Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman כ״ה (דיני תפילין בפרטות)

וְאַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת — יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין — כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת כו׳", וְאֵינוֹ מְקַיֵּם:

Après le talit, poser aussitôt les tefilin. Après avoir revêtu un talit mitsvouyétset, qu'il pose aussitôt les tefilin, afin qu'ils soient sur lui à l'heure du Chema et de la tefila ; car quiconque lit le Chema sans tefilin — c'est comme s'il portait un faux témoignage contre lui-même, puisqu'il dit « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת » et ne l'accomplit pas.

הַמַּנִּיחִין הַטַּלִּית וְכִיס הַתְּפִלִּין לְתוֹךְ כִּיס אֶחָד — יִזָּהֲרוּ לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בְּהַתְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בְּהַטַּלִּית, וְיִצְטָרֵךְ לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף בְּהַצִּיצִית קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי מִצְוַת צִיצִית הִיא תְּדִירָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב וּתְפִלִּין אֵינָן נוֹהֲגִין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב, וְתָדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר:

Le sac : ne pas le mettre au-dessus du talit. Ceux qui rangent le talit et le sac des tefilin dans un même sac prendront garde לכתחילה de ne pas placer le sac des tefilin au-dessus du talit, pour ne pas rencontrer d'abord les tefilin et devoir « passer outre la mitzva » (לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת) afin de s'envelopper d'abord du tsitsit ; car la mitzva du tsitsit est constante (תְּדִירָה) — semaine, Shabbat et Yom Tov — tandis que les tefilin ne se portent pas Shabbat/Yom Tov, et תָּדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר.

וְאִם לֹא נִזְהַר בָּזֶה וְהִנִּיחַ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אַף־עַל־פִּי־כֵן יִתְעַטֵּף תְּחִלָּה בְּהַטַּלִּית קֹדֶם שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין, וְאֵין זֶה כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כֵּיוָן שֶׁהַתְּפִלִּין הֵם מְכֻסִּים וּמֻנָּחִים עֲדַיִן בְּתוֹךְ כִּיסָם. אֲבָל אִם הַתְּפִלִּין הֵם בְּגִלּוּי וּמֻנָּחִין בְּלֹא כִּיסָן לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אָסוּר לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין קֹדֶם עֲטִיפַת הַטַּלִּית:

S'il a mis le sac au-dessus. S'il n'a pas pris garde et a placé le sac des tefilin au-dessus du talit — il s'enveloppe malgré tout d'abord du talit avant de poser les tefilin, et ce n'est pas « passer outre », car les tefilin sont encore couverts dans leur sac. Mais s'ils sont découverts, sans leur sac, au-dessus du talit — interdit de passer outre la mitzva qui se présente, et il doit poser les tefilin avant de s'envelopper.

וְכֵן אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין מְזֻמָּן עֲדַיִן לְפָנָיו הַטַּלִּית — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַטַּלִּית כְּדֵי לְהַקְדִּימוֹ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד וּכְשֶׁיָּבִיאוּ לוֹ טַלִּית — יִתְעַטֵּף בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַשְׁהִין אֶת הַמִּצְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר־כָּךְ הַמִּצְוָה יוֹתֵר מִן הַמֻּבְחָר — מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ חֲבִיבָה:

Tefilin prêts, talit absent. De même, si les tefilin sont prêts en main et que le talit n'est pas encore devant lui — il n'attend pas le talit pour le faire précéder, mais pose aussitôt les tefilin et s'enveloppera quand on lui apportera le talit ; car on ne diffère pas la mitzva (אֵין מַשְׁהִין אֶת הַמִּצְוָה) — même si plus tard elle serait plus מובחר, מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ חֲבִיבָה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲנָחַת תְּפִלִּין צָרִיךְ לְהַקְדִּים לַעֲטִיפַת הַצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה יְתֵרָה וְקִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם:

Avis contraire : les tefilin d'abord. Et il en est qui disent que la pose des tefilin doit précéder l'enveloppement du tsitsit, car les tefilin ont une sainteté supérieure (קְדֻשָּׁה יְתֵרָה) et l'acceptation du joug de la royauté du Ciel (קִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם).

וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי כֻּלָּם — יִלְבּשׁ טַלִּית קָטָן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ הַתְּפִלִּין מִיָּד גַּם כֵּן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָז יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין כַּמְבֹאָר הַטַּעַם בַּזֹּהַר, וְשָׁם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל. וְאַף אִם נִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ הַטַּלִּית גָּדוֹל בְּעוֹדוֹ בְּבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לְלָבְשׁוֹ כָּאן:

Satisfaire tous les avis. Qui veut satisfaire tous les avis — met le talit katan chez lui, puis pose aussitôt les tefilin chez lui, et va à la synagogue « לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין » (le taam est dans le Zohar), et là s'enveloppe du talit gadol. Même si le talit gadol se présente chez lui avant qu'il ait posé les tefilin — pas besoin de s'y envelopper à la maison, et ce n'est pas « passer outre », puisqu'il n'a pas du tout l'intention de le porter là.

וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, וְאַחַר־כָּךְ מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּכְרִים מְצוּיִים בָּרְחוֹב — אֵין מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית גָּדוֹל עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת:

L'usage du monde. Et l'usage du monde est de s'envelopper même du talit gadol à la maison avant la pose des tefilin, puis de poser les tefilin et d'aller à la synagogue. Là où des non-juifs sont présents dans la rue — on ne s'enveloppe du talit gadol qu'à l'arrivée dans la cour de la synagogue.

אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּינָא דִּגְמָרָא מֻתָּר לֵילֵךְ בִּתְפִלִּין מְגֻלִּין בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם טִנּוּף לְהֶדְיָא, מִכָּל מָקוֹם אִם יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּלֵךְ דֶּרֶךְ מְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת — לֹא יָנִיחַ תְּפִלִּין עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יָנִיחַ תְּפִלִּין קֹדֶם כְּנִיסָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַזֹּהַר. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּבַּיִת וּלְכַסּוֹתָם בִּשְׁעַת הֲלִיכָה בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְכֵן נָכוֹן:

Ruelles souillées. Bien que מדינא דגמרא il soit permis d'aller avec des tefilin découverts dans des ruelles souillées, même en présence manifeste de saleté — néanmoins, s'il sait avec certitude qu'il passera par des ruelles souillées, il ne pose les tefilin qu'à son arrivée dans la cour de la synagogue, et là avant d'entrer, pour accomplir les paroles du Zohar. Certains posent les tefilin à la maison et les couvrent en marchant dans les ruelles souillées — et c'est juste.

הָרָא״שׁ זַ״ל הָיָה מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר עַד "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", וְהָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְאַחַר־כָּךְ מְבָרֵךְ "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", כְּדֵי לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה בִּבְרָכָה זוֹ גַּם עַל הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם נִקְרָאִים "פְּאֵר", שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ":

La conduite du Rosh (הרא״ש). Le Rosh bénissait les birkot hachahar jusqu'à « עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה », posait les tefilin, puis bénissait « עוטר ישראל בתפארה » — afin d'inclure dans cette berakha la louange aussi pour les tefilin, appelés « פְּאֵר », comme il est dit « פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ ».

אִם אֶחָד הִתְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ בִּקְנָס לֵילֵךְ לַאֲמִירַת תְּהִלִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, וְאַחַר־כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְלֻבָּשׁ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לַחֲזֹר בּוֹ וּפָטוּר מִקְּנָס. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הַתָּרָה לְנִדְרוֹ (עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רלב וְסִימָן ריג):

Le vœu de dire les Tehilim avant l'aube. Celui qui s'est engagé par une amende (קְנָס) à réciter les Tehilim avant l'aube, puis veut se rétracter parce qu'il ne peut aller à la synagogue vêtu du tsitsit et des tefilin — il en a le droit et est dispensé de l'amende. Néanmoins il faut une hatarat neder (voir יורה דעה siman רלב et ריג).

יְכַוֵּן בַּהֲנָחַת הַתְּפִלִּין שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְלַהֲנִיחָן עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ, וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה לַעֲשׂוֹת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם תַּאֲווֹת וּמַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְעַל יְדֵי הֲנָחַת תְּפִלִּין יִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו:

LA KAVANA — asservir le cœur et le cerveau. Qu'il ait à l'esprit, en posant les tefilin, que le Saint béni soit-Il nous a ordonné d'écrire ces quatre parachiot — où sont l'unité de Son Nom et la sortie d'Égypte — et de les poser sur le bras contre le cœur et sur la tête contre le cerveau, afin de nous souvenir des miracles et prodiges qui attestent Son unité et qu'à Lui la puissance et la domination sur les êtres d'en haut et d'en bas selon Sa volonté ; et pour asservir au Saint béni soit-Il la neshama (dans le cerveau) et aussi les désirs et pensées du cœur à Son service — et par la pose des tefilin il se souvient du Créateur et diminue ses plaisirs.

בַּתְּחִלָּה יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה — יַעֲבֹר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁקְּדִימַת שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בַּתְּחִלָּה נֶאֱמַר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" וְאַחַר־כָּךְ "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת וגו׳", לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַעֲבָרַת הַמִּצְוָה בָּזֶה:

L'ordre : le bras d'abord. D'abord poser les tefilin du bras, puis ceux de la tête. Et s'il rencontre d'abord ceux de la tête — il passe outre cette mitzva et pose d'abord ceux du bras, car la priorité du bras sur la tête est de la Torah : d'abord « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ » puis « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת » — c'est pourquoi on ne tient pas compte du « passer outre » ici.

תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵינָן מִצְוָה אַחַת, אֶלָּא הֵן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו, וּלְפִיכָךְ כָּל אַחַת וְאַחַת טְעוּנָה בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּמִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, אִם אֶפְשָׁר לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בִּבְרָכָה אַחַת — אֵין לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּסְמֹךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק דִּבּוּר בֵּינְתַיִם, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַבְּרָכָה שֶׁיְּבָרֵךְ עַל שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

Deux mitzvot, une seule berakha si pas de הפסק. Les tefilin du bras et de la tête ne sont pas une seule mitzva mais deux, qui ne s'empêchent pas l'une l'autre (siman כו), et chacune requiert sa propre berakha. Mais puisqu'il est interdit de faire une berakha inutile, si l'on peut s'acquitter d'une seule — on ne fait pas deux ; c'est pourquoi les Sages ont institué de joindre la pose de la tête à celle du bras sans aucun הפסק de parole, pour que la berakha du bras s'étende aussi à ceux de la tête.

וְתִקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ עוֹד בְּרָכָה אַחֶרֶת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, לְפִי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה וְהִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, וְיֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר קְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה בָּתִּים וְהַשִּׁי״ן, לָכֵן מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָהּ קָבְעָה בְּרָכָה לְעַצְמָהּ:

La seconde berakha sur la tête. Et les Sages ont institué une autre berakha sur les tefilin de la tête, car elle est importante et constitue l'essentiel de la mitzva (עִקַּר הַמִּצְוָה), et il y a en elle plus de sainteté — quatre compartiments et le שי״ן — c'est pourquoi, vu son importance, on lui a fixé une berakha propre.

נֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין". וְנֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין". וְיֹאמַר: "לְהָנִיחַ" — בְּקָמַץ הַהֵ״א, וְלֹא בְּפַתָּח שֶׁהוּא לְשׁוֹן עֲזִיבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי", "תְּפִלִּין" — הַלָּמֶ״ד בְּדָגֵשׁ, לְהוֹרוֹת עַל חֶסְרוֹן לָמֶ״ד הַשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁהַתְּפִלִּין הוּא לְשׁוֹן פְּלִילָה וְהוֹכָחָה, שֶׁהַתְּפִלִּין הֵן עֵדוּת וְהוֹכָחָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ:

Le nossah : « לְהָנִיחַ » et « עַל מִצְוַת ». Berakha du bras : « ... וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » ; de la tête : « ... עַל מִצְוַת תְּפִלִּין ». Dire « לְהָנִיחַ » avec un kamatz sous le hé, non un patah (qui signifie « abandonner », comme « הַנִּיחוּ אִתִּי ») ; « תְּפִלִּין » — le lamed avec dagesh, pour marquer l'absence du second lamed, car תפילין est de la racine פְּלִילָה et הוֹכָחָה : les tefilin sont un témoignage que la Chékhina réside sur nous — « וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ » — ce sont les tefilin de la tête.

יֹאמַר: "עַל מִצְוַת" — בְּפַתָּח תַּחַת הַוָּא״ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד, וְלֹא יֹאמַר בְּחוֹלָם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּקְּנָה בְּרָכָה זוֹ אֶלָּא לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו:

« עַל מִצְוַת » au singulier. Dire « עַל מִצְוַת » avec patah sous le vav (singulier), et non avec holam (pluriel), car cette berakha n'a été instituée que pour les tefilin de la tête seuls (siman כו).

כָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָן קֹדֶם הַתְחָלַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, לְפִיכָךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת קֹדֶם הַקְּשִׁירָה, שֶׁקְּשִׁירָתָהּ זוֹ הִיא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ, וְעַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הָרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיְּהַדְּקֶנָּה הֵיטֵב עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁהַהִדּוּק הוּא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת אוֹ עַל הָרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְקָרֵב הַבְּרָכָה לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּלְסָמְכָן זוֹ לְזוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר:

Bénir juste avant l'acte. Toutes les birkot hamitzvot se disent avant le début de l'accomplissement : sur le bras, bénir après l'avoir posé sur le biceps (קִבֹּרֶת), avant de nouer (le nouage est le début de l'acte) ; sur la tête, après l'avoir posé, avant de le serrer (le serrage est le début de l'acte). Mais ne pas bénir avant de poser — car il faut rapprocher la berakha de l'acte autant que possible.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם הִפְסִיק — אֲזַי אֵין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" וְ"עַל מִצְוַת תְּפִלִּין":

Deux berakhot si הפסק. On a déjà expliqué qu'il est interdit d'interrompre par la parole entre le bras et la tête. S'il a interrompu — la berakha du bras ne s'étend plus à la tête, et il faut faire sur la tête deux berakhot : « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » et « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין ».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדִּבֵּר מֵעִנְיָנִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֲבָל אִם הִפְסִיק בְּעִנְיָנִים שֶׁהֵם נִצְרָכִים לוֹ לַהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין זֶה הֶפְסֵק, וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֶלָּא "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" בִּלְבַד:

Interruption « pour la pose ». En quel cas ? Quand il a parlé de choses non nécessaires à la pose ; mais s'il a interrompu pour des choses nécessaires à la pose des tefilin — ce n'est pas un הפסק, et il ne fait sur la tête que « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » seul.

אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לִקְרֹץ בְּעֵינָיו וְלִרְמֹז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — אָסוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

לכתחילה, aucune interruption. Mais לכתחילה il est interdit d'interrompre entre la berakha du bras et la pose de la tête, même pour des choses nécessaires à la pose, sauf s'il est impossible autrement. Et même cligner des yeux ou faire signe des doigts est interdit entre le bras et la tête.

אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ בָּרְכוּ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הַטַּעַם בְּסִימָן (ק״ט) [ק״ד]. וְאִם פָּסַק וְעָנָה — הֲוֵי הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת:

Kaddish et Kedoucha entretemps. S'il a entendu Kaddish, Barkhou ou Kedoucha entre le bras et la tête — il n'interrompt pas pour répondre avec la communauté, mais se tait, écoute et dirige son cœur vers ce que dit la communauté (le taam en siman ק״ד). Et s'il a interrompu et répondu — c'est un הפסק, et il faut faire sur la tête deux berakhot.

אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין גּוֹרֵם לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן אוֹתָם הַמְנִּיחִין תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא בְּרָכָה, וְכֵן הַמְּנִיחִין תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם — צְרִיכִים לִתְכֹּף וְלִסְמֹךְ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְהָיוּ לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", אֶלָּא מַשְׁמָע שֶׁשְׁתֵּיהֶם נֶחְשָׁבִים לַהֲוָיָה וַעֲשִׂיָּה אַחַת, מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לְתָכְפָן זוֹ אַחַר זוֹ בְּלֹא שׁוּם הֶפְסֵק. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ וְאָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם, אוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִי שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

Joindre le bras à la tête — même sans enjeu de berakha. Il est interdit d'interrompre entre le bras et la tête même là où cela n'entraîne pas deux berakhot — comme ceux qui posent les tefilin à Hol haMoed sans berakha, ou les tefilin de Rabbénou Tam : ils doivent joindre le bras à la tête sans aucune interruption, car il est dit « וְהָיָה לְךָ לְאוֹת … וּלְזִכָּרוֹן » (et non « וְהָיוּ ») — signe que les deux comptent comme une seule havaya. Néanmoins il est permis de répondre Kaddish, Kedoucha, Barkhou et Amen dans les tefilin de Rabbénou Tam, ou à Hol haMoed pour qui ne bénit pas, puisque cela n'entraîne pas de berakha inutile.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טְעוּנָה שְׁתֵּי בְּרָכוֹת, כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, וְלֹא נִתַּקְּנָה בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֲבָל אִם לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם — אֲזַי עוֹלָה בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְהַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם לְרַוְחָא דְּמִלְּתָא — טוֹב לוֹמַר אַחַר בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין": "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁכֵּן צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר כָּל בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רו. וְכֵן אִם הוּא מְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן שֶׁהֵשִׂיחַ בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — יֹאמַר אַחַר בְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁלְּפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ הָיְתָה בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לְבַטָּלָה. וּבְעֵת שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהִיא בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" — טוֹב לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בִּשְׁעַת בְּרָכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַמִּשְׁמוּשׁ הוּא חָשׁוּב כְּאִלּוּ מְנִיחָהּ עַכְשָׁו עַל הַקִּבֹּרֶת, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין":

Avis : une seule berakha ; ברוך שם de doute. Et il en est qui disent que la tête ne requiert jamais deux berakhot, mais une seule comme toute mitzva, et que « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » n'a été instituée que s'il a interrompu ; sinon « לְהָנִיחַ » du bras s'étend aussi à la tête. L'usage de ces pays suit le premier avis. Néanmoins, לרווחא דמילתא, il est bon de dire après « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » : « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » (comme après toute berakha lévatala, siman רו) ; et s'il fait deux berakhot après avoir parlé, il le dit après la seconde. Et à la première berakha sur la tête (« לְהָנִיחַ »), il est bon de toucher les tefilin du bras pendant la berakha, ce contact valant comme s'il les posait alors sur le biceps.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ דְּבִרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" עוֹלָה גַּם כֵּן לְשֶׁל רֹאשׁ, עַל כֵּן יֵשׁ לְמַעֵט הַהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְלָכֵן לֹא יִכְרֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ עַד לְאַחַר שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כֵּיוָן שֶׁכְּרִיכָה זוֹ אֵינָהּ רַק מִנְהָג בְּעָלְמָא וְאֵינָהּ בִּכְלַל הַמִּצְוָה, עַל כֵּן טוֹב לְאַחֵר אוֹתָהּ. וְהָאֲרִ״י זַ״ל הָיָה נוֹהֵג לִכְרֹךְ כְּרִיכָה זוֹ קֹדֶם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁכְּרִיכָה זוֹ הִיא מִכְּלַל הַמִּצְוָה, וּלְפִיכָךְ אֵין זוֹ הֶפְסֵק כְּלָל:

Retarder l'enroulement de la lanière. On a déjà expliqué que « לְהָנִיחַ » s'étend aussi à la tête, donc il faut réduire le הפסק autant que possible ; c'est pourquoi il n'enroule pas la lanière autour du bras avant d'avoir posé les tefilin de la tête, cet enroulement n'étant qu'un simple minhag, non de la mitzva. Et l'Ari zal (הָאֲרִ״י) avait l'usage d'enrouler avant la pose de la tête, tenant que cet enroulement est de la mitzva, et pour lui ce n'est pas un הפסק.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתִּיק עַד שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מוּנַחַת כְּבָר עַל הַקִּבֹּרֶת, מֵהַטַּעַם הַיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים:

Ne pas sortir le rosh du sac trop tôt. Il en est un qui dit qu'il est interdit de sortir les tefilin de la tête du sac avant que ceux du bras soient déjà posés sur le biceps — pour la raison connue des initiés (מֵהַטַּעַם הַיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים).

וְאַף אִם שְׁתֵּיהֶן מֻנָּחוֹת לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק — לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד, דִּכְשֶׁנּוֹטֵל אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְפָתְחָהּ וְאֵינוֹ מְנִיחָהּ מִיָּד — הֲרֵי הוּא מַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה:

Ne pas ouvrir le rosh avant de poser le yad. Et même si les deux sont devant lui hors du sac — il ne prépare pas d'ouvrir ceux de la tête avant la pose du bras ; car en prenant les tefilin de la tête pour les ouvrir sans les poser aussitôt, il « passe outre la mitzva ».

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד. (וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא אֶת כֻּלָּם) וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִנְהֹג שֶׁתְּהֵא הַהֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת מְיֻשָּׁב, וְהַבְּרָכָה וְהַקְּשִׁירָה עַל הַקִּבֹּרֶת יִהְיֶה מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח שֶׁכָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ מְעֻמָּד:

Assis / debout à la pose. Il en est qui disent de poser ceux du bras assis et ceux de la tête debout (raison du Zohar) ; mais dans ces contrées l'usage est de poser les deux debout (le craignant-Ciel satisfait tous les avis). Et לכתחילה il est bon que la pose sur le biceps soit assise, et la berakha et le nouage sur le biceps debout, car (siman ח) toutes les birkot hamitzvot se disent debout.

כָּל דָּבָר שֶׁבַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה וְהַזֹּהַר חוֹלְקִים עִם הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַגְּמָרָא — הַלֵּךְ אַחַר הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה מַחֲמִירִים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לְהַחֲמִיר. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר כְּלָל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּקַּבָּלָה — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לִנְהֹג כֵּן:

Kabbale vs Guemara. Tout ce en quoi les maîtres de la Kabbale et le Zohar divergent de la Guemara ou des poskim qui la suivent — suis la Guemara et les poskim. Néanmoins, si les maîtres de la Kabbale sont plus stricts, on peut l'être aussi, mais on ne peut contraindre le public à être strict. De même tout ce qui n'est pas du tout mentionné dans la Guemara et les poskim, même mentionné dans la Kabbale — on ne peut contraindre le public à agir ainsi.

מִי שֶׁחָלַץ אֶת תְּפִלָּיו וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לַהֲנִיחָן עַד לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, כְּמוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְאַחַר־כָּךְ נִמְלַךְ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָם מִיָּד, וְחוֹזֵר וּמְנִיחָן מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִפְטְרוּ בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהֱנִיחָן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה:

Refaire la berakha après une longue interruption. Qui a ôté ses tefilin en pensant ne les remettre qu'après un long temps (deux ou trois heures), puis se ravise et les remet aussitôt — doit refaire la berakha. Mais si, au moment de les ôter, il avait l'intention de les remettre aussitôt, et les remet aussitôt — pas besoin de refaire la berakha, car ils ont déjà été acquittés par la berakha de la première pose.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא עָשָׂה צְרָכָיו בֵּין חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין לַהֲנָחָתָן פַּעַם שְׁנִיָּה, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁבָּעֵת הַהִיא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָנִיחַ תְּפִלִּין — אִם כֵּן אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הֲנָחָה שְׁנִיָּה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל בִּשְׁעַת חֲלִיצָתָן לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד:

S'il a fait ses besoins entretemps. En quel cas ? S'il n'a pas fait ses besoins entre le retrait et la seconde pose ; mais s'il a fait ses besoins entretemps — puisque alors il ne pouvait poser les tefilin, son intention de les remettre aussitôt ne sert à rien, et il doit refaire la berakha sur la seconde pose, comme s'il n'avait eu aucune intention au moment du retrait.

אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹם הֲנָחָתָן, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז, וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשְׁמְטוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן. וְאִם אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא אַחַת מֵהֶן — מְבָרֵךְ כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו. אֲבָל אִם הוּא בְּעַצְמוֹ הֱזִיזָן מִמְּקוֹמָן וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן מִיָּד, וּמַחֲזִירָן עַל מְקוֹמוֹ מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

Tefilin qui glissent. Si les tefilin ont glissé de leur place (siman כז) et qu'il les touche pour les remettre — il doit refaire la berakha, car ayant glissé à son insu, son intention de les remettre ne sert à rien. S'il ne remet que l'un — il bénit comme celui qui ne pose qu'un seul tefilin (siman כו). Mais si c'est lui-même qui les a déplacés avec l'intention de les remettre aussitôt, et les remet aussitôt — pas besoin de refaire la berakha.

עַכְשָׁו נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה וּמַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — אַף־עַל־פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לְמִנְהָגָם, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא בְּלוֹבֵשׁ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן כְּלָל, אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין לוֹבְשִׁים אוֹתָן אֶלָּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְאָז מִסְּתָמָא אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וְהוּא מַרְגִּישׁ בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמָטִין מִמְּקוֹמָן, וַהֲוֵי לֵיהּ כִּמְזִיזָן בְּעַצְמוֹ מִמְּקוֹמָן עַל מְנָת לְהַחֲזִירָן מִיָּד לִמְקוֹמָן, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

L'usage aujourd'hui : ne pas rebénir. Aujourd'hui l'usage est que, même si les tefilin ont glissé involontairement et qu'on les remet — on ne bénit pas. Raison donnée : on n'a exigé de refaire la berakha que pour qui porte les tefilin toute la journée et qu'ils glissent hors du temps de la tefila (sans y penser) ; mais nous, qui ne les portons qu'à la tefila, ne nous en détournons pas l'esprit et sentons quand ils glissent — c'est comme les déplacer soi-même pour les remettre aussitôt, ce qui n'exige pas de rebénir.

מִי שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, וְאַחַר־כָּךְ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד, בֵּין שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר קֹדֶם שֶׁהִדֵּק הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, בֵּין אַחַר הַהִדּוּק, קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה גַּם כֵּן לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם כֵּן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — עֲדַיִן הוּא עָסוּק בַּמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, וּמַה שֶּׁעָשָׂה הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד הוּא גַּם כֵּן מִתִּקּוּן הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ לְתַקֵּן הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן כָּרָאוּי, וְנִמְצָא דִּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד. לְפִיכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְנִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָם דְּצָרִיך לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן, דְּשָׁם קֹדֶם שֶׁנִּשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן כְּבָר נִגְמְרָה הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וּכְשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֲבָל כָּאן מַה שֶּׁמְּתַקֵּן הַקֶּשֶׁר וְחוֹזֵר וּמֵנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד כָּרָאוּי — אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, אֶלָּא גּוֹמֵר אֶת הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּתְּחִלָּה:

Le nœud du bras qui se rompt avant le rosh. Qui a posé et béni les tefilin du bras, puis le nœud du bras s'est rompu et il a dû en refaire un, sans s'être détourné l'esprit — pas besoin de refaire la berakha du bras, que le nœud se rompe avant ou après le serrage du bras, tant qu'il n'a pas serré ceux de la tête ; car la berakha du bras s'étend aussi à la tête, et tant qu'il n'a pas posé la tête il est encore occupé de la mitzva liée à cette berakha — refaire le nœud fait partie de la réparation de cette mitzva. Ce n'est pas comme les tefilin qui glissent (où la mitzva était déjà achevée et où les remettre est un nouvel accomplissement exigeant une nouvelle berakha) : ici il ne fait qu'achever la mitzva liée à la berakha première.

וְכֵן הַדִּין אִם הֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְנִשְׁמַט הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ, אוֹ שֶׁהֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה מִמְּקוֹמָהּ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת:

Le nœud qui se rompt après le rosh. De même si le serrage du bras s'est défait et que les tefilin du bras ont glissé avant qu'il ait serré ceux de la tête — pas besoin de refaire la berakha en resserrant, pour la raison expliquée. Mais si, après avoir serré ceux de la tête, le nœud du bras s'est rompu — même sans que les tefilin aient glissé — ou que le serrage s'est défait sans qu'ils aient glissé — il faut refaire la berakha en resserrant les tefilin du bras sur le biceps.

מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּמִן הַתּוֹרָה אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲפִלּוּ בִּתְפִלִּין גְּזוּלִין, אֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, שֶׁאֵין הַתְּפִלִּין צְרִיכִין לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ דַּוְקָא. אֲבָל חֲכָמִים פָּסְלוּ תְּפִלִּין גְּזוּלִין כָּל זְמַן שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, וְהִיא מְאוּסָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וְאִם מְנִיחָן — לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן מִצְוָה כְּלָל, וְעַל בְּרָכָה זוֹ נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳":

Tefilin empruntés et volés. Il est permis de bénir sur des tefilin empruntés (שְׁאוּלִין), car on s'acquitte avec les tefilin d'autrui. מן התורה on s'acquitte même avec des tefilin volés, même avant le désespoir des propriétaires, car ils n'ont pas à être siens. Mais les Sages ont invalidé les tefilin volés tant qu'ils sont en possession du voleur, même après le désespoir, car c'est une מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, abominable devant le Saint béni soit-Il ; s'il les pose, qu'il ne bénisse pas — « וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳ ».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵן עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲבָל אִם מָכַר הַגַּזְלָן אֶת הַתְּפִלִּין לְאָדָם אַחֵר, אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם — מֻתָּר לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קָנָה אוֹתָם הַלּוֹקֵחַ עַל יְדֵי יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת, וַהֲרֵי הֵן כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן שנג סָעִיף ג וְ־שנו סָעִיף ג, אִם כֵּן לֹא נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ כְּבָר הָיוּ הַתְּפִלִּין קְנוּיִין לַלּוֹקֵחַ, וְלֹא הָיָה עֲלֵיהֶן שֵׁם גָּזֵל:

Après vente et יאוש. En quel cas ? Tant qu'ils sont en possession du voleur ; mais si le voleur a vendu les tefilin à un autre et que les propriétaires ont déjà désespéré — il est permis de bénir, car l'acheteur les a acquis par יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת et ils sont vraiment siens (חושן משפט siman שנג et שנו) ; la mitzva ne s'est donc pas faite par transgression, car avant l'acte les tefilin étaient déjà acquis à l'acheteur et n'avaient plus le nom de vol.

נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ הַתְּפִלִּין עַד לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר בָּהֶן שְׁלֹשָׁה קַדִּישִׁים, וְלָכֵן אֵין לְחָלְצָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְהָאֲרִ״י זַ״ל לֹא הָיָה חוֹלֵץ עַד לְאַחַר "עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ". וְיֵשׁ שֶׁאֵין חוֹלְצִים אוֹתָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ יָתוֹם:

Quand ôter les tefilin. L'usage est de ne pas ôter les tefilin avant la Kedoucha de « וּבָא לְצִיּוֹן ». Certains disent, sur la voie de la Kabbale, qu'il faut dire en eux trois Kaddish, donc de ne pas les ôter avant le Kaddish qui suit « וּבָא לְצִיּוֹן ». L'Ari zal (הָאֲרִ״י) ne les ôtait qu'après « עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ ». Et certains ne les ôtent qu'après le Kaddish Yatom.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילָה — אֵין לַחֲלֹץ עַד לְאַחַר הַמִּילָה:

Un jour de mila. Un jour où il y a une mila — on ne les ôte qu'après la mila.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּחֲזִירִין הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן" — נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְחָלְצָן עַד לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל:

Un jour de lecture de la Torah. Un jour de lecture de la Torah, dans un lieu où l'on remet le Sefer Torah au heikhal après la Kedoucha de « וּבָא לְצִיּוֹן » — l'usage est de ne pas les ôter avant d'avoir remis le Sefer Torah au heikhal.

בְּחֹל הַמּוֹעֵד חוֹלְצִין אוֹתָן קֹדֶם קְרִיאַת הַלֵּל, בְּעוֹד שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַחֲזִיר אֶת הַתְּפִלָּה, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹלֵץ אַחַר הַלֵּל. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁל סֻכּוֹת, שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת קֹדֶם הַהַלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹכְרִין הָאֶתְרוֹג — גַּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יַחֲלֹץ קֹדֶם הַלֵּל:

À Hol haMoed. À Hol haMoed on les ôte avant la lecture du Hallel, pendant que le chelia'h tsibbour redit la tefila, et le chelia'h tsibbour les ôte après le Hallel. À Hol haMoed de Souccot, où il y a du temps avant le Hallel pendant la vente de l'étrog — le chelia'h tsibbour aussi les ôte avant le Hallel.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" — חוֹלְצִין קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף בְּלַחַשׁ אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן", לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ". וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" בְּמוּסָף — אַף־עַל־פִּי־כֵן נוֹהֲגִין לְחָלְצָן קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף:

À Roch Hodech. À Roch Hodech, là où l'on dit à Moussaf la Kedoucha de « כֶּתֶר » — on les ôte avant la tefila de Moussaf, à voix basse, après la Kedoucha de « וּבָא לְצִיּוֹן », car il ne convient pas d'être couronné de tefilin en disant « כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ». Et même là où l'on ne dit pas la Kedoucha de « כֶּתֶר » à Moussaf — l'usage est néanmoins de les ôter avant Moussaf.

הַחוֹלֵץ תְּפִלָּיו קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל — לֹא יַחֲלֹץ בִּפְנֵי הַסֵּפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא יַהֲפֹךְ לְצַד אַחֵר, דְּלֹא יִהְיֶה כְּבוֹד הַסֵּפֶר תּוֹרָה גָּרוּעַ מִכְּבוֹד רַבּוֹ, שֶׁאֵין (תַּלְמִיד) חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּפָנָיו, מֵהַטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לח סָעִיף י:

Ne pas ôter devant le Sefer Torah. Qui ôte ses tefilin avant qu'on ait remis le Sefer Torah au heikhal — qu'il ne les ôte pas devant le Sefer Torah, mais se tourne d'un autre côté, pour que l'honneur du Sefer Torah ne soit pas moindre que celui de son maître, devant qui l'élève n'ôte pas ses tefilin (le taam en siman לח séif י).