ביה, וההנהגה היא הנאסרת.
קושיא — בית הקברות: והלא אפשר לעמוד רחוק מכל קבר יותר מד׳ אמות? אם כל עיקר הקפידא תוך ד׳ אמות — למה סתמו בסעיף א׳ שהנכנס לבית הקברות אסור בציצית מגולה, ולא חילקו בין קרוב לקברים לרחוק מהם?
תירוץ (על דרך הסברה, ועיין משנה ברורה): בבית הקברות — הקברים תכופים זה לזה, ואין הדבר מסור למדידה: ההולך בין הקברות ספק קרוב ספק רחוק, וספק לעג — לחומרא, שכבוד הבריות וכבוד המתים חמורים הם. ועוד — בית הקברות כולו "מקום המתים" נקרא, ושם המקום עליו; והנכנס לתוכו נכנס לתחומם. אבל קבר יחיד בשדה — תחומו מדוד: תוך ד׳ אמותיו — כבית הקברות; חוץ להן — מותר, מדיוק לשון מרן "הנכנס תוך ד׳ אמות". ונמצא סעיף ג׳ מרחיב ומצמצם כאחד: מרחיב את הדין אל מחוץ לבית הקברות, ומצמצמו לתחום מדוד.
נפקא מינה — ד׳ אמות של מת: (א) העומד אצל מת (בבית, בלוויה) — תוך ד׳ אמותיו דינו כבבית הקברות: ציציות מכוסות (סעיף ג׳). (ב) קבר יחיד — תוך ד׳ אמותיו אסור במגולות; חוץ להן — מותר. (ג) בבית הקברות — אין מדקדקים במדידה, וכל השטח כתוך ד׳ אמות (ספק — לחומרא). (ד) אזכרה ותפילה בבית הקברות — יש ליתן דעת על כיסוי הציציות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
תוך ד׳ אמות — כבפניו; חוץ להן — לא הקפידו. ד׳ אמות של מת או של קבר — תחומו ומקומו, והעומד בתוכן כעומד בפניו: דינו כנכנס לבית הקברות (סעיף ג׳). בבית הקברות עצמו — הכל כתוך ד׳ אמות, שהקברים תכופים והספק לחומרא; קבר יחיד — תחומו מדוד.

5. טלית של מת והכתפים

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: "במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית, אם הכתפים לובשים ציצית — איכא למיחש בהו משום לועג לרש."
שורש הדין — מנהגי טלית של מת: מלשון מרן "במקום שנוהגים" מבואר ששני מנהגים בדבר: יש מקומות שמסירים את הציצית מטלית המת — להראות שנפטר מן המצוות ואין מלעיגים עליו בציציותיו; ויש שקוברים אותו בטליתו המצוייצת — שתהא זכות המצוה מלווה אותו. והדברים מתבארים על פי סוגיית מנחות מ״א., שהציצית חובת גברא — חיוב האדם הלובש ולא חיוב הבגד; ומעתה במת, שפקע ממנו החיוב — נחלקו המנהגים אם ראוי שיישאר סימן המצוה עליו. וחידוש הסעיף: במקום שנוהגים להסיר — אם הכתפים (נושאי המיטה) לובשים ציצית, יש לחוש בהם משום לועג לרש.
חקירה — הלעג שבסעיף ד׳: מן הלבישה או מן הניגוד? מהו החשש בכתפים: האם לבישתם עצמה (ככל נכנס תוך ד׳ אמות של מת בציצית מגולה — סעיף ג׳), או הניגוד — שממנו הוסרו הציציות ובהם קיימות, והצירוף הזה הוא ההכרזה? ודקדוק הלשון — "במקום שנוהגים להסיר... איכא למיחש" — כצד ב׳: תלה מרן את החשש במנהג ההסרה דוקא; הא במקום שקוברים בציצית — אין בכתפים חשש זה, שהמת עצמו בציציותיו.
קושיא — מאי שנא כתפים מכל אדם? כל הנמצאים בלוויה בתוך ד׳ אמות של המת — דינם שוה (סעיף ג׳); ולמה ייחד מרן את הכתפים ולשון "איכא למיחש" — והלא בכלל הדין הם?
תירוץ (על דרך הסברה): הכתפים עסוקים במת עצמו: נושאים הם את מי שהוסרו ציציותיו, וציציותיהם שלהם עליהם — הניגוד ניכר ובולט לעין כל: ממנו הוסר, ובהם קיים; ואין לך "לועג לרש" מוחשי מזה. ועוד — שאר העם יכולים לכסות ולהרחיק, אבל הכתפים אין להם להתרחק — מצותם בנשיאת המיטה; ולכן הזהיר בהם מרן בפרט, שיסירו או יכסו ציציותיהם קודם. ולשון "איכא למיחש" — לשון חשש ולא איסור גמור, שהדבר תלוי במנהג המקום ובנראות הדברים.
זיקות לסימנים אחרים: דין טלית של מת נוגע בשתי סוגיות שנתבארו למעלה: (א) העברת הציצית מבגד לבגד ודין החוטים שהוסרו — עיין לעיל סי׳ ט״ו; (ב) קדושת חוטי ציצית שנפסקו או הוסרו והנהגת הכבוד בהם — עיין לעיל סי׳ כ״א: אף ציציות שהוסרו מטלית המת — תשמישי מצוה הן, וינהג בהן כבוד. ונמצא סימן כ״ג משלים את שלפניו: שם — כבוד המצוה עצמה; כאן — כבוד המת בפני המצוה.
סיכום השיטות — טלית של מת:
נפקא מינה — טלית של מת והכתפים: (א) במקום שמסירים ציצית מטלית המת — יזהרו הכתפים שלא יהיו ציציותיהם מגולות (סעיף ד׳). (ב) במקום שקוברים בציצית — אין חשש זה. (ג) ציציות שהוסרו — ינהג בהן כבוד (עיין סי׳ כ״א). (ד) כל העוסקים בלוויה — יכניסו ציציותיהם, ממה נפשך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, כמנהג המקום.)
היסוד:
במקום שמסירים — הניגוד הוא הלעג. טלית של מת — שני מנהגים בה: להסיר ציציותיה או לקברו בהן. במקום שנוהגים להסיר — המנהג מכריז שהמת פטור; ואם הכתפים נושאיו לובשים ציצית מגולה — הניגוד בולט, ואיכא למיחש משום לועג לרש (סעיף ד׳).

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
נגרר על הקברות ציצית הנגררת על הקברות — אסור בכל זמן, משום לועג לרש (סעיף א׳).
האידנא — מגולים בזמננו שהטלית בגד מצוה — אסור להיכנס לבית הקברות בציציות מגולות, אף באינן נגררות (סעיף א׳).
מכוסים ציציות מכוסות — מותר; ובכלל זה טלית קטן שתחת הבגדים (סעיף א׳; משנה ברורה, ערוך השלחן).
קשירת הציציות הקושר ב׳ ציציות זו בזו בכניסתו — לא הועיל כלום; הדרך הנכונה — הכיסוי (סעיף ב׳).
ד׳ אמות של מת או קבר תוך ד׳ אמות של מת או של קבר — דינו כבית הקברות; בבית הקברות עצמו — הכל כתוך ד׳ אמות (סעיף ג׳).
הכתפים במקום שמסירים ציצית מטלית המת — יזהרו נושאי המיטה שלא יהיו ציציותיהם מגולות (סעיף ד׳).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — לועג לרש בציצית: בימיהם והאידנא

המקרה הדין המקור
בימיהם — אינו נגרר על הקברות מותר (הציצית במלבוש של חול) סעיף א׳
נגרר על הקברות אסור — לועג לרש סעיף א׳ (ברכות י״ח.; משלי י״ז ה׳)
האידנא — מגולים, אף אינם נגררים אסור (בגד מצוה — לבישתו הכרזה) סעיף א׳
מכוסים (וטלית קטן שתחת הבגדים) מותר (אין לעג אלא בנראה) סעיף א׳ (משנה ברורה; ערוך השלחן)

טבלה — ד׳ אמות, הקשירה והכתפים

הענין הדין המקור
קשירת ב׳ ציציות זו בזו לא הועילו כלום — אין הקשירה מבטלת שם ציצית סעיף ב׳ (ט״ז; מגן אברהם)
תוך ד׳ אמות של מת או של קבר דינו כנכנס לבית הקברות סעיף ג׳ (ברכות י״ח.)
קבר יחיד — חוץ לד׳ אמות מותר (מדיוק "תוך ד׳ אמות", על דרך הסברה) סעיף ג׳
כתפים — במקום שמסירים ציצית מטלית המת איכא למיחש משום לועג לרש סעיף ד׳

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: ברכות י״ח. (לועג לרש — תפילין וספר תורה בבית הקברות; ד׳ אמות של מת) · שבת ל׳. (במתים חפשי — נעשה חפשי מן המצוות) · מנחות מ״א. (ציצית חובת גברא) · משלי י״ז ה׳ (לועג לרש חרף עושהו) · תהלים פ״ח ו׳ (במתים חפשי)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים כ״ג)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ״ג · דיני ציצית בבית הקברות · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן כ״ג · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta