סימן רל״ב — דברים האסורים בשעת המנחה

מרן מנה אותם בסעיף ב׳: « לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב), ואחר כך « ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). ומקורם במשנה: « לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבּוּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכוֹל, וְלֹא לָדִין, וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. » (שבת ט׳ ע״ב). והגמרא ביררה באיזו מנחה מדובר: « הֵי ״סָמוּךְ לַמִּנְחָה״? אִילֵּימָא לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — אַמַּאי לָא? הָאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם טוּבָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה. » (שבת ט׳ ע״ב), והמשנה ברורה קבעה את השיעור: « היינו חצי שעה קודם דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ז). ולכל אחד מן האיסורים חשש משלו: הזוג שנשבר — « האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ; הבורסקי שמגלה בו הפסד — « אפילו לעיוני בעלמא שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט) ; והדין שחוזר ונפתח — « אפילו שמעו טענותיהם מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:י).

הכל תלוי בסעודה ובשעה. מרן אסר אף סעודת כל אדם מחצות היום: « ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — « היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יא). והרמ״א הביא את המקילין — « ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; « וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — וסיים במנהג: « ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). ומכל מקום העמיד את הסייג בסעודה גדולה: « מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב), והמשנה ברורה נתנה טעמו: « היינו שלא לסמוך על קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ל). וערוך השלחן הודה בפה מלא במרחק שבין הלשון למעשה: « ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב).

סעיף ב׳ הכריע: « ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; אבל « אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). והמשנה ברורה ביארה שחוסר השהות גובר אף על התחלה בהיתר: « היינו אפילו התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה״ג בשארי דברים כאשר הזכרנו בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ״ה אינו מפסיק כיון שיש שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יד) ; ושחוסר השהות נמדד מראש: « היינו אפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח ויעבור הזמן לגמרי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:טז). ונשאר לברר מאימתי נקרא ״התחיל״: « ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; « והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). וערוך השלחן הוסיף חילוק במי שהתחיל באיסור: « ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב).