סימן רל״ו — דין ברכות ק״ש של ערבית

סעיף א׳ קצר הוא: « בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה » (שו״ע או״ח רל״ו:א). ומקורו במשנה: « מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה. » (ברכות י״א ע״א), והבית יוסף מביא את חשבונן מן הירושלמי: « ירושלמי ר׳ יוסי בר בון בשם ריב״ל ע״ש שבע ביום הללתיך כלו׳ שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז׳ » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). וכן חילקן הרמב״ם: « הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. » (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה). והמשנה ברורה מונה את השתים שלפניה: « אשר בדברו וכו׳ ואהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לראשונה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב) ; ואת השתים שלאחריה: « ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק״ש לא הוי הפסק וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל כמו בתפלה משום שנתקנה על הגאולה שעברה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; « וברכה שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכין שימור מן המזיקין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג).

לפי שנפסקה הלכה כרבי יוחנן: « דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. » (ברכות ד׳ ע״ב). והמשנה ברורה כללה הדבר במלה אחת: « שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ד), ומרן הוציא מזה את ההנהגה: « אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). והקשתה הגמרא: הרי השכיבנו מפסיק ביניהם — « מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! » (ברכות ד׳ ע״ב) — והתירוץ הוא היסוד של כל הסימן: « אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). וכן כתב הרמב״ם: « וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח). ומכל מקום יש הפסק שאינו הפסק: « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) — והמשנה ברורה הרחיבה: « ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז).

סעיף ד׳ פוסק: « אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו » (שו״ע או״ח רל״ו:ד). וטעמו מדברי הרמב״ם: « כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז) — והיינו, כלשון המשנה ברורה, לפי שברכה זו סוף הברכות היא: « שהוא סיום ברכת ק״ש ואזיל המחבר לטעמיה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יג) ; ואילו ברכת המלך בכבודו ברכה בפני עצמה: « כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יד). אבל מנהג אשכנז אינו כן, וכמו שהעירה המשנה ברורה: « ר״ל ששם כתב הרמ״א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טז) ; וכן כתב שם הרמ״א: « ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות » (שו״ע או״ח רט״ו:א). וכן חזר וכתב ערוך השלחן: « אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו).