סימן רל״ה — זמן ק״ש של ערבית

פותח מרן את הסימן בזמן עצמו: « זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו » (שו״ע או״ח רל״ה:א). והמשנה אמרה את הדבר בלשון הכהנים — « מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן » (ברכות ב׳ ע״א) — ומיד תרגמה הגמרא את הלשון לסימן שברקיע: « מִכְּדִי כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי תְּרוּמָה? — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים » (ברכות ב׳ ע״א). והמשנה ברורה נתנה את המקרא ואת הטעם: « דכתיב ובשכבך וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג׳ כוכבים בינונים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א) ; ואף שמעיקר הדין די בבינונים, החמירו בקטנים, « אך מפני שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א), ולפיכך « החמירו גבי ק״ש דאינו קורא עד שיראו ג׳ קטנים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:א). ולמי שאין הרקיע נראה לו ניתן שיעור בזמן: « ואם הוא יודע מתי שקעה החמה ימתין כשיעור ד׳ מילין שהוא ע״ב מינוט » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:ד). וערוך השלחן כלל את הסכמת הפוסקים: « אבל קריאת שמע של ערבית פסקו כל רבותינו הראשונים והאחרונים דזמנה בלילה כשיצאו ג׳ כוכבים בינונים » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ה).

לא, ואף בחצי שעה שלפני כן: « אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית » (שו״ע או״ח רל״ה:ב). והטעם כטעם הגמרא — סעודה הנמשכת ושינה החוטפת: « והטעם שמא ימשך בסעודתו ופעמים ישתקע עי״ז גם בשינה וישכח לקרות שמע » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:טז) — אבל טעימה בעלמא מותרת, « ואפילו לאכול קמעא אסור ומ״מ טעימה בעלמא מיני פירות או אפילו פת בכביצה שרי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:טז). והמתחיל לאחר שהגיע הזמן אינו גומר במנוחה: « ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל » (שו״ע או״ח רל״ה:ב). וכבר חילקה משנת פ״ק דשבת: « מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה » (שבת ט׳ ע״ב) ; והמשנה ברורה ביארה למה כאן מפסיק ובמנחה אינו מפסיק: « ולא דמי להתחיל סמוך למנחה דאינו מפסיק בדיעבד אם כבר נטל ידיו כדמבואר לעיל בסי׳ רל״ב דבמנחה כיון דזמנה מועט מירתת ולא אתי למפשע משא״כ בערבית דזמנה בדיעבד כל הלילה גזרינן דלמא אתי למפשע ויסמוך על אריכותה של לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כד). והרמ״א הוסיף את שני קצות הדין: « אבל אין צריך להפסיק לתפלה הואיל והתחיל לאכול אבל אם לא התחיל לאכול אע״פ שנוטל ידיו צריך להפסיק » (שו״ע או״ח רל״ה:ב) ; ואם אין שהות כלל, « ואם אין שהות להתפלל מפסיק אף לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ה:ב). ומכאן אזהרת המגן אברהם בימות הקיץ: « וצריך ליזהר בימות הקיץ שלא לאכול בסעודה גדולה שיודע שתמשך » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ה).

סעיף ג׳ נותן את הגבול: « לכתחלה צריך לקרות ק״ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה » (שו״ע או״ח רל״ה:ג). וחצות זה אינו גבול התורה אלא סייג של חכמים: « דרבנן גדרו שאסור להתאחר בקריאת שמע ביותר מחצות שלא לבוא לידי מכשול ואם מתאחר מקרי עובר על דברי חכמים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כז) ; שמן התורה « דמן התורה לכו״ע זמנה כל הלילה דובשכבך כ״ז שבני אדם שוכבין משמע » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:כח). ולפיכך המשיך מרן: « ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י״ח » (שו״ע או״ח רל״ה:ג) — וכן נפסקה ההלכה בגמרא, « אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל » (ברכות ח׳ ע״ב). ומשעלה עמוד השחר ננעל השער: « לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן » (שו״ע או״ח רל״ה:ד) ; וביאור הלכה דקדק שהאונס הוא כל ההבדל, « דבלא אונס אפילו קראה תיכף משעלה עה״ש ג״כ אינו יוצא ובאונס אפילו קראה אח״כ כל שלא הנץ החמה יוצא » (ביאור הלכה או״ח סימן רל״ה). ואותו אנוס אינו אומר ברכת השכיבה: « ואנוס שקרא אז לא יאמר השכיבנו דכיון שעלה עמוד השחר אינו זמן שכיבה » (שו״ע או״ח רל״ה:ד) — ואף לא בדילוג התיבה, « מתבאר בפוסקים דאפילו אם ירצה לדלג תיבת השכיבנו ולהתחיל מן ותקננו בעצה וכו׳ נמי אינו נכון » (משנה ברורה, מ״ב רל״ה:לב) — אבל שאר הברכות אומר: « אבל שאר הברכות דהיינו שנים שלפני קריאת שמע וברכת אמת ואמונה עד השכיבנו אומר » (שו״ע או״ח רל״ה:ד).