סימן רל״א — שכל כוונותיו יהיו לשם שמים: השינה, שיעורה, וכל חיי החול תחת הכוונה

פותח הסעיף בהיתר התלוי בתכליתו: « אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן » (שו״ע או״ח רל״א:א) — מי שאינו יכול ללמוד בלא שינה, יישן. וכבר כתבו הטור וקשר את שניהם: « ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן ובלבד שלא יאריך בה הרבה » (טור או״ח סימן רל״א). ובשיעורה נטלה מרן מן הגמרא: « ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי » (שו״ע או״ח רל״א:א), ושם: « אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס שיתין נשמי » (סוכה כ״ו ע״ב). וערוך השלחן תמה על לשון האיסור שנקט מרן: « וקשה מנא לן איסור זה דהרמב״ם לא הביא זה כלל וגם הטור לא כתב איסור על זה » (ערוך השלחן רל״א:ג), ומסקנתו שהכל תלוי באדם: « ובוודאי בענין כזה הכל לפי מה שהוא אדם » (ערוך השלחן רל״א:א), והוסיף: « וכן ראינו לגדולי עולם שהיו ישנין ביום כשעה או שתים דכך הוצרכו לפי חלישותם ולפי הנהגתם » (ערוך השלחן רל״א:א). ולמעשה — כהוראת הרב.

זו הגהת הרמ״א: « וכשנעור משנתו א״צ לברך אלהי נשמה » (רמ״א או״ח רל״א:א), והוסיף: « ויש אומרים שיקרא קודם שישן ויהי נועם » (רמ״א או״ח רל״א:א). והבית יוסף כבר הביא את הדעה החולקת: « כתב האגור בסי׳ ג׳ בשם רבינו יהודה משפייר״א שכאשר נעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלהי נשמה » (בית יוסף או״ח סימן רל״א), ואחריה: « וכ״כ בשבלי הלקט בשם רבינו שמחה וה״ר אביגדור הכהן ולא נהגו כן » (בית יוסף או״ח סימן רל״א). והמשנה ברורה נתנה טעם לדבר: « אפשר הטעם דנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם שהקב״ה מחזיר הנשמות לבני האדם בבוקר » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ב). ובויהי נועם כתב המגן אברהם את הטעם: « ויהי נועם משום סכנת המזיקין » (מגן אברהם רל״א:א), והמשנה ברורה הוסיפה על המנהג: « ויהי נועם משום סכנת מזיקין וכתב הלבוש שאין נוהגין כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ג). ומקורו בכל בו: « והר״מ היה נוהג כששכב עצמו לישן ביום לקרא ויהי נועם » (כל בו סימן כ״ט). ולמעשה — כהוראת הרב.

זהו לב הסימן. מרן עובר מן השינה אל הכל: « וכן בכל מה שיהנה בעוה״ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו » (שו״ע או״ח רל״א:א), ונשען על המשנה: « ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש״ש » (שו״ע או״ח רל״א:א). וכבר עשתה הגמרא מקרא זה מפתח לכל התורה: « דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך » (ברכות ס״ג ע״א). והרמב״ם עשה ממנו פרק שלם: « נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה׳ תמיד » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ג). והסעיף חותם בכלל של הנהגה: « כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו » (שו״ע או״ח רל״א:א). והמשנה ברורה הרחיבה אף למשא ומתן: « וכ״ש אם סיפורו הוא בעניני משא ומתן צריך שתהיה כונתו לשם מצוה דהיינו שיהיה לו במה להתפרנס כדי שלא יבוא ליד גזל » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח). ולמעשה — כהוראת הרב.