Les notions maîtresses
Structure du Siman — les י״ז סעיפים
| Séif | Cas | Din | Détail |
|---|---|---|---|
| א׳ | העונה והכוונה | ✦ בעונה האמורה בתורה | «הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג) |
| ב׳ | נתינת הדעת | לא יתן עיניו בכוס אחר | «לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו» (שו״ע או״ח ר״מ:ב) ; «פי׳ שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יג) |
| ג׳ | בני תשע מדות | ✦ תשע מדות | «וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע׳ מדות» (שו״ע או״ח ר״מ:ג) ; «בני אנוס׳ בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה» (שו״ע או״ח ר״מ:ג) ; «בשעת תשמיש אבל אם היא אז רצויה אע״פ שהיא שנואה שרי» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:טו) |
| ד׳ | ההסתכלות | אסור להסתכל | «אסור להסתכל באותו מקום» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «שכל המתבייש אינו חוטא» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) |
| ה׳ | דרך עזות ודרך עקש | ✦ דרך עזות | «הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות» (שו״ע או״ח ר״מ:ה) ; «שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש» (שו״ע או״ח ר״מ:ה) ; «ובשעת מעשה יהיה הוא למעלה והיא למטה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) |
| ו׳ | בפני אדם, ובבית שיש בו ספרים | מחיצה · כלי בתוך כלי | «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא) |
| ז׳ | הזמן | ✦ באמצע הלילה | «לא ישמש בתחלת הליל׳ ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה» (שו״ע או״ח ר״מ:ז) ; «ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי״ז לא יחמיר בזה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לד) |
| ח׳ | אימה ויראה | בעל נפש ליזהר | «וישמש באימה ובירא׳ כמ״ש על ר״א שהיה מגל׳ טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד» (שו״ע או״ח ר״מ:ח) ; «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח) |
| ט׳ | הדיבור | ✦ שלא יתן דעתו באשה אחרת | «לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת» (שו״ע או״ח ר״מ:ט) ; «אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו» (טור או״ח סימן ר״מ) |
| י׳ | הכעס והריצוי | עד שיפייסנה | «אם הי׳ לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה» (שו״ע או״ח ר״מ:י) ; «ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות׳» (שו״ע או״ח ר״מ:י) ; «ואם היה לו כעס עמה מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לז) |
| י״א | האור | ✦ ובבית אפל | «אסור לשמש לאור הנר אע״פ שמאפיל בטליתו» (שו״ע או״ח ר״מ:יא) ; «אבל אם עושה מחיצ׳ גבוה עשרה לפני הנר» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) ; «וכן אסור לשמש ביום אא״כ הוא בית אפל» (שו״ע או״ח ר״מ:יא) ; «ות״ח מאפיל בטליתו ושרי» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) ; «וה״ה לאור הלבנה ג״כ אסור» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לט) |
| י״ב | שני רעבון | אלא לחשוכי בנים | «אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים» (שו״ע או״ח ר״מ:יב) ; «וה״ה בשאר צרות שהם כרעבון» (רמ״א או״ח ר״מ:יב) ; «ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מז) |
| י״ג | אכסנאי | ✦ עד שיחדו לו בית | «אכסנאי אסור לשמש» (שו״ע או״ח ר״מ:יג) ; «ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית» (שו״ע או״ח ר״מ:יג) ; «היינו שאין לבעה״ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו״ל הוא כבעה״ב» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נ) |
| י״ד | שמירת הגוף | לפיכך צריך אדם ליזהר | «שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדי׳» (שו״ע או״ח ר״מ:יד) ; «אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאי׳ והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר» (שו״ע או״ח ר״מ:יד) |
| ט״ו | הנהגת הגוף | ✦ מצד הרפואה | «לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו» (שו״ע או״ח ר״מ:טו) ; «ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם» (שו״ע או״ח ר״מ:טו) ; «ומ״א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס״א איירי מהדין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נד) |
| ט״ז | תינוק שישן על המטה | שלושה סייגים | «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) ; «ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) ; «ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז) |
| י״ז | הפניית המטה | ✦ זה לצפון וזה לדרום | «מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום» (שו״ע או״ח ר״מ:יז) ; «עיין לעיל בסימן ג׳ ס״ו ובמ״ב שם» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נה) |
הנהגת האדם בתשמיש מטתו — la conduite au quotidien
| Cas | Source | Conduite | Idée maîtresse |
|---|---|---|---|
| שיעור העונה | מחבר · סעיף א׳ · מ״ב ר״מ:ג | ✦ לפי אומנותו וכחו | Le rythme n’est pas laissé au bon vouloir : il suit le métier, et se mesure à la santé. |
| ביטול העונה | מ״ב ר״מ:ב | רק מדעתה | Seule celle à qui la dette est due peut l’alléger. |
| ליל טבילה ויציאה לדרך | מחבר · סעיף א׳ · יבמות ס״ב ע״ב | ✦ חיוב בפני עצמו | Trois moments obligent indépendamment du calendrier de la onah. |
| כעס שלא נתפייס | מחבר · סעיף י׳ · מ״ב ר״מ:יד | עד שיפייסנה | Sans accord il y a contrainte, même sans force. |
| אדם נעור בחדר | מחבר · סעיף ו׳ · מ״ב ר״מ:כב | ✦ אף במחיצה אסור | Ce n’est pas la vue qui gêne mais la perception d’autrui. |
| ספרים ותפילין בחדר | מחבר · סעיף ו׳ · מ״ב ר״מ:לא | שני כיסויין | Deux enveloppes distinctes ; un rideau seul n’en est pas une. |
| אור בחדר | מחבר · סעיף י״א · מ״ב ר״מ:מא | ✦ בית אפל | Interdit à la lumière, et le talit seul ne suffit pas. |
Questions fréquentes — Siman ר״מ
Que demande le Siman 240 : le rythme dû à l’épouse, et qui peut l’alléger ?
Le siman s’ouvre sur une mesure, non sur un interdit : «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). La michna de Ketoubot en donne les chiffres : «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.» (כתובות ס״א ע״ב), que le Mehaber reprend métier par métier — «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א) — et la onah du talmid hakham est celle de la Guemara : «עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.» (כתובות ס״ב ע״ב), «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א). Trois moments obligent en outre, hors calendrier : «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) et «וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה» (שו״ע או״ח ר״מ:א), la Michna Beroura précisant que ces trois-là valent «ר״ל אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ח). Quant à alléger : «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב), et «וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב). La mesure suit la force du corps — «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג) — et nul ne se décerne à soi-même le statut de talmid hakham pour s’alléger : «ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת״ח כי כתיב ועונתה לא יגרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו).
Le Siman 240 restreint-il ce que la Torah a permis (les neuf conduites, le séif 4) ?
Non — et c’est la clef de tout le siman. La Guemara conclut expressément : «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב), et le Rambam tranche ainsi : «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ עוֹשֶׂה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) — en ajoutant aussitôt «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט). Le Rama porte cette conclusion au Even haÉzer : «ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב), et clôt par la mesure qui gouverne notre siman : «ואע״פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב). Le Orah Haïm 240 ne dit donc pas le din mais la conduite, et le Mehaber nomme lui-même son destinataire : «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). La Michna Beroura ouvre d’ailleurs le siman en renvoyant au Ramban sur Kedochim — «עיין רמב״ן בחומש פרשת קדושים בראשו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:א) — là où se trouve la formule qui explique tout : «וְהִנֵּה יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב). Quant aux neuf conduites du séif 3, elles ne visent pas le désir de l’épouse mais l’absence d’accord ou de présence : «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד) ; «כגון שנותן אז דעתו על אחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כ) ; et à l’inverse «אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס״א והו״ל בנים מהוגנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא).
Des séfarim, des tefillin ou un berceau dans la chambre : que demande le Siman 240 ?
Trois règles distinctes se rencontrent. Pour un tiers présent : «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), et le motif est «הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב) ; devant un dormeur, «ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה» (ביאור הלכה סימן ר״מ), et devant un enfant, «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Pour un séfer Torah ou des Houmachim en rouleau : «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) et «ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), la Michna Beroura écartant le rideau : «ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה). Pour les tefillin et les livres : «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), et «וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא), mais «ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא) ; et l’usage courant est admis quand «ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Enfin, pour un enfant, le séif 16 ne parle que du même lit : «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז), et sa portée est bornée : «ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז).