הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״ה — י״ג סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
Introduction à la sugya — l'ouverture des הלכות תפילין : le מעשה ההנחה dans le détail — סדר, כוונה et ברכה ; une מצוה d'עבדות et de שעבוד הלב והמוח
מעלין בקדש — סדר טלית ותפילין — le talit précède les tefilin (מנחות צ״ט.) ; l'ordre du sac et « אין מעבירין על המצות » (יומא ל״ג.) ; le cas du Rama (seifim 1-3)
כוונת התפילין — שעבוד הלב והמוח — les ד׳ פרשיות (יחוד ה׳ ויציאת מצרים), le bras כנגד הלב et la tête כנגד המוח ; כוונה מעכבת ou רצויה (seif 5)
Les lois du tefilin dans le détail. Ce siman comporte 13 seifim :
Seif 1 : Après avoir revêtu un talit muni de tsitsit, on pose les tefilin — car « on monte en sainteté » (מעלין בקדש). Ceux qui rangent l'étui des tefilin et le talit dans un même sac doivent veiller à ne pas placer l'étui des tefilin dessus, afin de ne pas les rencontrer d'abord et devoir les poser avant le talit — « pour ne pas passer outre la mitsva » (שלא יעבור על המצוה). [Glose : toutefois, si les tefilin sont prêts en main et qu'il n'a pas de tsitsit — il n'a pas à attendre le tsitsit.]
Seif 2 : Celui qui est zélé pour le talit katan le revêt et pose les tefilin chez lui, et se rend « vêtu de tsitsit et couronné de tefilin » à la synagogue, où il s'enveloppe du talit gadol. [Glose : l'usage est de s'envelopper d'abord du talit gadol et de bénir dessus, puis de poser les tefilin.]
Seif 3 : Le Rosh ordonnait les bénédictions du matin jusqu'à « עוטר ישראל בתפארה », puis posait les tefilin.
Seif 4 : Il faut que les tefilin soient sur soi au moment du Chema et de la tefila.
Seif 5 : On aura la kavana, en les posant, que le Saint béni soit-Il nous a ordonné de poser ces quatre parachiot — où sont Son unité et la sortie d'Égypte — sur le bras contre le cœur et sur la tête contre le cerveau … afin d'asservir à Hachem la neshama (dans le cerveau) et aussi le cœur. On pose le bras d'abord et l'on bénit « להניח תפילין », puis la tête sans bénir. [Glose : certains bénissent sur la tête « על מצות תפילין » ; tel est l'usage répandu chez les Ashkénazes qui disent deux bénédictions.]
Seif 6 : Si l'on rencontre d'abord la tête — il faut passer outre cette mitsva et poser le bras d'abord, puis la tête.
Seif 7 : On dit « לְהָנִיחַ » avec un kamatz sous le hé, non un patah.
Seif 8 : On bénit toute mitsva « avant de l'accomplir » (עובר לעשייתן) ; donc on bénit sur le bras après l'avoir posé sur le biceps, avant de le nouer — car le nouement est son accomplissement.
Seifim 9-10 : Il est interdit d'interrompre par la parole entre le bras et la tête ; s'il a interrompu — il bénit sur la tête « על מצות תפילין ». S'il entend Kaddich ou Kedousha — il se tait et écoute, sans interrompre pour répondre.
Seif 11 : Après avoir noué le bras — il pose la tête avant d'enrouler la lanière ; et certains disent qu'il est interdit de sortir la tête de l'étui tant que le bras n'est pas posé.
Seif 12 : S'il pose les tefilin plusieurs fois dans la journée — il bénit à chaque fois. On peut bénir sur des tefilin empruntés, mais non sur des tefilin volés.
Seif 13 : L'usage est de ne pas ôter les tefilin avant la Kedousha de « ובא לציון » ; à Roch Hodech, on les ôte avant la tefila de Moussaf.
1. הקדמת הסוגיא — דיני תפילין בפרטות
פתח דבר — פתיחת הלכות תפילין
לאחר שסיים מרן את הלכות ציצית (עד סימן כ״ד), פותח הוא בסימן כ״ה את הלכות תפילין — ותחילתן במעשה ההנחה בפרטות: מתי מניחן, באיזה סדר, באיזו כוונה, וכיצד מברך עליהן. ויסוד הכל אחד: התפילין הן אות ועבדות — "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" — ובהן ד׳ פרשיות שיש בהן יחוד ה׳ ויציאת מצרים, ותכליתן לשעבד להקב״ה את הלב ואת המוח (ס״ה). ומתוך יסוד זה נובעים כל דיני הסימן: (א)סדר טלית ותפילין — "מעלין בקדש" (ס״א–ג); (ב)תפילין בשעת ק״ש ותפלה (ס״ד); (ג)כוונת ההנחה — שעבוד הלב והמוח (ס״ה); (ד)סדר של יד ואח״כ של ראש ו"אין מעבירין" (ס״ה–ו, ח, י״א); (ה)ברכה אחת או שתים וההפסק (ס״ה, ז, ט–י); (ו)זמן ההנחה והחליצה (ס״ד, י״ב–י״ג).
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — סדר וכוונה בעבודת התפילין. אין הנחת התפילין מעשה בעלמא, אלא קבלת עול מלכות שמים ושעבוד הכוחות; ומשום כך נקבע בו סדר ("מעלין בקדש", "אין מעבירין על המצות") וכוונה (שעבוד הלב והמוח), ואף פרטי הברכה וההפסק — הכל כדי שתהא ההנחה שלמה בגופה ובלבה.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: הסדרים שקבע מרן בסימן — טלית קודם לתפילין, של יד קודם לשל ראש, ברכה קודם עשייה — האם עיקרם דין קבוע בהלכות תפילין (שהתורה או חז״ל קבעו סדר מעכב), או הנהגה הנובעת מכללים כוללים ("מעלין בקדש", "אין מעבירין על המצות", "עובר לעשייתן") שאינם ייחודיים לתפילין?
(א) אם הם דין תפילין — הרי הם מגופה של מצוה, ויש בהם עיכוב וחיוב מיוחד.
(ב) אם הם כללים כוללים — הרי התפילין נדונות ככל המצוות, ואין הסדר אלא הנהגה נאה (חוץ ממה שהכתוב פירש בו).
ולשון מרן מעורבת: יש שקבע מן הכתוב ("וקשרתם … והיו" — של יד קודם, ס״ה–ו), ויש שקבע מן הכללים ("מעלין בקדש", ס״א; "אין מעבירין על המצות", ס״ו; "עובר לעשייתן", ס״ח). הרי לפנינו שני יסודות: דין מיוחד שנתפרש בכתוב, וכללים כוללים שהתפילין נכנסות תחתם; ובזה יתבארו דיני הסימן, כדלהלן.
2. מעלין בקדש — סדר טלית ותפילין
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "אחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין, שמעלין בקדש; והמניחים כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחד — צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית, כדי שלא יעבור על המצוה. (הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית — אין צריך להמתין על הציצית.)" סעיף ג׳: "הרא״ש היה מסדר הברכות עד 'עוטר ישראל בתפארה', ואז היה מניח תפילין."
שורש הדין — "מעלין בקדש ואין מורידין" (מנחות צ״ט.): מקור הכלל בגמרא (מנחות צ״ט.) — "מעלין בקדש ואין מורידין". ומכאן שהעולה מקדושה קלה לחמורה — מקדים הפחות ומסיים בחמור; ולפי שהתפילין חמורות מן הציצית (שיש בהן קדושת השם והפרשיות), מקדים הטלית — שהיא מדרגה שלמטה — ומעלה ממנה אל התפילין. וכן הביא מרן (מן הטור והבית יוסף) שהזהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך "לבוש בציצית ומוכתר בתפילין" (ס״ב).
חקירה — "מעלין בקדש" בסדר טלית ותפילין: דין קדימה מחייב, או הנהגה נאה שנדחית מפני "אין מעבירין"? הקדמת הטלית לתפילין — האם היא דין קדימה מחמת מעלת התפילין (ואינה נדחית), או הנהגה כוללת ("מעלין בקדש") שאינה אלא כשאין טעם לסתור, ונדחית מפני כלל אחר ("אין מעבירין על המצות")?
צד א׳ — דין קדימה: "מעלין בקדש" מחייב להקדים הקל (טלית) לחמור (תפילין) לעולם, ואף ימתין לטלית.
צד ב׳ — הנהגה הנדחית: "מעלין בקדש" עיקרו כשהשניים לפניו; אך כשהתפילין מזומנות ואין טלית — "אין מעבירין על המצות" (יומא ל״ג.) גובר, ומניח תפילין מיד.
ולשון הרמ״א מכריעה כצד ב׳: "אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית — אין צריך להמתין"; שכן "מעלין בקדש" קובע סדר כששניהם לפניו, אבל אין הוא דוחה את המצוה המזומנת. ומרן עצמו רמז לכך בהזהירו על סדר הכיס — שלא יפגע בתפילין תחילה "כדי שלא יעבור על המצוה": משמע שאילו פגע — היה צריך להניחם תחילה (אין מעבירין), ולכן צריך לסדר הכיס מראש שהטלית תזדמן ראשונה.
קושיא — אם "מעלין בקדש" מחייב טלית תחילה, מהו החשש "שלא יפגע בתפילין תחילה"? אם הדין לעולם טלית קודם — למה חשש מרן שמא יפגע בתפילין ויצטרך להקדימן? וכי בגלל סדר הכיס יתבטל "מעלין בקדש"?
תירוץ (בית יוסף, מגן אברהם ומשנה ברורה, על דרך הסברה):שני כללים נפגשים כאן, ויש להם סדר עדיפות. (א)"מעלין בקדש" — קובע שכשהשניים מזומנים יחד, מקדים הטלית (הקל) לתפילין (החמור). (ב)"אין מעבירין על המצות" (יומא ל״ג.) — גובר כשמצוה באה ראשונה לידו: אין להעביר עליה ולהניחה בשביל אחרת. לכן: מי שפגע בתפילין תחילה — כבר אין מעבירין, ומניחן קודם הטלית; ובזה הפסיד את "מעלין בקדש". ולפיכך יעץ מרן לסדר הכיס שהטלית תהא למעלה — שלא יבוא לידי פגיעה בתפילין תחילה, ויוכל לקיים "מעלין בקדש" כתחילה. נמצא: אין סתירה — "אין מעבירין" הוא הדין כשכבר פגע, ו"מעלין בקדש" הוא ההנהגה לכתחילה; ומרן בא ללמד להעמיד את המציאות שיוכל לקיים את שניהם.
מנהג העולם — טלית גדול קודם (רמ״א ס״ב):
מרן (ס״ב): הזהיר בטלית קטן מניחו ותפילין בביתו, ובא לבית הכנסת "לבוש בציצית ומוכתר בתפילין", ושם מתעטף בטלית גדול.
הרמ״א (הגה ס״ב): "והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו, ואחר כך מניח התפילין" — שאף בטלית גדול נוהגין "מעלין בקדש" (טלית קודם).
המשותף: בין לפי מרן ובין לפי הרמ״א — הטלית קודמת לתפילין; ונחלקו רק אם הטלית קטן מספיק להקדים בו (ומניח ט״ג אחר תפילין), או שנהגו אף בטלית גדול קודם (מנהג אשכנז).
נפקא מינה — סדר טלית ותפילין:(א)שניהם לפניו — טלית קודם, "מעלין בקדש" (ס״א). (ב)תפילין מזומנות ואין טלית — מניח תפילין מיד, "אין מעבירין" (הגה ס״א). (ג)סדר הכיס — הטלית למעלה, שלא יפגע בתפילין תחילה (ס״א). (ד)מנהג העולם — מתעטף בטלית גדול ומברך, ואח״כ תפילין (הגה ס״ב). (ה)הרא״ש — סידר הברכות עד "עוטר ישראל בתפארה", ואז הניח תפילין (ס״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מעלין בקדש — טלית קודם לתפילין; ואין מעבירין על המצות.הטלית קודמת לתפילין מדין "מעלין בקדש" (מנחות צ״ט.); ומכל מקום כשהתפילין מזומנות ואין טלית — מניחן מיד, ש"אין מעבירין על המצות" (יומא ל״ג.). ולכן יסדר הכיס שהטלית תזדמן ראשונה — שיוכל לקיים את שני הכללים כאחד.
3. כוונת התפילין — שעבוד הלב והמוח
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳: "יכוין בהנחתם שצונו הקב״ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח — כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה … וישעבד להקב״ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות; ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו."
שורש הדין — כוונת המצוה (רמב״ם הלכות תפילין; ברכות ו׳.): יסוד הכוונה — שהתפילין אות ועדות ליחוד ה׳ וליציאת מצרים, כד׳ הפרשיות שבהן ("קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמע"). ומעלת המצוה גדולה: אמרו חז״ל (ברכות ו׳.) שאף הקב״ה כביכול "מניח תפילין". ומרן (על פי דברי הראשונים) פירש את תוכן הכוונה: לא די בקיום הגוף, אלא לשעבד את הלב והמוח — הזרוע כנגד הלב, הראש כנגד המוח — שיהיו מחשבותיו ותאוותיו כבושים לעבודת ה׳.
חקירה — כוונת "שעבוד הלב והמוח": כוונה מעכבת (מגוף המצוה), או כוונה רצויה (הנהגת חסידות)? הכוונה שפירש מרן — האם היא חלק מקיום המצוה (שבלעדיה חסר בהנחה), או מעלה וכוונה רצויה שאין המצוה נפסלת בהעדרה?
צד א׳ — כוונה כללית מעכבת:כוונה לצאת ידי המצוה — מעכבת (כדין "מצות צריכות כוונה"); ובלא שיכוין לשם מצות תפילין, לא יצא.
צד ב׳ — כוונת התוכן רצויה:פרטי הכוונה (שעבוד הלב והמוח, זכירת הניסים) — מעלה וחסידות, ולא עיכוב; שאם הניח בלא כוונת התוכן — יצא, אלא שהפסיד עיקר טעם המצוה.
ולשון מרן "יכוין בהנחתם" — נראה כממוצע: כוונת המצוה (לשמה) — מעכבת ככל המצוות; אבל פירוט הכוונה — שעבוד הלב והמוח וזכירת יציאת מצרים — הוא גופו של טעם המצוה, וראוי מאוד לכוין בו, ואף שאינו מעכב בדיעבד. וכתבו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה) שראוי לכוין לפחות כוונה כללית — לשעבד הלב והמוח לה׳.
קושיא — למה דוקא זרוע כנגד הלב וראש כנגד המוח? אם עיקר הענין זכירה ושעבוד, למה קבע הכתוב שני מקומות — יד וראש — ולמה דוקא הזרוע כנגד הלב והראש כנגד המוח?
תירוץ (על פי מרן והרמב״ם, על דרך הסברה):שני כוחות באדם צריכים שעבוד, וכנגדם שני מקומות התפילין. (א) המוח — מקום הנשמה והמחשבה; ותפילין של ראש "כנגד המוח" — לשעבד את ההשכלה לה׳. (ב) הלב — "עיקר התאוות והמחשבות"; ותפילין של יד על הזרוע "כנגד הלב" (נוטה כלפי הלב) — לשעבד את הרגש והתאוה. נמצא: המצוה אוחזת את שני מרכזי האדם — השכל והרגש — ומכניעה שניהם לעבודת הבורא; "ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". וזהו יסוד "שעבוד הלב והמוח" — שהאדם כולו, במחשבתו וברצונו, נעשה עבד לה׳.
יראה ואהבה — שתי כנפי הכוונה: הכוונה שבתפילין כוללת יראה ואהבה: שעבוד הלב והמוח — יראה וקבלת עול (שהוא עבד הכבוש למלכו); וזכירת הניסים ויציאת מצרים — אהבה והכרת הטוב (שהוא בן הזוכר חסדי אביו). ומטעם זה סמך מרן את שעת ק״ש (קבלת עול) אל התפילין (ס״ד) — שהתפילין והק״ש ענין אחד: קבלת מלכות שמים בלב, במוח ובגוף. (ובביאור עומק הכוונה על פי הסוד ודרך החסידות — עיין רמה 4 — דעת הרב.)
נפקא מינה — כוונת ההנחה:(א)כוונה לשם מצוה — ראוי שתהא מעכבת (מצות צריכות כוונה). (ב)כוונת התוכן — שעבוד הלב והמוח, זכירת יציאת מצרים — מצוה מן המובחר, ולא עיכוב בדיעבד. (ג)ד׳ פרשיות — יחוד ה׳ ויציאת מצרים; זרוע כנגד הלב, ראש כנגד המוח. (ד)יראה ואהבה — שעבוד וזכירת ניסים כאחד. (וביאורו הפנימי — עיין רמה 4.)
היסוד: יכוין לשעבד להקב״ה הלב שבזרוע והמוח שבראש. ד׳ הפרשיות — יחוד ה׳ ויציאת מצרים — על הזרוע כנגד הלב (עיקר התאוות) והראש כנגד המוח (מקום הנשמה); כדי לשעבד את השכל והרגש לעבודת הבורא, "ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". כוונת המצוה מעכבת, וכוונת התוכן — מצוה מן המובחר.
4. ברכה אחת או שתים — "להניח" ו"על מצות תפילין"
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳: "ויניח של יד תחילה ויברך 'להניח תפילין', ואח״כ יניח של ראש ולא יברך, כי אם ברכה אחת לשתיהן. (הגה: וי״א לברך על של ראש 'על מצות תפילין' אפילו לא הפסיק בינתיים [הרא״ש הלכות תפילין], וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין ב׳ ברכות; וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' [מהר״י בן חביב, אגור סימן ל״ח].)" סעיף ט׳: "אסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש; ואם הפסיק — מברך על של ראש 'על מצות תפילין׳. (הגה: ולדידן דנוהגין לברך ב׳ ברכות — אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש 'להניח׳ וגם 'על מצות׳.)"
שורש המחלוקת — רמב״ם והרא״ש (מנחות ל״ו.): בגמרא (מנחות ל״ו.) מבואר שיש על התפילין ברכה; ונחלקו הראשונים בכמה: (א) הרמב״ם (הלכות תפילין פ״ד) — אם לא הפסיק בין יד לראש, מברך ברכה אחת ("להניח") על שתיהן; ואם הפסיק — מברך על של ראש "על מצות תפילין". (ב) הרא״ש (הלכות תפילין) — מברך לעולם שתי ברכות: "להניח" על של יד, ו"על מצות תפילין" על של ראש, אף בלא הפסק. ומרן פסק כרמב״ם (ברכה אחת), והרמ״א כרא״ש ("וכן פשט המנהג בבני אשכנז" — שתי ברכות).
חקירה — שתי הברכות: שתי מצוות (יד וראש כל אחת מצוה), או מצוה אחת בשני חלקים? יסוד המחלוקת — האם תפילין של יד ושל ראש שתי מצוות נפרדות (וכל אחת ברכתה), או מצוה אחת ("והיו לטוטפות … ולאות") בשני חלקים (וברכה אחת לכולה)?
צד א׳ — שתי מצוות (הרא״ש): "שתי מצוות הן" (עיין מנחות מ״ד.) — ואינן מעכבות זו את זו; ולכן כל אחת ברכתה: "להניח" ליד, "על מצות" לראש.
צד ב׳ — מצוה אחת בהמשך (הרמב״ם): אף שאין מעכבות, ברכה אחת ("להניח") פוטרת שתיהן כשלא הפסיק — שהן המשך מעשה אחד; ורק בהפסק חוזר ומברך על הראש.
ולפי זה מתבארת ההלכה: לדעת מרן (רמב״ם) — ברכה אחת כשלא הפסיק (הראש נפטר בברכת היד); ולדעת הרמ״א (רא״ש) — שתי ברכות לעולם, שכל אחת ברכת עצמה. וזהו שכתב הרמ״א בס״ט: "ולדידן … אף אם לא הפסיק צריך לחזור ולברך" — שלמנהגנו אין ברכת היד פוטרת את הראש כלל.
קושיא — ספק ברכות להקל: לפי מרן, כיצד יברך האשכנזי ברכה שניה, והלא "ספק ברכות להקל"? אם מרן פסק כרמב״ם שברכה אחת, הרי הברכה השניה ("על מצות") ספק לבטלה היא — וספק ברכות להקל! ומהו אפוא מנהג אשכנז לברך שתים?
תירוץ (בית יוסף, מגן אברהם ומשנה ברורה, על דרך הסברה): אין כאן ספק אלא מנהג מבורר. (א) הספרדים — נוהגים כמרן (רמב״ם): ברכה אחת ("להניח"), ואין מברכין "על מצות" אלא בהפסק; ואם בירך שניה בלא הפסק — הפסיד (ספק ברכה). (ב) האשכנזים — נוהגין כרא״ש: שתי ברכות לעולם, ואין זה ספק — שכן נהגו כדעה מוכרעת (הרא״ש ורוב הראשונים), והמנהג מכריע במקום מחלוקת. (ג) וכדי לצאת ידי חשש הרמב״ם — נהגו לומר אחר הברכה השניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (מהר״י בן חביב, אגור סימן ל״ח): שאם לא היתה הברכה צריכה — יש בו כפרה על הזכרת השם. נמצא: כל עדה כמנהגה, ואין "ספק ברכות" במקום מנהג קבוע.
סיכום — מספר הברכות:
מרן / ספרד (רמב״ם):ברכה אחת — "להניח תפילין" על שתיהן, כשלא הפסיק; ובהפסק — מוסיף "על מצות תפילין" על הראש.
רמ״א / אשכנז (רא״ש):שתי ברכות לעולם — "להניח" על היד, "על מצות תפילין" על הראש, אף בלא הפסק.
המנהג להוסיף: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אחר הברכה השניה (אגור סי׳ ל״ח).
נפקא מינה — הברכות וההפסק:(א)ספרד — ברכה אחת ("להניח"); ולא יברך "על מצות" אלא אם הפסיק (ס״ה, ס״ט). (ב)אשכנז — שתי ברכות לעולם, ואומר "ברוך שם" אחר השניה (הגה ס״ה). (ג)הפסיק בדיבור בין יד לראש — אף לספרד מברך "על מצות" (ס״ט). (ד)שח לצורך תפילין — אינו חוזר ומברך (ס״י). (ה)שמע קדיש/קדושה בין יד לראש — שותק ושומע, ואינו מפסיק לענות (ס״י). (ו)הברכה "להניח" — בקמ״ץ תחת הה״א, לא בפתח (ס״ז). (וכל אחד כמנהג עדתו ולרב מוסמך.)
היסוד: ברכה אחת (רמב״ם) או שתים (רא״ש) — מחלוקת ספרד ואשכנז. למרן (רמב״ם, מנחות ל״ו.) — ברכה אחת ("להניח") לשתיהן, אלא אם הפסיק; לרמ״א (רא״ש) — שתי ברכות לעולם, וכן מנהג אשכנז, ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו" (אגור). ואין כאן ספק ברכות, שכן המנהג מכריע — כל עדה כמסורתה.
5. סדר של יד ואח״כ של ראש — "אין מעבירין על המצות"
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳: "אם פגע בשל ראש תחילה — צריך להעביר על אותה מצוה, ויניח של יד תחילה ואח״כ של ראש." סעיף ח׳: "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן … לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן." סעיף י״א: "אחר שקשר של יד על הזרוע — יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע; ויש מי שאומר שאסור להוציא תפילה של ראש מהתיק עד שתהא תפילה של יד מונחת."
שורש הדין — "וקשרתם … והיו" (מנחות ל״ו.; רמב״ם): סדר של יד קודם לשל ראש נלמד מן הכתוב (מנחות ל״ו.): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" — ודרשו: הקדם הקשירה (של יד) ל"והיו" (של ראש) — של יד תחילה. ומכאן שהסדר מן התורה (בקום ועשה), ואינו הנהגה בעלמא. ומטעם זה, אף מי שפגע בשל ראש תחילה — מעביר עליה ומקדים של יד (ס״ו); ואינו כ"אין מעבירין" רגיל — שכאן הכתוב עצמו קבע את הסדר.
חקירה — "אם פגע בשל ראש": האם "אין מעבירין על המצות" נדחה, או שאין כאן "העברה" כלל? מי שפגע בשל ראש תחילה ומניחה בצד להקדים של יד — האם עובר על "אין מעבירין" (ונדחה מפני דין הסדר), או שאין כאן "מעביר על המצוה" כלל?
צד א׳ — נדחה מפני הכתוב: "אין מעבירין" (יומא ל״ג.) קובע שאין להעביר מצוה הבאה לידך; אלא שדין "וקשרתם והיו" (של יד קודם) גובר — שהכתוב הקדים היד, וסדר זה מעכב.
צד ב׳ — אין העברה כלל: "של ראש" שפגע בה תחילה אינה "מצוה שהגיע זמנה" קודם היד — שהרי אי אפשר להניחה כדין קודם היד; ולכן אין כאן העברה, אלא הקדמת מה שהתורה הקדימה.
ולשון מרן "צריך להעביר על אותה מצוה" — נוטה כצד א׳: יש כאן העברה, אלא שהותרה מפני דין הסדר שבכתוב; שכן סדר "וקשרתם והיו" חמור מכלל "אין מעבירין", ודוחה אותו. וכתבו האחרונים (ט״ז, מגן אברהם) שלכן יזהר מלכתחילה שלא יפגע בשל ראש תחילה (וכדין סדר הכיס בס״א) — שלא יבוא לידי "העברה".
קושיא — סתירה: בסעיף א׳ חשש מרן ל"אין מעבירין", וכאן ציווה "להעביר"? בסעיף א׳ הזהיר מרן שלא לפגוע בתפילין תחילה שלא יעבור על המצוה (אין מעבירין); וכאן (ס״ו) ציווה להעביר את של ראש ולהקדים של יד! והלא סתרו דבריו?
תירוץ (בית יוסף וט״ז, על דרך הסברה): יש לחלק בין שתי מצוות שוות ובין סדר קבוע בכתוב. (א) בסעיף א׳ — טלית ותפילין הן שתי מצוות שאין ביניהן סדר מן התורה; ולכן "אין מעבירין" קובע — הבאה ראשונה קודמת, ואין להעביר עליה. (ב) כאן (ס״ו) — של יד ושל ראש יש ביניהן סדר מפורש בכתוב ("וקשרתם … והיו" — יד קודם); וסדר זה גובר על "אין מעבירין". נמצא: אין סתירה — "אין מעבירין" שולט כשאין סדר קבוע, ודין הכתוב שולט כשיש סדר קבוע. ומכל מקום, לכתחילה יסדר שלא יפגע בשל ראש תחילה — שלא יצטרך "להעביר" כלל.
ברכה "עובר לעשייתן" — קודם הקשירה (ס״ח): כלל הוא (פסחים ז׳:) שמברכין על המצות "עובר לעשייתן" — קודם קיומן. ולכן מברך "להניח" על של יד אחר הנחתה על הקיבורת וקודם קשירתה — שהקשירה היא "עשייתה"; והברכה קודמת לעשייה. וכן בשל ראש — קודם שמהדקה בראשו (טור, הגה ס״ח). ומכאן הסדר המדוקדק: הנחה — ברכה — קשירה, שהברכה תחול על מעשה שעדיין לא נגמר.
נפקא מינה — סדר ההנחה:(א)של יד קודם לשל ראש — "וקשרתם … והיו" (ס״ה–ו). (ב)פגע בשל ראש תחילה — מעביר ומקדים של יד (ס״ו). (ג)ברכה "עובר לעשייתן" — אחר הנחה על הקיבורת, קודם הקשירה (ס״ח). (ד)לא יוציא של ראש מהתיק עד שתהא של יד מונחת (ס״י״א). (ה)יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע (ס״י״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: של יד תחילה ואח״כ של ראש — "וקשרתם … והיו". סדר של יד קודם לשל ראש קבוע מן הכתוב (מנחות ל״ו.), ודוחה אף את "אין מעבירין" — שאם פגע בשל ראש תחילה מעביר עליה ומקדים של יד (ס״ו). ולכתחילה יסדר שלא יפגע בשל ראש, ולא יוציאנה מהתיק עד שתונח של יד; ומברך "עובר לעשייתן" — קודם הקשירה.
6. תפילין בשעת ק״ש ותפלה — וזמן ההנחה והחליצה
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה." סעיף י״ג: "נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת 'ובא לציון׳ … וביום שיש בו ספר תורה — נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ס״ת להיכל … וביום ראש חודש — חולצים אותם קודם תפילת מוסף."
שורש הדין — "וקשרתם … ודברת בם" (ברכות ו׳.): עיקר זמן התפילין — שעת ק״ש ותפלה; שאמרו חז״ל (ברכות ו׳.) שהקורא ק״ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי אומר "וקשרתם" ואינו קושר. וכן התפילין עדות וקבלת עול, וראוי שיהיו עליו בשעת קבלת מלכות שמים (ק״ש) ועמידה לפני המקום (תפלה). ומכאן נמשך מנהג זמן החליצה — שלא לחלוץ עד אחר עיקר התפילה (ס״י״ג).
חקירה — "צריך שיהיו עליו בק״ש ותפלה": חובה מדין תפילין, או מדין ק״ש (עדות)? החיוב שיהיו תפילין עליו בשעת ק״ש ותפלה — האם הוא מדין מצות תפילין (שזמנה עיקרה אז), או מדין ק״ש ותפלה (שהקורא בלא תפילין כמעיד עדות שקר)?
צד א׳ — מדין ק״ש: החיוב מחמת הקריאה — "כמעיד עדות שקר" (ברכות ו׳.); ולכן דוקא בק״ש ותפלה נאמר.
צד ב׳ — מדין תפילין: מצות תפילין כל היום, אלא שעיקר זמנה ותכליתה בשעת קבלת עול (ק״ש ותפלה); ואז ההקפדה יתרה.
ולשון מרן "צריך שיהיו עליו בשעת ק״ש ותפלה" — כולל שני היסודות: מחד — מצות תפילין כל היום (וכמנהג שלא לחלוץ עד אחר התפלה, ס״י״ג); ומאידך — הקפדה יתרה בשעת ק״ש, שהקורא בלא תפילין כמעיד עדות שקר. נמצא: התפילין וק״ש ענין אחד — קבלת מלכות שמים בפה, בלב ובגוף; וכעין זה מצינו בציצית (סימן כ״ד) — לאחוז הציצית כנגד הלב בק״ש.
קושיא — אם מצות תפילין כל היום, למה נקבע זמן חליצה מיוחד (ס״י״ג)? אם התפילין מצוה כל היום, למה נהגו לחלצן אחר עיקר התפילה, ולא ללובשן עד הערב?
תירוץ (בית יוסף ומשנה ברורה, על דרך הסברה): יש לחלק בין עיקר הדין ובין מנהג הדורות. (א)מעיקר הדין — מצות תפילין כל היום, וראוי ללובשן כל היום (וכן היה מנהג הראשונים). (ב) אלא שנהגו הדורות שלא ללובשן כל היום — לפי שצריך גוף נקי והיסח הדעת, ואין הכל יכולים ליזהר; ולכן העמידו על עיקר הזמן — שעת ק״ש ותפלה. (ג) ולכן אין חולצין עד אחר עיקר התפילה ("ובא לציון", חזרת ס״ת) — שלא לפרוק העול קודם שנשלמה קבלת המלכות; ובר״ח קודם מוסף — מפני "כתר" שבמוסף. נמצא: זמן החליצה מנהג, ועיקרו — שלא לחלוץ בתוך שעת קבלת העול.
נפקא מינה — זמן התפילין:(א)בשעת ק״ש ותפלה — חובה שיהיו עליו (ס״ד). (ב)מניח כמה פעמים ביום — מברך בכל פעם (ס״י״ב). (ג)נשמטו ממקומם וממשמש להחזירן — מברך (ס״י״ב). (ד)זמן החליצה — אחר קדושת "ובא לציון"; וביום ס״ת — עד החזרת הס״ת; ובר״ח — קודם מוסף (ס״י״ג). (ה)תפילין שאולין — מותר לברך עליהן; ולא על גזולין (ס״י״ב). (וכמנהג המקום ולרב מוסמך.)
היסוד: תפילין בשעת ק״ש ותפלה — "וקשרתם … ודברת בם". עיקר זמן התפילין בשעת קבלת עול — ק״ש ותפלה; שהקורא ק״ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר (ברכות ו׳.). ומצות תפילין כל היום מעיקר הדין, אלא שנהגו שלא לחלוץ עד אחר עיקר התפילה — שלא לפרוק העול קודם שנשלמה קבלת המלכות.
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
סדר טלית ותפילין
טלית קודם לתפילין — "מעלין בקדש"; ואם תפילין מזומנות ואין טלית — מניחן מיד, "אין מעבירין" (סעיפים א׳–ג׳).
כוונת ההנחה
יכוין לשעבד להקב״ה הלב (שבזרוע) והמוח (שבראש), ולזכור יחוד ה׳ ויציאת מצרים (סעיף ה׳).
סדר יד וראש
של יד תחילה ואח״כ של ראש; ואם פגע בשל ראש — מעביר ומקדים של יד (סעיפים ה׳–ו׳).
הברכות
ספרד — ברכה אחת ("להניח"); אשכנז — שתים ("להניח" ו"על מצות"), ו"ברוך שם" (סעיף ה׳; הגה).
הפסק בין יד לראש
אסור להפסיק בדיבור; הפסיק — מברך "על מצות תפילין" (סעיפים ט׳–י׳).
זמן ק״ש ותפלה
צריך שיהיו עליו בק״ש ותפלה; ואין חולצין עד אחר עיקר התפילה (סעיפים ד׳, י״ג).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — סדר, כוונה וברכה
המקרה
הדין
המקור
סדר טלית ותפילין
טלית קודם ("מעלין בקדש"); תפילין מזומנות — מיד ("אין מעבירין")
סעיף א׳ (מנחות צ״ט.; יומא ל״ג.)
כוונת ההנחה
שעבוד הלב והמוח; יחוד ה׳ ויציאת מצרים
סעיף ה׳ (רמב״ם; ברכות ו׳.)
סדר יד ואח״כ ראש
של יד קודם — "וקשרתם … והיו"; פגע בראש — מעביר
סעיפים ה׳–ו׳ (מנחות ל״ו.)
ברכה עובר לעשייתן
קודם הקשירה, שהקשירה היא עשייתה
סעיף ח׳ (פסחים ז׳:; טור)
טבלה — מספר הברכות והזמן
הענין
הדין
המקור
מספר הברכות
ספרד — אחת (רמב״ם); אשכנז — שתים (רא״ש) + "ברוך שם"
סעיף ה׳ (מנחות ל״ו.; אגור סי׳ ל״ח)
הפסק בין יד לראש
אסור; הפסיק — מברך "על מצות תפילין"
סעיפים ט׳–י׳
ק״ש ותפלה
צריך שיהיו עליו; הקורא בלא תפילין כמעיד עדות שקר
סעיף ד׳ (ברכות ו׳.)
זמן החליצה
אחר "ובא לציון"; ר״ח — קודם מוסף
סעיף י״ג
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות צ״ט. (מעלין בקדש ואין מורידין) · מנחות ל״ו. (ברכת התפילין; וקשרתם והיו) · מנחות מ״ד. (שתי מצוות) · יומא ל״ג. (אין מעבירין על המצות) · ברכות ו׳. (הקורא ק״ש בלא תפילין; הקב״ה מניח תפילין) · פסחים ז׳: (עובר לעשייתן) · שמות י״ג · דברים ו׳
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין פ״ד) · הרא״ש (הלכות תפילין) · טור (אורח חיים כ״ה) · מהר״י בן חביב (אגור סימן ל״ח) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א (הגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)