✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רמ״א · שלא להשתין ערום בפני מטתו
שלא להשתין ערום בפני מטתו — ברייתא דנדה מונה אותה בכלל מה ששונא הקב״ה, וברייתא דשבת בכלל המביא לידי עניות ; ובה שני שיעורים — דמהדר אפיה לפוריא ובארעא
סימן רמ״א · סעיף אחד
שלא להשתין ערום בפני מטתו
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו עסק בהנהגת האישות. וזה נשאר באותו חדר ואינו שומר בו אלא סעיף אחד, דין של צניעות שנתקבל משתי ברייתות — אחת מדברת במה ששונא הקב״ה, ואחת במה שמביא לידי עניות. ומכאן נלך אחר גדר לשון ערום, שני שיעורי הדין וההנהגה שלאחריו, ובסופו מקרים למעשה.
הנושא: שלא להשתין ערום בפני מטתו — הדין, הטעם, והשיעורים
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״א · סעיף אחד
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן של סעיף אחד, וכולו נתון בכותרתו:
« שלא להשתין ערום בפני מטתו. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רמ״א:א). וגוף הסעיף שתי לשונות, שנתקבלו משתי ברייתות:
« אחד מהדברים ששונא הקב״ה המשתין בפני מטתו ערום » (שו״ע או״ח רמ״א:א), וכן
« המשתין לפני מטתו ערום מביא לידי עניות » (שו״ע או״ח רמ״א:א). ומיד קבע בו שיעור:
« ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא » (שו״ע או״ח רמ״א:א). תמצית: אין הסימן מדבר בעבירה כדרך איסורי תורה, אלא בהנהגת הגוף במקום שאדם ישן בו. וכאן אנו לומדים בדרך הכלל ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 סדר הלימוד
א. הסעיף — לשונו, ביאורו, ושני שורשיו בגמרא
ב. ששונא הקב״ה — ברייתא דנדה, והטעם שנתנה המשנה ברורה
ג. מביא לידי עניות — ברייתא דשבת, ושמו של שרא דעניותא
ד. ערום — לאו דוקא — מפני מה אין הלשון תנאי בדין
ה. השיעורים — לפוריא ולבראי, בארעא ובמנא — שני הגבולות
ו. כפיית כלי ולאחר מעשה — תלמיד חכם, וברכת אשר יצר
1-3. מקרים למעשה — ושאלות לחזרה
א. הסעיף — הסעיף האחד ודינו
מִיאוּס — הדבר המאוס. אין זה איסור כדרך איסורי תורה, אלא תואר של המקום ושל ההנהגה, שההלכה מוציאה ממנו תולדות. וכל המשנה ברורה שבסימן זה נתונה במילה זו: במקום שאדם עושה את סביבותיו מקום מאוס, הוא מאבד את מה שראוי שישרה שם — ומושך אליו, כלשון האחרונים בשם הגמרא, את מי ששמו נבל.
הסעיף — שלא להשתין ערום בפני מטתו
שלא להשתין ערום בפני מטתו. ובו סעיף אחד:
אחד מהדברים ששונא הקב״ה המשתין בפני מטתו ערום המשתין לפני מטתו ערום מביא לידי עניות ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא [פי׳ למטה] אבל לבראי לית לן בה ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה:
ביאור הסעיף: כותרתו — שלא להשתין ערום בפני מטתו, ואין בו אלא סעיף אחד. וזה דינו: אחד מן הדברים ששנואים לפני המקום הוא המשתין לפני מטתו כשהוא ערום, והוא מן הדברים המביאין את האדם לידי עניות. ולא נאמר הדבר אלא כשהוא מחזיר פניו כלפי המטה, אבל כשפניו כלפי חוץ אין בכך כלום ; ואף כשפניו כלפי המטה לא נאמר אלא כשהוא על הקרקע, אבל בתוך כלי אין בכך כלום.
היכן אנו עומדים? הסימן שלפניו עסק בהנהגת האישות —
« איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו » (שו״ע או״ח ר״מ:א). וזה אינו יוצא מן החדר, אלא שנשתנה בו הנושא: אינו קובע עוד בעניני אישות, אלא בהנהגת הגוף שלפני המטה. וכותרתו כבר היא כל הדין:
« שלא להשתין ערום בפני מטתו. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רמ״א:א).
כל הסעיף שתי לשונות, ולא יותר:
« אחד מהדברים ששונא הקב״ה המשתין בפני מטתו ערום » (שו״ע או״ח רמ״א:א), ואחר כך
« המשתין לפני מטתו ערום מביא לידי עניות » (שו״ע או״ח רמ״א:א). תמצית: הנהגה אחת מתוארת פעמיים, בשתי בחינות — מה היא לפני המקום, ומה היא גוררת לעושה.
שני שורשיו באר הגולה, תחת הסעיף, מציין שני מקומות בגמרא: נדה ט״ז י״ז ושבת ס״ב: (באר הגולה או״ח רמ״א). וכבר צירפם הטור:
« לא ישתין בפני מטתו ערום דד׳ דברים הקב״ה שונאן ואחד מהן המשתין מים לפני מטתו ערום » (טור או״ח סימן רמ״א), ואחר כך
« וגרסינן בשבת בפרק במה אשה אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא ג׳ דברים מביאין האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים לפני מטתו ערום וכו׳ » (טור או״ח סימן רמ״א).
הסימן האחרון שקודם שבת סימן זה חותם את החלק הראשון של אורח חיים: אחריו מתחילות הלכות שבת. והטור סימן זאת בלשון חתימה:
« סליק סדר עבודת היום בעזרת צור נורא ואיום » (טור או״ח סימן רמ״א). והמגן אברהם, בסוף דבריו כאן, כתב תפילה:
« והאלקים יזכני לסיים הלכות שבת ועד גמירא » (מגן אברהם רמ״א:ד).
ב. ששונא הקב״ה — ברייתא דנדה, וטעם המשנה ברורה
הברייתא נשנית משמו של רבי שמעון בן יוחאי:
« ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן » (נדה ט״ז ע״ב), ומונה את הראשונות:
« הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו והאוחז באמה ומשתין מים » (נדה ט״ז ע״ב), ואחר כך:
« ומשתין מים ערום לפני מטתו והמשמש מטתו בפני כל חי » (נדה י״ז ע״א). תמצית: ארבע הנהגות, וכולן בחסרון אחד — היעדר צניעות במקום שהיא נדרשת בו.
הטעם המשנה ברורה נתנה אותו כבר בראשית דבריה על הסימן:
« מפני שרצון הקב״ה שיהיה האדם מתנהג בדרך נקיות וקדושה וזה מתנהג עצמו בדרך מיאוס וטינופת ולא יוכל להשרות שכינתו אצלו » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:א). תמצית: אין הטעם עונש אלא אי-התאמה — הנהגת המיאוס והשראת השכינה אינן עומדות כאחת.
והדין נוהג אף חוץ למטה המשנה ברורה הרחיבה:
« ומכ״ש אם משתין מים לפני מקומות אחרים שצריכים להתנהג יותר בנקיות כגון לפני שלחנו וכיב״ז » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ב). וכבר כתבו אליה רבה בשם המהרש״א:
« ומכל שכן במקומות אחרים כגון לפני שולחנו וכיוצא בו » (אליה רבה רמ״א:א), וכן כף החיים:
« ומכ״ש במקומות אחרים כגון לפני שלחנו וכיוצא בו » (כף החיים רמ״א:ב).
ג. מביא לידי עניות — ברייתא דשבת, ושמו של שרא דעניותא
הברייתא השנייה
« שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום ומזלזל בנטילת ידים ושאשתו מקללתו בפניו » (שבת ס״ב ע״ב). תמצית: שלוש הנהגות, ושלנו ראשונה בהן ; והשתיים האחרות — המזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו.
והטור הביאה
« וגרסינן בשבת בפרק במה אשה אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא ג׳ דברים מביאין האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים לפני מטתו ערום וכו׳ » (טור או״ח סימן רמ״א). תמצית: הטור הביאה בשם רבי אמי ; ובדפוסי הגמרא שלפנינו נזכר רבי אבהו, והברייתא עצמה באה בלשון חלופית — ואמרי לה במתניתא תנא.
טעם העניות הבית יוסף הביאו בשם רש״י:
« שרא דעניותא נבל שמיה ונבל קרו ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס » (בית יוסף או״ח סימן רמ״א). והמגן אברהם קיצרו:
« דשרא דעניותא נביל שמיה ושורה במקום מיאוס » (מגן אברהם רמ״א:ב). וכן המשנה ברורה:
« דאמרינן בערבי פסחים קי״א דשרא דעניותא נבל שמיה ואוהב לשרות במקום מיאוס » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ה), ובהמשך דבריה:
« ומשתין לפני מטתו היינו מיאוס » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ה). וכן ערוך השלחן:
« דשרא דעניותא נבל שמיה ובכל מקום שמוצא מקום מטונף ושלא בנקיות שורה שם » (ערוך השלחן רמ״א:ב).
דבר אחד או שניים? אליה רבה הביא את פירוש הדרישה, המחזיר את שתי הלשונות לאחת:
« והדרישה פירש ששנאת הקב״ה הוא מפני שקשה לעניות » (אליה רבה רמ״א:ב). תמצית: לפי פירוש זה אין שנאת המקום והעניות שני טעמים אלא אחד — ובשאלה זו עוסקת רמה 2.
מה שהוסיפו כאן האחרונים הב״ח הביא כאן מנהג אחר המביא לידי עניות:
« שמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצ שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים » (ב״ח או״ח סימן רמ״א). ועטרת זקנים שנה אותו:
« וכן הנוטל צפורניו כסדר נמי מביא לידי עניות ולשכחה ולקבור בנים » (עטרת זקנים או״ח רמ״א). תמצית: אין תוספות אלו בגוף הסעיף ; האחרונים תלו אותן בו לפי שהן מאותה ברייתא של עניות. ולמעשה — כהוראת הרב.
ד. ערום — לאו דוקא
לשון המשנה ברורה
« לאו דוקא ערום אלא ה״ה אם היה לבוש אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ג). תמצית: אין הערום תנאי בדין, אלא המציאות הרגילה שבה בא המעשה לידי כך.
הטעם הבית יוסף נתנו בשם רש״י:
« ערום אורחא דמילתא נקיט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת » (בית יוסף או״ח סימן רמ״א). והמגן אברהם שנה אותו:
« לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין » (מגן אברהם רמ״א:א). ועטרת זקנים אמרו בפירוש:
« אפילו אם הוא לבוש ומשתין לפני מטתו ונקט ערום אורחא דמילתא נקט » (עטרת זקנים או״ח רמ״א).
וכן קרא ערוך השלחן
« ומשתין ערום לפני מטתו לאו דווקא ערום אלא אורחא דמילתא קתני דמתוך שהוא ערום מתעצל לילך לחוץ » (ערוך השלחן רמ״א:א), ופירש מה כולל הפועל:
« ומשתין פירושו על הקרקע » (ערוך השלחן רמ״א:א).
מפני מה נשנית הלשון פעמיים הסעיף כתב ערום שתי פעמים זו אחר זו. והמשנה ברורה פירשה:
« קיצור לשון הוא וכונתו עוד אחז״ל המשתין וכו׳ » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ד). תמצית: אין הלשון השנייה כפל אלא מקור שני מקוצר — זה שבשבת, המדבר בעניות.
ה. השיעורים — לפוריא ולבראי, בארעא ובמנא
השיעור הראשון
« ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא » (שו״ע או״ח רמ״א:א), אבל
« אבל לבראי לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א). תמצית: הדין נוהג כשפניו כלפי המטה ; כלפי חוץ — לא.
טעמו המשנה ברורה:
« שהקלוח הולך וניתז למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה״ג » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ו). וכבר נתנו הבית יוסף בשם רש״י:
« שהקילוח ארוך וניתז למרחוק » (בית יוסף או״ח סימן רמ״א). וערוך השלחן קיצר:
« ודווקא כשמחזיר פניו להמטה אבל אם מחזיר פניו לחוץ לית לן בה דהקילוח יוצא לחוץ » (ערוך השלחן רמ״א:ב). תמצית: אין כיוון הפנים הוא הקובע אלא מהלך הקילוח.
דין האשה המגן אברהם דייק:
« משמע דבאשה אסור » (מגן אברהם רמ״א:ג). והמשנה ברורה פירשה:
« שהקלוח הולך וניתז למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה״ג » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ו). ולמעשה — כהוראת הרב.
השיעור השני
« ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א). וערוך השלחן:
« ודווקא כשמשתין על הארץ אבל כשמשתין בכלי לית לן בה » (ערוך השלחן רמ״א:ב). תמצית: הקרקע מחזיקה את המיאוס, והכלי מסלקו.
כלי מנוקב כף החיים העמיד בו סייג:
« ומשמע מזה דאם משתין בכלי מנוקב נמי מביא לידי עניות כיון דשותת בארץ והוי מיאוס » (כף החיים רמ״א:ה), ומיד נתן את התקנה:
« ומשמע נמי דאם מטיל לתוכו תיכף רביעית מים לית לן בה כיון דנתבטל המיאוס » (כף החיים רמ״א:ה).
שני השיעורים בגמרא שם הם נאמרו כמו כאן:
« המשתין מים בפני מטתו ערום אמר רבא לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייה אבל לבראי לית לן בה » (שבת ס״ב ע״ב), ואחר כך
« ומהדר אפיה לפורייה נמי לא אמרן אלא לארעא אבל במנא לית לן בה » (שבת ס״ב ע״ב). והטור העתיקם:
« ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייא אבל לא מהדר אפיה לפורייא לית לן בה » (טור או״ח סימן רמ״א), ואחר כך
« וכי מהדר אפיה לפורייא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה » (טור או״ח סימן רמ״א).
ו. כפיית כלי ולאחר מעשה
תלמיד חכם המשנה ברורה:
« ומ״מ ת״ח צריך שיכפה עליו כלי מלמעלה דא״א לו לת״ח בלא הרהור תורה » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ז). וכבר כתב המגן אברהם:
« ומ״מ ת״ח צריך שיכפה עליו כלי כמ״ש ססי׳ פ״ז דא״א לו בלא הרהור תורה » (מגן אברהם רמ״א:ד), וכן באר היטב:
« ומ״מ ת״ח צריך שיכפה עליו כלי דא״א לו בלא הרהור תורה » (באר היטב או״ח רמ״א). תמצית: אין הדבר כאן משום מיאוס אלא משום תורה — שאין הרהור תורה כנגד דבר מגולה.
הכלל הכולל, בסימן פ״ז
« גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מצואה אפי׳ הטיל בהם מים אבל אם הן של מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה » (שו״ע או״ח פ״ז:א), וכן:
« וכן אם כפה עליהם כלי אע״פ שהם עמו בבית הרי אלו כקבורים ומות׳ לקרות כנגדן » (שו״ע או״ח פ״ז:ג). תמצית: משם באה תקנת הכלי הכפוי.
ערוך השלחן וכף החיים
« ותלמיד חכם צריך שיכפה עליו כלי או שיטיל מים בהכלי שיהא מותר להרהר בדברי תורה שאי אפשר לו לתלמיד חכם בלא הרהור תורה » (ערוך השלחן רמ״א:ב). וכף החיים הרחיב את המידה:
« ונראה דת״ח לא דוקא אלא כל שהוא רגיל ללמוד צריך ליזהר בזה » (כף החיים רמ״א:ז). ולמעשה — כהוראת הרב.
לאחר מעשה — הברכה
« וכשרוצה לברך אח״כ ברכת אשר יצר יטול ידיו וגם יחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וירחיק את עצמו כדין ממקום המי רגלים אם אין הכלי מכוסה כדין » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ח). וכבר הביא אליה רבה בשם התשב״ץ:
« מי שמטיל מים בלילה צריך להרחיק ד״א משם וליטול ידיו ולחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה לברך אשר יצר » (כף החיים רמ״א:ג), ונתן בו את הפטור:
« מיהו אם יש לו עביט של מי רגלים של מתכות או זכוכית ויטיל רביעית מים בכל פעם שישתין אין צריך להרחיק » (אליה רבה רמ״א:ד).
חתימת הטור הטור חותם כאן את כל סדר עבודת היום, וחוזר אל הבוקר:
« וקודם שיאיר הבוקר ימהר לקום בזריזות לעבודת הבורא יתעלה ולא יהא הבוקר מעירו אלא יעירו הוא וכו׳ » (טור או״ח סימן רמ״א). ואחר כך דוחה חומרה:
« ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקירוין להתפלל וחומרא יתירה היא זו » (טור או״ח סימן רמ״א), ופוסק:
« ואני כתבתי למעלה שא״צ לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תע״ב » (טור או״ח סימן רמ״א). וכן העלה ערוך השלחן:
« ואני כתבתי למעלה שאין צריך לא טבילה ולא רחיצה וכבר נתבאר זה בסימן פ״ח והמחמיר תבא עליו ברכה » (ערוך השלחן רמ״א:ג).
מקרים למעשה
מקרה א׳ — עומד בלילה בחדר המטות
המעשה: עומד אדם בלילה וצריך לנקביו, באותו חדר שהוא ישן בו.
ההנהגה: אין הסעיף מדבר בדבר אחר:
« אחד מהדברים ששונא הקב״ה המשתין בפני מטתו ערום » (שו״ע או״ח רמ״א:א), וכן:
« המשתין לפני מטתו ערום מביא לידי עניות » (שו״ע או״ח רמ״א:א). אך הוא עצמו העמיד שיעור:
« ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא » (שו״ע או״ח רמ״א:א), וכן:
« אבל לבראי לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א) — והמשנה ברורה נתנה בו טעם:
« שהקלוח הולך וניתז למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה״ג » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ו). תמצית: הדין הוא במה שהולך כלפי המטה, ולא בעצם הקימה. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — כלי בחדר
המעשה: אינו יכול לצאת, ויש לפניו כלי.
ההנהגה: הסעיף התירו בפירוש:
« ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א). וערוך השלחן:
« ודווקא כשמשתין על הארץ אבל כשמשתין בכלי לית לן בה » (ערוך השלחן רמ״א:ב). אך כף החיים העמיד סייג:
« ומשמע מזה דאם משתין בכלי מנוקב נמי מביא לידי עניות כיון דשותת בארץ והוי מיאוס » (כף החיים רמ״א:ה), ונתן את התקנה:
« ומשמע נמי דאם מטיל לתוכו תיכף רביעית מים לית לן בה כיון דנתבטל המיאוס » (כף החיים רמ״א:ה). ולמי שלומד הוסיפה המשנה ברורה:
« ומ״מ ת״ח צריך שיכפה עליו כלי מלמעלה דא״א לו לת״ח בלא הרהור תורה » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ז). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — לברך אשר יצר לאחר מכן
המעשה: רוצה לברך ברכת אשר יצר, והכלי עדיין בחדר.
ההנהגה: המשנה ברורה נתנה את כל ההנהגה:
« וכשרוצה לברך אח״כ ברכת אשר יצר יטול ידיו וגם יחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וירחיק את עצמו כדין ממקום המי רגלים אם אין הכלי מכוסה כדין » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ח). וכף החיים הביאה בשם התשב״ץ:
« מי שמטיל מים בלילה צריך להרחיק ד״א משם וליטול ידיו ולחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה לברך אשר יצר » (כף החיים רמ״א:ג), ואליה רבה נתן את הפטור:
« מיהו אם יש לו עביט של מי רגלים של מתכות או זכוכית ויטיל רביעית מים בכל פעם שישתין אין צריך להרחיק » (אליה רבה רמ״א:ד). וכלל ההרחקה בסימן פ״ז:
« וכן אם כפה עליהם כלי אע״פ שהם עמו בבית הרי אלו כקבורים ומות׳ לקרות כנגדן » (שו״ע או״ח פ״ז:ג). ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות לחזרה
בדוק את הבנתך:
- מהן שתי הברייתות שמהן בנוי הסעיף, ומה אומרת כל אחת מהן?
- איזה טעם נתנה המשנה ברורה ללשון הראשונה שבסעיף?
- מפני מה לא נאמרה לשון ערום בדווקא, ומי אמר כן?
- מהם שני השיעורים שהסעיף עצמו קובע, ובמה עוסק כל אחד מהם?
- מה על תלמיד חכם לעשות לדעת המשנה ברורה, ומהיכן בא דין זה?
להרחבה
אם תרצה להרחיב בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לעיון — שתי הברייתות — שנאת המקום ומדת העניות ; גדר לשון ערום ; שיעור מהדר אפיה לפוריא ודין האשה ; בארעא ובמנא וכלי מנוקב
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 🌉 רמה 4 — דעת הרב : דף מעבר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו, וחוזר וכותב מסימן רמ״ב · 242