סימן רל״ד — הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה

מרן פוסק בשורה הראשונה: « הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — ומוסיף את הצד השני: « ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות » (שו״ע או״ח רל״ד:א). ומקורו ברמב״ם, וכמעט מלה במלה: « נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג). והמשנה ברורה ביארה מפני מה הרשות קודמת כאן לחובה: « דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב). והתפלל הראשונה בסתמא: « ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג). ואילו הטור הביא את תשובת הרא״ש, ובה הסדר הפוך: « ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה » (טור או״ח סימן רל״ד) — וערוך השלחן עמד על הפער: « וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד).

מרן התירה ונעלה באותה שורה עצמה: « אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; « אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם » (שו״ע או״ח רל״ד:א). ואותו תנאי עצמו בסימן ק״ז: « הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכ׳ והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלו׳ הקבועות ליום » (שו״ע או״ח ק״ז:ד) — ועמו תנאי החידוש: « חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה » (שו״ע או״ח ק״ז:ב). והמשנה ברורה הניחה את הדבר בספק: « ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד). וערוך השלחן נעל את השער לדורנו: « ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). ולמעשה — כהוראת הרב.

זו הגהת הרמ״א: « אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — אין אשרי עומד לעצמו אלא נושא את הקדיש. והמשנה ברורה למדה מכאן למעשה: « ואם אמרו בלא מנין ואח״כ בא מנין יאמרו מזמור א׳ ואח״כ יאמרו קדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה). ועוד הוסיף הרמ״א מנהג שני: « יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא » (שו״ע או״ח רל״ד:א) ; ומקורו בבית יוסף: « וכ׳ הרד״א בשם הר״י שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי וכן נהגו וגם נוהגין לומר גם כן מזמור מה ידידות משכנותיך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד). והט״ז רצה להפך: « ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו » (ט״ז או״ח סימן רל״ד) — והמשנה ברורה העידה על המנהג: « ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז) ; והזכירה את גבולו של כל זה: « וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו).