✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman ר״מ · Que demande le Choulhan Aroukh à la vie conjugale ?

איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו — la onah due à l’épouse (עונה האמורה בתורה), l’intention du cœur (כאדם שפורע חובו), les neuf conduites (בני תשע מדות), la retenue du lieu et de l’heure (והצנע לכת) et la mesure du corps
סימן ר״מ · י״ז סעיפים
איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent réglait le Chema que l’on récite sur son lit ; celui-ci reste dans la même chambre et passe à ce qui s’y vit. C’est un siman canonique du Choulhan Aroukh, et il s’étudie comme les autres. Il pose d’abord une dette — la onah que le mari doit à sa femme —, puis une intention, puis une longue série de conduites de retenue. Texte hébreu, traduction française et explication des י״ז seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : La conduite de l’homme dans la vie conjugale — העונה האמורה בתורה, כוונת הלב, בני תשע מדות, צניעות המקום והזמן
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״מ · י״ז סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Le siman tient sur deux mots que la tradition a mis face à face. D’un côté, la Torah a permis, et le Rambam le dit sans détour : אשתו של אדם מותרת היא לו. De l’autre, le Ramban avertit qu’un permis dont on abuse fait de l’homme un נבל ברשות התורה — un homme vil, dans les limites mêmes de la loi. Tout le siman 240 se tient dans cet intervalle : il ne restreint pas ce que la Torah a permis, il enseigne comment un בעל נפש y vit. Et il commence par le rappel le plus concret : ce qui se passe dans cette chambre est d’abord une dette envers une autre personne. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. העונה והכוונה (séif 1) — le rythme dû, les trois moments d’obligation, et les quatre intentions
B. נתינת הדעת (séifim 2-3) — être présent, et les neuf conduites
C. צניעות ודרך ארץ (séifim 4-10) — la retenue, la présence d’autrui, l’heure, la parole et l’apaisement
D. אור, רעב ואכסניא (séifim 11-13) — la lumière, les années de famine, la maison d’autrui
E. שמירת הגוף והמטה (séifim 14-17) — la mesure du corps, l’enfant, et l’orientation du lit
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. העונה והכוונה — le rythme dû, et l’intention qui l’accompagne

עוֹנָה — le mot qui ouvre le siman ne désigne pas une permission mais une obligation, énoncée dans la Torah et chiffrée par la michna : «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם.» (כתובות ס״א ע״ב). Le Mehaber la reprend telle quelle : «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) résumé : le siman ne s’ouvre pas sur ce qui est interdit mais sur ce qui est dû. Tout ce qui suit se lit à partir de là.

Séif 1 — עונה האמורה בתורה, וכוונת הלב

אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום. הפועלים שעשו מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושים מלאכה בעירם פעמים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לשלשים יום. הספנים אחת לששה חדשים. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה. ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל וכן אם מכוין לתקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא: הגה גם בזה יש קבול שכר אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז״ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:
Séif 1 : s’il est marié, qu’il ne soit pas trop assidu auprès de sa femme, mais selon la onah (le rythme) énoncée dans la Torah. Les taïalim, dont la subsistance leur est acquise et qui ne paient pas d’impôt, leur onah est chaque jour ; les ouvriers qui travaillent dans une autre ville et rentrent dormir chaque nuit chez eux, une fois par semaine, et s’ils travaillent dans leur ville, deux fois par semaine ; les âniers, une fois par semaine ; les chameliers, une fois tous les trente jours ; les marins, une fois tous les six mois. Et la onah des talmidé hakhamim va d’un vendredi soir à l’autre. Et tout homme doit visiter sa femme la nuit de son immersion, et à l’heure où il part en voyage, s’il ne part pas pour une mitsva ; de même si sa femme allaite et qu’il perçoit qu’elle cherche à lui plaire, l’apaise et se pare devant lui pour qu’il porte son attention sur elle, il est tenu de la visiter. Et même lorsqu’il est auprès d’elle, qu’il ne vise pas son propre plaisir, mais qu’il soit comme un homme qui acquitte sa dette, puisqu’il lui doit sa onah, et pour accomplir le commandement de son Créateur, afin d’avoir des enfants qui étudient la Torah et accomplissent les mitsvot en Israël. De même s’il vise le bien de l’enfant à naître — car dans les six derniers mois cela lui est bon, l’enfant en sort plus net et plus vif — c’est bien. Et s’il vise à se prémunir par elle afin de ne pas désirer la faute, car il voit son penchant l’emporter et désirer cette chose-là. Gloss du Rama : en cela aussi il y a une récompense, mais il eût mieux valu qu’il repousse son penchant et le maîtrise, car il est dans l’homme un membre petit : qui l’affame est rassasié, qui le rassasie a faim. Mais celui qui n’en a pas besoin et qui éveille son désir pour l’assouvir — c’est là le conseil du mauvais penchant, et du permis il l’entraînera vers l’interdit ; et c’est de cela que nos maîtres ont dit : celui qui se provoque volontairement, qu’il soit en niddouï.
La onah est une dette, pas une faveur. Le siman s’ouvre sur une mesure : «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). La michna qui fixe ces rythmes est celle de Ketoubot : «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.» (כתובות ס״א ע״ב), et le Mehaber la reprend métier par métier : «הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «החמרים אחת בשבוע» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א). La Michna Beroura précise que la mesure suit la force du corps : «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג) résumé : ces chiffres ne sont pas des permissions mais des obligations : le mari doit à sa femme un rythme, et ce rythme dépend de ce que sa vie de travail permet.
La onah du talmid hakham. «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א) — comme dans la Guemara : «עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.» (כתובות ס״ב ע״ב). La Michna Beroura en donne le motif : «שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו), et elle avertit aussitôt qu’on ne se décerne pas ce titre à soi-même pour s’alléger : «ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת״ח כי כתיב ועונתה לא יגרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו) résumé : celui dont la Torah est le métier a une onah hebdomadaire ; mais c’est un statut, non une échappatoire, et le verset וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע demeure au-dessus.
Trois moments où il doit “visiter” sa femme. «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; et le troisième : «וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). La source du départ en voyage est dans la Guemara : «וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ» (יבמות ס״ב ע״ב), avec la restriction que le Mehaber a reprise : «וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — מִיטְּרִידִי» (יבמות ס״ב ע״ב). Et ces trois moments ne dépendent pas du calendrier de la onah : «ר״ל אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ח) ; «היינו אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יא). La Michna Beroura ajoute que la onah court aussi pendant la grossesse et l’allaitement : «וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב) résumé : le calendrier ordinaire ne suffit pas : la nuit du mikvé, le départ en voyage et le signe qu’elle donne créent chacun une obligation propre.
Ce que la Torah interdit d’abréger, elle ne le laisse pas au bon vouloir. «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב). Le Rambam avait posé la même balance : «אֵין דַּעַת חֲכָמִים נוֹחָה לְמִי שֶׁהוּא מַרְבֶּה בַּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְיִהְיֶה מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יא), et pourtant : «אֶלָּא כָּל הַמְמַעֵט בַּתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יא). L’image du coq vient de la Guemara : «שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים» (ברכות כ״ב ע״א), et le Tour rappelle qu’elle ne vise pas les seuls savants : «ולאו דוקא ת״ח אלא ה״ה נמי כל אדם ונקט ת״ח שהפרישות מצויה בהם» (טור או״ח סימן ר״מ) résumé : deux exigences se croisent : ne pas être “comme un coq”, et ne rien retrancher de ce qui lui est dû. Seule sa renonciation à elle peut alléger la seconde.
Quatre intentions permises. «ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «וכן אם מכוין לתקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; et la quatrième : «ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא» (שו״ע או״ח ר״מ:א). Cette division en quatre est celle du Raavad, que le Tour cite : «ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד׳ כוונות ג׳ מהם עיקר קבול השכר והד׳ קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג׳» (טור או״ח סימן ר״מ). Et la Michna Beroura précise que la première demeure disponible en tout temps : «וזה יכוין אפילו בעת עיבור ויניקה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יב) résumé : le Choulhan Aroukh ne demande pas de supprimer l’intention mais de la redresser : payer une dette, servir le Créateur, veiller sur l’enfant, se garder de la faute.
La glose du Rama : la récompense, et sa limite. «גם בזה יש קבול שכר» (רמ״א או״ח ר״מ:א), mais aussitôt : «טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב» (רמ״א או״ח ר״מ:א) — la formule est celle de Rabbi Yohanan : «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבֶר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, מַרְעִיבוֹ — שָׂבֵעַ, מַשְׂבִּיעוֹ — רָעֵב» (סוכה נ״ב ע״ב). Et la frontière que le Rama trace : «אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור» (רמ״א או״ח ר״מ:א), d’où : «ועל זה אמרו רבותינו ז״ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי» (רמ״א או״ח ר״מ:א) — c’est la parole de Rav : «אָמַר רַב: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת — יְהֵא בְּנִדּוּי» (נדה י״ג ע״ב). La Michna Beroura renvoie, pour tout ce séif, au Ramban sur la parachat Kedochim : «עיין רמב״ן בחומש פרשת קדושים בראשו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:א), où se trouve la phrase qui commande le siman entier : «וְהִנֵּה יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב) résumé : agir pour se garder de la faute est licite et récompensé ; provoquer un désir dont on n’avait pas besoin ne l’est pas. C’est toute la distance entre user d’un permis et s’en faire un appétit.

B. נתינת הדעת — être présent, et les neuf conduites

Séif 2 — לא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר

לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו:
Séif 2 : qu’un homme ne boive pas dans cette coupe-ci en portant les yeux sur une autre coupe — et même si les deux sont ses femmes.
Une image, et son sens exact. «לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו» (שו״ע או״ח ר״מ:ב). La source est dans Nedarim, appuyée sur un verset : «מִכָּאן אָמַר רַבִּי: אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר» (נדרים כ׳ ע״ב), et Ravina étend : «אָמַר רָבִינָא: לֹא נִצְרְכָא, אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו» (נדרים כ׳ ע״ב). La Michna Beroura ôte toute ambiguïté sur ce que “porter les yeux” veut dire : «פי׳ שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יג) résumé : ce n’est pas du regard qu’il s’agit mais de la pensée : l’interdit porte sur le fait d’être avec l’une en pensant à l’autre.
Pourquoi ce séif est placé ici. Le séif précédent réglait le rythme et l’intention ; celui-ci ferme la porte que l’intention laisse ouverte. Le Rambam l’a codifié dans la même liste que les neuf conduites du séif suivant : «וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ אָדָם מִטָּתוֹ וְלִבּוֹ מְחַשֵּׁב בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יב). Et l’Aroukh haChoulhan renvoie explicitement d’un séif à l’autre : «ולא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, כלומר שלא יחשוב בשעת מעשה על אשה אחרת» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : le séif 2 est la charnière du siman : après lui viennent les neuf conduites qui, toutes, tiennent à un défaut de présence.

Séif 3 — בני תשע מדות

וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע׳ מדות בני אנוס׳ בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה:
Séif 3 : “Et je séparerai d’entre vous les rebelles et ceux qui se révoltent contre moi” — ce sont les enfants des neuf conduites : enfants d’une femme contrainte, enfants d’une femme haïe, enfants d’un excommunié, enfants d’une substitution, enfants d’une femme rebelle, enfants d’ivresse, enfants d’une femme déjà répudiée dans le cœur, enfants de confusion, enfants d’une femme effrontée.
Le verset, et la liste. «וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע׳ מדות» (שו״ע או״ח ר״מ:ג) ; puis : «בני אנוס׳ בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה» (שו״ע או״ח ר״מ:ג). La source est dans Nedarim : «אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת» (נדרים כ׳ ע״ב), où la liste se lit : «בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִידּוּי, בְּנֵי תְמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה» (נדרים כ׳ ע״ב) résumé : le Mehaber n’a pas repris la liste de la Guemara mot pour mot : il a écarté בני אימה et בני מריבה, et porté à leur place בני מורדת, pour arriver à neuf noms. Le Tour signale d’ailleurs une autre leçon.
Ce que chaque nom désigne. La Michna Beroura les définit un à un. Contrainte : «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד) ; haïe : «בשעת תשמיש אבל אם היא אז רצויה אע״פ שהיא שנואה שרי» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:טו) ; substitution : «אפילו שתיהן נשיו וכגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:טז) ; rebelle : «דאמרה לא בעינא לך לבעל ואעפ״כ הוא משמש עמה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יז) ; ivresse : «הוא או היא שכורה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יח) ; répudiée dans le cœur : «שבדעתו לגרשה אע״פ שהוא אוהבה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יט) ; confusion : «כגון שנותן אז דעתו על אחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כ) ; effrontée : «שתובעתו בפה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא) résumé : presque toutes ces neuf conduites se ramènent à deux : ou bien elle n’est pas consentante, ou bien lui n’est pas là.
La ligne de partage : l’effrontée et celle qui se pare. Le neuvième nom de la liste risquerait d’effacer l’obligation du séif 1 ; la Michna Beroura l’en sépare expressément : «אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס״א והו״ל בנים מהוגנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא). La Guemara elle-même le dit en louange : «כׇּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ — הָוְיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָם» (נדרים כ׳ ע״ב), et elle résout la contradiction en un mot : «הַהִיא דְּמַרְצְיָא אַרְצוֹיֵי» (נדרים כ׳ ע״ב). Quant à la contrainte, la Guemara est explicite : «וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין» (עירובין ק׳ ע״ב), et le Tour en tire la règle : «נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותו מעשה יפייס ואח״כ יבעול» (טור או״ח סימן ר״מ) résumé : la liste ne condamne pas le désir de l’épouse mais l’absence d’accord : celle qui se rend agréable est louée, celle que l’on force est le premier des neuf noms.

C. צניעות ודרך ארץ — la retenue, le lieu, l’heure et la parole

Séif 4 — אסור להסתכל באותו מקום

אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהי׳ יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי׳ וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם:
Séif 4 : il est interdit de regarder cet endroit-là, car quiconque y regarde n’a plus de pudeur au visage et transgresse “et marche humblement”, et il ôte la honte de dessus son visage — car celui qui a honte ne fauteroit pas, ainsi qu’il est écrit “et afin que Sa crainte soit sur vos faces”, c’est la honte, “afin que vous ne fautiez pas” ; et de plus il excite en lui-même le mauvais penchant. Et à plus forte raison celui qui embrasse là, qui transgresse tout cela, et de plus transgresse “ne rendez pas vos âmes abominables”.
Le motif : la honte comme garde-fou. «אסור להסתכל באותו מקום» (שו״ע או״ח ר״מ:ד), et le Mehaber donne aussitôt trois raisons : «שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «שכל המתבייש אינו חוטא» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ד). Le deuxième motif vient d’une beraïta de Nedarim : «מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא» (נדרים כ׳ ע״א), et : «כׇּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּישׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא» (נדרים כ׳ ע״א). Le Beit Yossef indique la source : ce sont les mots du Raavad dans son Chaar haKedoucha : «וכתב הראב״ד ז״ל בשער הקדושה המסתכלים באותו מקום עוברים על והצנע לכת עם אלהיך ומעבירים הבושה מעל פניהם» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) résumé : le Mehaber n’argumente pas par le dégoût mais par la pudeur : ce qui est perdu, en regardant, c’est la honte — et c’est elle qui retient de fauter.
La source talmudique, et son statut. Ces conduites viennent d’une beraïta rapportée au nom de Rabbi Yohanan ben Dahavaï : «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת» (נדרים כ׳ ע״א) ; parmi eux : «סוֹמִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם» (נדרים כ׳ ע״א) et «אִילְּמִים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם» (נדרים כ׳ ע״א). Le Beour Halakha rappelle ces conséquences : «והעובר ע״ז הויין ליה בנים סומין» (ביאור הלכה סימן ר״מ) ; «והעובר ע״ז הווין ליה בנים אלמים» (ביאור הלכה סימן ר״מ). Amémar précise qui sont ces “anges du service” : «מַאן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — רַבָּנַן» (נדרים כ׳ ע״ב) résumé : le siman codifie donc une beraïta dont la Guemara elle-même discute la portée — c’est la difficulté centrale du niveau Lamdan.
L’autre voix, que le siman ne cite pas ici. La Guemara conclut au nom de Rabbi Yohanan : «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב). Le Rambam a tranché ainsi : «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ עוֹשֶׂה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט), et il a ajouté immédiatement : «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט). Le Rama a porté cette conclusion dans le Even haÉzer : «ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב), en terminant par la mesure qui vaut ici : «ואע״פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב) résumé : le Orah Haïm 240 enseigne la conduite du בעל נפש ; le Even haÉzer 25 énonce le din. Les deux tiennent ensemble, et c’est pourquoi les décisionnaires renvoient de l’un à l’autre.

Séif 5 — דרך עזות ודרך עקש

הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש:
Séif 5 : lui en dessous et elle au-dessus, c’est une voie d’effronterie ; qu’ils agissent tous deux ensemble, c’est une voie tortueuse.
Le texte, et sa source. «הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות» (שו״ע או״ח ר״מ:ה) ; «שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש» (שו״ע או״ח ר״מ:ה). Le Tour indique d’où il l’a pris : «גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שימשו שניהם כאחד זה דרך עיקש» (טור או״ח סימן ר״מ). L’Aroukh haChoulhan formule la conduite en positif : «ובשעת מעשה יהיה הוא למעלה והיא למטה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : les deux formules du séif ne sont pas des interdits nommés ; ce sont deux qualifications — עזות, עקש — de conduites que le Mehaber juge contraires à la retenue.
Où ce séif se situe dans la halakha. Il appartient à la même beraïta que le séif précédent : «חִיגְּרִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שׁוּלְחָנָם» (נדרים כ׳ ע״א) ; et la Guemara y a répondu par le principe déjà cité : «אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי» (נדרים כ׳ ע״ב). Le Rambam, en tranchant comme elle, n’en a pas moins retenu la retenue : «וְלֹא יָסוּר מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם וּמִנְהָגוֹ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) résumé : le séif décrit une voie déconseillée, non une interdiction formelle ; c’est pour cela que le Mehaber emploie ici les mots דרך עזות et דרך עקש, et non le mot אסור qu’il emploie ailleurs.

Séif 6 — בפני כל אדם, ובבית שיש בו ספרים

אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳ [ולענין לעשותה בשבת ע״ל ריש סי׳ שט״ו] ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם [וע״ל סי׳ מ׳ סעיף ב׳] אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:
Séif 6 : il est interdit à un homme d’avoir des relations conjugales devant qui que ce soit, s’il est éveillé, et même par l’interposition d’une cloison de dix ; mais devant un enfant qui ne sait pas parler, c’est permis. Une maison où se trouve un séfer Torah ou des Houmachim faits en rouleau : il est interdit d’y avoir des relations jusqu’à ce qu’il y ait devant lui une cloison ; et s’il a une autre pièce, c’est interdit jusqu’à ce qu’il l’en sorte. Et s’il s’y trouve des tefillin ou des livres, même de Guemara, c’est interdit jusqu’à ce qu’il les mette dans un récipient dans un récipient — et à condition que le second ne leur soit pas destiné ; mais s’il leur est destiné, même cent comptent comme un. Et s’il a étendu un talit sur un coffre, cela vaut récipient dans récipient.
Devant un tiers éveillé. «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; et l’exception : «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). La source est dans Nidda : «אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן» (נדה ט״ז ע״ב) — dont «וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל חַי» (נדה י״ז ע״א) ; et la Guemara y borne la portée : «אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ לִפְנֵי עַכְבָּרִים? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, לָא!» (נדה י״ז ע״א). Pourquoi la cloison ne suffit-elle pas ? «הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב), et si l’autre ne perçoit rien : «ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע״י הפסק מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב) résumé : l’interdit ne vise pas la vue mais la présence perçue : ce que la cloison ne supprime pas, c’est le fait que quelqu’un sache.
Le dormeur et l’enfant. «ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה» (ביאור הלכה סימן ר״מ), et le Beour Halakha conseille cependant : «ומ״מ לכתחלה טוב במקום שבני אדם ישנים בבית שיעמיד מחיצה סביב המטה» (ביאור הלכה סימן ר״מ). Une autre halakha borde ce séif : nul ne doit dormir dans la chambre d’un couple — «אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: כׇּל הַיָּשֵׁן בְּקִילְעָא שֶׁאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שְׁרוּיִין בָּהּ» (עירובין ס״ג ע״ב), que la Michna Beroura rapporte ici même, en ajoutant : «ואפילו כשהיא נדה והובא בחידושי רע״א» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נב) résumé : le siman protège l’intimité des deux côtés : ni témoin dans la pièce, ni tiers logé dans la chambre du couple.
La maison où se trouve un séfer Torah. «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). La beraïta est dans Berakhot : «בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִילִּין אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ אֶת הַמִּטָּה עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי» (ברכות כ״ה ע״ב), et l’exigence propre au séfer Torah : «אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סֵפֶר תּוֹרָה — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָּה עֲשָׂרָה» (ברכות כ״ו ע״א). La Michna Beroura définit les Houmachim visés : «ר״ל שהן כתובין בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כג), écarte le rideau : «ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה), et précise que “une autre maison” veut dire une autre pièce : «פי׳ חדר אחר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כו) résumé : pour un séfer Torah il faut une vraie cloison de dix tefahim, fixe ; un rideau qui bouge au vent n’en est pas une, et un simple emballage ne suffit pas.
Tefillin et livres : כלי בתוך כלי. «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; avec la condition : «והוא שלא יהא השני מיוחד להם» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), car «אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; et l’équivalence pratique : «ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Pourquoi la Guemara imprimée est-elle incluse ? «וממילא היום ה״ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כט). Deux couvertures valent deux récipients : «וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא), mais la Michna Beroura met en garde contre l’usage courant : «ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא) résumé : un livre saint dans la chambre demande deux enveloppes distinctes, ou une cloison ; l’étagère seule, ou un rideau seul, ne suffisent pas.

Séif 7 — לא בתחלת הלילה ולא בסופה

לא ישמש בתחלת הליל׳ ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:
Séif 7 : qu’il n’ait pas de relations au début de la nuit ni à sa fin, afin de ne pas entendre la voix de gens et d’en venir à penser à une autre femme, mais au milieu de la nuit.
Le motif est donné dans le texte même. «לא ישמש בתחלת הליל׳ ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה» (שו״ע או״ח ר״מ:ז). La source est la réponse d’Imma Chalom : «אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה» (נדרים כ׳ ע״ב), et le motif y est déjà celui du Mehaber : «וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת» (נדרים כ׳ ע״ב). Le Rambam en fait une voie de sainteté : «וְדֶרֶךְ קְדֻשָּׁה לְשַׁמֵּשׁ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י) résumé : le séif ne règle pas une heure pour elle-même : il écarte ce qui, du dehors, pourrait détourner la pensée.
Une conduite, non une rigueur absolue. «ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי״ז לא יחמיר בזה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לד). Le Magen Avraham l’avait dit au nom du Yam chel Chelomo : «ואין זה אלא לפרושי׳ או למי שלבו נוקפו שיהרהר באחרת» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). Et l’Aroukh haChoulhan tranche pour le cas ordinaire : «ואם אי אפשר לו באמצע הלילה, אין קפידא בזה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : l’heure du milieu de la nuit est une conduite recommandée ; quand elle risque de produire l’inverse de ce qu’elle cherche, on ne la retient pas.

Séif 8 — באימה וביראה — מגלה טפח ומכסה טפח

וישמש באימה ובירא׳ כמ״ש על ר״א שהיה מגל׳ טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פי׳ באימה וביראה כאלו כפאו שד ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומ׳ כמו שכפאו שד שעושה הדבר באונס ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה כלומ׳ עכשיו מגלה אותו לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אות׳ כלומר שלא הי׳ מאריך באותו מעש׳ ודומ׳ לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעש׳ כל כך היה מקצר בתשמיש ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהית׳ חוגרת בו שאף בשע׳ תשמיש הי׳ מצריכה לחוגרו ומגלה רק טפח ממנה ומכס׳ מיד כדי למעט הנאתו וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם:
Séif 8 : qu’il agisse avec crainte et révérence, selon ce qui a été dit de Rabbi Éliézer, qu’il découvrait un tefah et couvrait un tefah, et qu’il était comme un homme qu’un démon aurait contraint — c’est-à-dire : avec crainte et révérence, comme si un démon l’avait contraint. Et certains expliquent “découvrait un tefah et couvrait un tefah” : qu’il ne prolongeait pas l’acte afin d’en diminuer le plaisir, et il ressemblait à un homme contraint par un démon, qui agit malgré lui. Et certains expliquent : il découvrait un tefah de la femme, c’est-à-dire qu’il le découvrait pour le besoin de l’acte et le recouvrait aussitôt, en ce sens qu’il ne prolongeait pas ; il abrégeait à ce point. Et certains expliquent : il découvrait un tefah du tablier qu’elle portait ceint, car même pendant l’acte il le lui faisait garder, n’en découvrant qu’un tefah et le recouvrant aussitôt, afin de diminuer le plaisir. Et toutes ces explications tiennent ensemble, et celui qui a le souci de son âme doit y prendre garde.
La conduite, et sa source. «וישמש באימה ובירא׳ כמ״ש על ר״א שהיה מגל׳ טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). La source est le même passage de Nedarim : «וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד» (נדרים כ׳ ע״ב). Le premier sens est donné par le Mehaber lui-même : «פי׳ באימה וביראה כאלו כפאו שד» (שו״ע או״ח ר״מ:ח) résumé : l’expression n’est pas une prescription technique : elle décrit la disposition de celui qui n’agit pas avec légèreté.
Quatre lectures, toutes retenues. «ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו» (שו״ע או״ח ר״מ:ח) ; «ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה» (שו״ע או״ח ר״מ:ח), et de là : «כל כך היה מקצר בתשמיש» (שו״ע או״ח ר״מ:ח) ; «ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהית׳ חוגרת בו» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). Puis la conclusion du Mehaber : «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח), que l’Aroukh haChoulhan reprend avec une réserve pratique : «וכל הפירושים אמת, ויש לבעל נפש ליזהר בהם כשיש ביכולתו» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : le Mehaber ne tranche pas entre les quatre explications ; il les tient toutes, et il les adresse au בעל נפש — non à tout un chacun comme un din.
La question du Raavad, et la réponse qui gouverne tout le séif. Si abréger est une vertu, comment les Sages ont-ils loué celui qui attend ? Le Magen Avraham pose la difficulté et rapporte la réponse du Raavad : «כל המעשים שהם לש״ש טובים הן» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ) — celui qui se maîtrise et attend pour elle, comme celui qui abrège pour ne pas fauter, agissent l’un et l’autre pour le Ciel : «מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו ותזריע תחלה הקדוש ברוך הוא משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). L’Aroukh haChoulhan referme la question par la maxime générale : «וזו היא ששנינו וכל מעשיך יהיו לשם שמים» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : ce que le séif exige n’est pas une durée mais une direction : c’est la même intention qui justifie d’attendre et qui justifie d’abréger.

Séif 9 — לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש

לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין:
Séif 9 : qu’il ne parle pas avec elle de choses étrangères à l’acte, ni pendant l’acte, ni avant, afin de ne pas porter sa pensée sur une autre femme. Et s’il a parlé avec elle puis eu des relations, on a dit de lui : “Il déclare à l’homme quel est son propos” — même un propos léger entre un homme et sa femme, on le lui déclare à l’heure du jugement.
Le texte, et la parole de la Guemara. «לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת» (שו״ע או״ח ר״מ:ט) ; puis : «ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין» (שו״ע או״ח ר״מ:ט). La formule vient de Haguiga, dans des termes légèrement différents : «אָמַר רַב: אֲפִילּוּ שִׂיחָה יְתֵירָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת מִיתָה» (חגיגה ה׳ ע״ב) résumé : la Guemara dit “à l’heure de la mort” et “un propos superflu” ; le Choulhan Aroukh écrit “à l’heure du jugement” et “un propos léger”. La différence est réelle et vaut d’être remarquée.
Ce qui n’est pas interdit. Le Tour l’avait déjà distingué : «אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו» (טור או״ח סימן ר״מ), et il apporte le récit de Rav Kahana : «רַב כָּהֲנָא עָל, גְּנָא תּוּתֵיהּ פּוּרְיֵיהּ דְּרַב. שַׁמְעֵיהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו.» (ברכות ס״ב ע״א). La Guemara elle-même tranchait déjà entre les deux registres : «לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמִילֵּי דְתַשְׁמִישׁ, הָא — בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא» (נדרים כ׳ ע״ב). La Michna Beroura ajoute pourtant une limite personnelle : «ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג״כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי״ז לידי חטא» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לח) résumé : le silence exigé ne porte pas sur la parole entre époux mais sur la parole qui les emmène ailleurs ; parler de ce qui les concerne l’un l’autre est expressément permis.

Séif 10 — היה לו כעס עמה — עד שיפייסנה

אם הי׳ לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות׳:
Séif 10 : s’il avait de la colère contre elle, il est interdit d’avoir des relations avant de l’avoir apaisée ; et il peut parler avec elle avant l’acte afin de la disposer favorablement.
Un interdit, et une permission qui le sert. «אם הי׳ לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה» (שו״ע או״ח ר״מ:י) ; et aussitôt : «ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות׳» (שו״ע או״ח ר״מ:י). La Michna Beroura relie explicitement ce séif au précédent : «ואם היה לו כעס עמה מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לז) résumé : le séif 9 fermait la parole ; le séif 10 la rouvre exactement là où elle est nécessaire. L’apaisement n’est pas une exception au silence : c’est ce que le silence servait à protéger.
Pourquoi c’est un interdit et non un conseil. Parce que sans apaisement, le cas retombe sous le premier des neuf noms du séif 3 : «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד). La beraïta de Erouvin le dit du verset : «זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה» (עירובין ק׳ ע״ב) résumé : la colère non dissipée fait de l’acte une contrainte, même sans force ; le Mehaber exige donc l’apaisement comme condition, non comme délicatesse.

D. אור, שני רעבון ואכסניא — la lumière, la famine et la maison d’autrui

Séif 11 — לאור הנר וביום

אסור לשמש לאור הנר אע״פ שמאפיל בטליתו: הגה אבל אם עושה מחיצ׳ גבוה עשרה לפני הנר [הגהות מיי׳ פ״ג מה׳ י״ט] אע״פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי כן נ״ל מדברי רש״י בפרק ב׳ דמס׳ ביצה דף כ״ב גם אמרי׳ התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע״ל ריש סימן שט״ו וכן אסור לשמש ביום אא״כ הוא בית אפל: הגה ות״ח מאפיל בטליתו ושרי [טור]:
Séif 11 : il est interdit d’avoir des relations à la lumière d’une lampe, même s’il fait l’obscurité avec son talit. Gloss du Rama : mais s’il fait une cloison haute de dix devant la lampe, même si la lumière se voit à travers la cloison — par exemple s’il a interposé un drap — c’est permis ; ainsi me semble-t-il des propos de Rachi au chapitre 2 du traité Betsa, page 22 ; on dit aussi là-bas que c’est permis lorsqu’on renverse un récipient sur la lampe ; et quant à savoir s’il est permis de faire cette cloison le Chabbat, voir plus loin au début du siman 315. Et de même il est interdit d’avoir des relations le jour, à moins que ce ne soit une maison obscure. Gloss du Rama : et un talmid hakham fait l’obscurité avec son talit, et c’est permis.
La lampe. «אסור לשמש לאור הנר אע״פ שמאפיל בטליתו» (שו״ע או״ח ר״מ:יא). La source est dans Pessahim : «הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם — הָוֵי נִכְפֶּה. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר — הָוַיִין לוֹ בָּנִים נִכְפִּין.» (פסחים קי״ב ע״ב), que le Beour Halakha rappelle ici : «ועבור זה הוויין ליה בנים נכפין» (ביאור הלכה סימן ר״מ). Le Rambam avait tranché de même : «אָסוּר לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י). La Michna Beroura étend à la lune : «וה״ה לאור הלבנה ג״כ אסור» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לט) résumé : ce n’est pas la lampe qui est en cause mais la lumière : toute clarté qui tombe sur eux est visée, y compris celle de la lune.
La cloison du Rama, et sa condition. «אבל אם עושה מחיצ׳ גבוה עשרה לפני הנר» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) — «אע״פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) ; et une seconde voie : «גם אמרי׳ התם דשרי כשכופה כלי על הנר» (רמ״א או״ח ר״מ:יא). La Michna Beroura pose la condition de fixité : «ומיירי שקשר אותה מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאל״ה אין דין מחיצה עליה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מ), et ajoute que la cloison seule ne suffit pas : «וכ״ז דוקא כשמאפיל בטליתו אבל בלא״ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מא). Le Taz, lui, garde une réserve : «ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ) résumé : le Rama permet une pièce éclairée si un écran fixe sépare la lampe du lit ; la Michna Beroura ajoute qu’il faut encore l’obscurité du talit, et le Taz doute que l’écran réponde au motif de pudeur.
Le jour. «וכן אסור לשמש ביום אא״כ הוא בית אפל» (שו״ע או״ח ר״מ:יא). Le motif est donné par le Rambam : «וְכֵן אָסוּר לְיִשְׂרְאֵלִי לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. שֶׁעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ.» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י) ; la Michna Beroura le dit en un mot : «דאין זה דרך צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מד). Le Rama permet au talmid hakham : «ות״ח מאפיל בטליתו ושרי» (רמ״א או״ח ר״מ:יא), et la Michna Beroura en donne à la fois le motif et la limite : «שהוא צנוע בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע״כ מותר ע״י האפלת טלית אבל מ״מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מה). Le Rambam avait dit la même mesure : «וְאֵין נִזְקָקִין לְדָבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י) résumé : la permission accordée au talmid hakham n’est pas un privilège d’honneur : c’est une soupape, ouverte pour un besoin réel et pour quelqu’un dont on sait qu’il ne s’y attardera pas.

Séif 12 — בשני רעבון

אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים [פירוש מי שאין לו בנים] הגה וע״ל סי׳ תקע״ד ס״ד וה״ה בשאר צרות שהם כרעבון [ירושלמי דתענית]:
Séif 12 : il est interdit d’avoir des relations conjugales dans les années de famine, sinon pour ceux qui sont privés d’enfants [c’est-à-dire celui qui n’a pas d’enfants]. Gloss du Rama : et voir plus loin siman 574, séif 4 ; et il en va de même pour les autres détresses qui sont comme la famine.
La règle, et sa source. «אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים» (שו״ע או״ח ר״מ:יב). La source est dans Taanit : «אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן» (תענית י״א ע״א), avec l’exception que le Mehaber a retenue : «תָּנָא: חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן» (תענית י״א ע״א). L’Aroukh haChoulhan donne la raison : «מפני שכל העולם בצער» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : ce n’est pas une règle de tempérance mais de solidarité : on ne se réjouit pas quand la communauté souffre.
La portée de l’exception, et l’extension du Rama. «ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מז). Et la Michna Beroura ouvre encore : «ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מו), où elle rapporte les décisionnaires qui allègent. Le Rama généralise la règle : «וה״ה בשאר צרות שהם כרעבון» (רמ״א או״ח ר״מ:יב). La Michna Beroura renvoie au siman 574, où le Mehaber lui-même est plus large : «ר״ל דמתיר שם המחבר גם בליל טבילה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מח) résumé : l’interdit est réel mais bordé de trois côtés : celui qui n’a pas accompli פריה ורביה, la nuit du mikvé, et le risque d’une faute plus grave.

Séif 13 — אכסנאי

אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית:
Séif 13 : celui qui loge chez autrui, il lui est interdit d’avoir des relations ; et si on a réservé pour lui et pour sa femme une pièce, c’est permis, pourvu qu’il ne dorme pas dans le talit du maître de maison.
La règle, et sa source. «אכסנאי אסור לשמש» (שו״ע או״ח ר״מ:יג). La source est dans Ketoubot, tirée du récit d’Elkana et Hanna : «דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה» (כתובות ס״ה ע״א). La Michna Beroura précise que le sommeil des hôtes ne change rien : «היינו אפילו כשהבני בית כולם ישנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מט) résumé : le motif n’est pas le regard d’autrui mais la maison d’autrui : chez un tiers, on n’est pas chez soi, et la retenue de l’hôte est due au lieu.
Ce qui lève l’interdit, et ce qui reste. «ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית» (שו״ע או״ח ר״מ:יג). La Michna Beroura définit ce “on lui a réservé” : «היינו שאין לבעה״ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו״ל הוא כבעה״ב» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נ) ; et une pièce suffit : «וה״ה חדר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נא). Quant au talit du maître de maison, le motif est simple : «שמא יראה קרי עליו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נב). Le Magen Avraham avait posé une difficulté sur la formulation même : «צ״ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ) résumé : il ne suffit pas d’avoir une porte : il faut un espace dont l’hôte n’a plus l’usage. Et l’on ne se sert pas, pour cela, de ce qui appartient à celui qui vous héberge.

E. שמירת הגוף והמטה — la mesure du corps, l’enfant et le lit

Séif 14 — שכבת זרע — כח הגוף

שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדי׳ וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נושרו׳ והרב׳ כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאי׳ והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר:
Séif 14 : la semence est la force du corps et la lumière des yeux ; et chaque fois qu’elle sort à l’excès, le corps s’épuise et sa vie se perd. Quiconque est emporté par cet appétit, la vieillesse fond sur lui, sa force faiblit, ses yeux s’obscurcissent, une mauvaise odeur sort de sa bouche, les cheveux de sa tête, ses sourcils et ses cils tombent, les poils de sa barbe, de ses aisselles et de ses jambes se multiplient, ses dents tombent, et bien des douleurs, outre celles-là, lui viennent. Les médecins ont dit : un sur mille meurt d’autres maladies, et les mille de l’excès. C’est pourquoi l’homme doit prendre garde.
Un séif emprunté au Rambam. «שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדי׳» (שו״ע או״ח ר״מ:יד). Le Mehaber recopie ici les Hilkhot Deot : «שִׁכְבַת זֶרַע הִיא כֹּחַ הַגּוּף וְחַיָּיו וּמְאוֹר הָעֵינַיִם וְכָל שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר הַגּוּף כָּלֶה וְכֹחוֹ כָּלֶה וְחַיָּיו אוֹבְדִים» (רמב״ם הלכות דעות פרק ד הלכה יט). Le Beit Yossef le dit expressément : «כתב הרמב״ם שכבת זרע הוא כח הגוף וכו׳ עד סוף הסי׳ בפ״ד מה׳ דעות» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) résumé : les deux derniers tiers du siman — les séifim 14 et 15 — sont un chapitre d’hygiène du Rambam transposé tel quel dans le Orah Haïm.
Comment lire un séif de médecine ancienne. «אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאי׳ והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר» (שו״ע או״ח ר״מ:יד) — le Mehaber attribue lui-même la donnée aux “médecins”, non à la tradition. Le Beour Halakha, sur ce séif, renvoie à un ouvrage médical : «עיין בספר מזור ותרופה» (ביאור הלכה סימן ר״מ). L’Aroukh haChoulhan, lui, tire du séif un enseignement qui ne dépend d’aucune médecine : «ויש לאדם להתבונן, שעניין תאוה זו לא בראה הקדוש ברוך הוא לשם תאוה אלא לקיום המין» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : le séif est le seul du siman qui argumente par le corps ; et ses décisionnaires eux-mêmes en renvoient la vérification aux médecins, en gardant l’enseignement : ne pas se laisser emporter.

Séif 15 — לא שבע ולא רעב, ולא ביום יציאה לדרך

לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם: [והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון וכאן איירי במהלך] [מהרש״ל]:
Séif 15 : qu’il n’ait pas de relations lorsqu’il est rassasié ou affamé, mais lorsque la nourriture qui est dans ses entrailles se sera digérée ; et qu’il n’ait pas de relations debout ni assis, ni dans la maison de bain, ni le jour où il entre au bain, ni le jour d’une saignée, ni le jour du départ en voyage ou du retour de voyage, ni avant, ni après. [Et ce qui est dit au début du siman, qu’il doit la visiter, se rapporte au cas où il est à cheval ou assis dans un chariot ; et ici il s’agit de celui qui marche.]
La liste, et sa source. «לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו» (שו״ע או״ח ר״מ:טו) ; «ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה» (שו״ע או״ח ר״מ:טו) ; «ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם» (שו״ע או״ח ר״מ:טו). Tout cela est encore le Rambam : «לֹא יִבְעֹל אָדָם וְהוּא שָׂבֵעַ וְלֹא רָעֵב אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו» (רמב״ם הלכות דעות פרק ד הלכה יט). La Michna Beroura y ajoute le convalescent : «מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נג) résumé : aucune de ces clauses n’est une interdiction de principe : ce sont des précautions de force, énumérées par un médecin devenu codificateur.
La contradiction avec le séif 1, et sa résolution. Le séif 1 oblige à visiter sa femme le jour du départ ; le séif 15 l’écarte. Le Taz pose la question et répond : «ונראה דבסעיף ט״ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ). Une autre voie est celle du Magen Avraham, rapportée par la Michna Beroura : «ומ״א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס״א איירי מהדין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נד), et il en donne la preuve interne : «ותדע דהא קאמר נמי ולא ביום שנכנס למרחץ ולא לפניהם ולא לאחריהם וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע״ש ועונת ת״ח משבת לשבת אע״כ דכל זה רק מצד רפואה הוא» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נד) résumé : la preuve du Magen Avraham est décisive : le vendredi, on se lave et c’est aussi la nuit de la onah du talmid hakham. Si les deux se contredisaient au niveau du din, la halakha se contredirait elle-même — donc le séif 15 parle de santé, non d’obligation.

Séif 16 — מטה שתינוק ישן עליה

המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה [פי׳ שישן לרגליו] אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה:
Séif 16 : celui qui a des relations sur un lit où un enfant dort, cet enfant devient épileptique. Et cela n’a été dit que lorsqu’il n’a pas un an ; mais s’il a un an, il n’y a pas là de quoi s’inquiéter. Et cela n’a été dit que lorsqu’il dort du côté de ses pieds [c’est-à-dire qu’il dort à ses pieds] ; mais s’il dort du côté de sa tête, il n’y a pas là de quoi s’inquiéter. Et cela n’a été dit que lorsqu’il ne pose pas sa main sur lui ; mais s’il pose sa main sur lui, il n’y a pas là de quoi s’inquiéter.
Le texte est une beraïta reprise mot pour mot. «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז). La beraïta est dans Pessahim : «תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ — אוֹתוֹ תִּינוֹק נִכְפֶּה» (פסחים קי״ב ע״ב), et les trois restrictions y figurent déjà : «וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הָוֵי בַּר שַׁתָּא — לֵית לַן בַּהּ» (פסחים קי״ב ע״ב). Le Mehaber les recopie : «ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) ; «ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) résumé : le Mehaber n’a rien ajouté ni retranché : il a transcrit la beraïta avec ses trois clauses restrictives, qui la vident largement.
Comment les décisionnaires lisent ce séif. L’Aroukh haChoulhan écrit avec franchise ce que beaucoup pensent : «ואף שאין אנו מבינין, אך כך היו רבותינו הקדושים מקובלים על פי החכמה האמיתית» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ). Et la Michna Beroura, sur le séif suivant, rattache la même matière à un renvoi interne du Choulhan Aroukh : «עיין לעיל בסימן ג׳ ס״ו ובמ״ב שם» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נה) résumé : le Mehaber a transmis ce qu’il a reçu, sans le rationaliser ; ses commentateurs le disent, et n’en font pas une doctrine médicale.

Séif 17 — מטה זה לצפון וזה לדרום

מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום:
Séif 17 : le lit où il dort avec sa femme, il faut que sa tête et son pied soient l’un au nord et l’autre au sud.
Le texte, et la parole qui le fonde. «מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום» (שו״ע או״ח ר״מ:יז). La source est au premier chapitre de Berakhot : «כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים» (ברכות ה׳ ע״ב). Le Beit Yossef en rapporte le motif de Rachi : «ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ), et celui des Tossafot : «ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) résumé : l’orientation du lit n’est pas un usage domestique : elle est réglée par la même pudeur qui commande tout le siman, rapportée cette fois à la Présence.
Le renvoi qui ferme le siman. «עיין לעיל בסימן ג׳ ס״ו ובמ״ב שם» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נה) — c’est-à-dire le siman 3, qui traite de la même orientation à propos d’un tout autre sujet. L’Aroukh haChoulhan referme le siman sur la même halakha : «והמטה שישן עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ), en signalant que le sens en est discuté : «ויש בזה פירושים שונים» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) résumé : le siman s’ouvrait sur une dette due à une personne et se ferme sur l’orientation d’un lit ; entre les deux, un seul fil : ce qui se passe dans cette chambre n’est jamais indifférent.

Cas pratiques

Cas 1

Situation : Un homme dont le métier l’éloigne — chauffeur longue distance, marin, salarié en déplacement. Ce que le siman appelle גמלים et ספנים a-t-il encore un sens pour lui ?
Conduite : la michna classe par métier, non par époque : «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א). Mais le Choulhan Aroukh ajoute que le métier ne fixe qu’un plancher : trois moments obligent indépendamment du calendrier — «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א), et la Michna Beroura rappelle que l’état de santé, non la profession seule, mesure ce qui est exigible : «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג). Et un point décisif : la réduction n’est licite qu’avec son accord à elle — «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב) résumé : le métier explique un rythme ; il n’efface ni la nuit du mikvé, ni le départ, ni le fait que seule la femme peut renoncer à ce qui lui est dû. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2

Situation : Le couple s’est disputé dans la journée et la question n’a pas été reprise. Le soir vient.
Conduite : le séif 10 est explicite : «אם הי׳ לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה» (שו״ע או״ח ר״מ:י), et il ouvre pour cela la parole que le séif 9 avait fermée : «ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות׳» (שו״ע או״ח ר״מ:י). Sans quoi le cas retombe sous le premier des neuf noms : «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד) résumé : l’apaisement n’est pas une politesse préalable : c’est la condition qui distingue un accord d’une contrainte. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3

Situation : Une petite chambre, une étagère de séfarim au mur, des tefillin sur la commode, et un berceau au pied du lit.
Conduite : trois règles distinctes se rencontrent. Pour les livres et les tefillin : «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), et deux couvertures y suffisent : «וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא), mais un rideau seul ne suffit pas : «ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא). Pour un séfer Torah ou des Houmachim en rouleau, l’exigence est autre : «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Pour le berceau, le séif 16 vise le cas où l’enfant dort sur le même lit : «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז), et sa portée est bornée par trois clauses, dont : «ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) résumé : deux couvertures pour les livres, une cloison pour un séfer Torah, et le séif 16 qui ne parle que du même lit. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Vérifie ta compréhension :
  1. Quelles sont les six catégories de la onah au séif 1, et qu’est-ce qui les départage ?
  2. Quels sont les trois moments où un homme doit “visiter” sa femme indépendamment du calendrier de la onah (séif 1) ?
  3. Que signifie exactement “ne pas boire dans cette coupe en portant les yeux sur une autre” (séif 2, מ״ב ר״מ:יג) ?
  4. Qu’est-ce qui sépare la femme dite חצופה du séif 3 de celle qui, au séif 1, se pare devant son mari ?
  5. Pourquoi une cloison de dix tefahim ne lève-t-elle pas l’interdit de la présence d’un tiers, alors qu’elle suffit pour un séfer Torah (séif 6, מ״ב ר״מ:כב) ?
  6. Comment le Taz et le Magen Avraham résolvent-ils la contradiction entre le séif 1 et le séif 15 sur le jour du départ en voyage ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 241 — שלא להשתין ערום בפני מטתו →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן ר״מ · י״ז סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha