✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין מי שאין לו אלא תפילה אחת — כל אחת מצוה בפני עצמה — עיונים מעמיקים
סימן כ״ו · ב׳ סעיפים
כל אחת מצוה בפני עצמה · אין מעכבות זו את זו · אונס ומניעה · הברכות לפי המנהג
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״ו — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות מ״ד. (שתי מצות, אין מעכבות) · סימן י״ג (ציצית מעכבות) · סימן כ״ה (ברכה אחת או שתים) · רמב״ם הלכות תפילין · הרא״ש

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — celui qui n'a qu'un seul tefilin : le yesod que כל אחת מצוה בפני עצמה, et les דינים qui en découlent (seifim 1-2)
  2. כל אחת מצוה בפני עצמה — אין מעכבות זו את זו — le yesod (מנחות מ״ד.), deux מצוות ou une מצוה en deux חלקים, et le contraste avec les ציצית qui מעכבות (סימן י״ג) — nafka mina (seif 1)
  3. אונס ומניעה — מניח את שיכול — s'il a les deux mais un אונס l'empêche : il pose ce qu'il peut ; l'un n'attend pas l'autre (seif 1)
  4. הברכות לפי המנהג — ראש לבד ויד לבד — ראש seul → « על מצות תפילין » ou deux ברכות ; יד seul → « להניח » ; le renvoi à la מחלוקת du סימן כ״ה et ספק ברכות (seif 2)
  5. השכים לדרך עם שיירא — le voyageur pressé : le של ראש seul, mais poser les deux avant de partir s'il n'aura pas d'autre occasion (דעת הרב)
  6. נפקא מינה למעשה — récapitulatif des הנהגות
  7. טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּין מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: אִם אֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת — מַנִּיחַ אוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ, שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ; וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּיהֶן וְיֵשׁ לוֹ שׁוּם אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיחַ אֶלָּא אַחַת — מַנִּיחַ אוֹתָהּ שֶׁיָּכוֹל.

סעיף ב׳: אִם אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶלָּא שֶׁל רֹאשׁ לְבַד — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" לְבַד. (הגה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם ב׳ בְּרָכוֹת — יְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְבַד שְׁתֵּי בְּרָכוֹת; וְאִם הִנִּיחַ שֶׁל יָד לְבַד — מְבָרֵךְ "לְהָנִיחַ" לְבַד [טוּר].)

Loi de celui qui n'a qu'un seul tefilin. Ce siman comporte 2 seifim :

Seif 1 : S'il n'a qu'un seul tefilin — il pose celui qu'il a et bénit dessus, car « chacun est une mitsva en soi » (שכל אחת מצוה בפני עצמה). Et il en va de même s'il a les deux mais qu'un empêchement (אונס) l'empêche d'en poser plus d'un — il pose celui qu'il peut.

Seif 2 : S'il ne pose que la tête — il bénit dessus « על מצות תפילין » seule. [Glose : selon notre usage de dire chaque jour deux bénédictions — sur la tête seule on dit les deux bénédictions ; et s'il a posé le bras seul, on bénit « להניח » seule (Tour).]

1. הקדמת הסוגיא — דין מי שאין לו אלא תפלה אחת

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן בסימן כ״ה את דיני הנחת התפילין בפרטות — סדרן, כוונתן וברכתן — בא בסימן כ״ו לדון במי שאין בידו אלא תפילה אחת: של יד לבד או של ראש לבד. ויסוד הסימן אחד: כל אחת מן התפילין מצוה בפני עצמה, ואין מעכבות זו את זו (מנחות מ״ד.) — ולפיכך מי שיש לו אחת בלבד, מניחה ומברך עליה, ואינו אומר "הואיל וחסרה האחת — אף השניה בטלה". ומיסוד זה נובעים דיני הסימן: (א) מצוה בפני עצמה ואין מעכבות (ס״א); (ב) אונס ומניעה — מניח את שיכול (ס״א); (ג) הברכות לפי המנהג — ראש לבד ("על מצות תפילין" או ב׳ ברכות), יד לבד ("להניח") (ס״ב); ובדעת הרב — אף דין השכים לדרך עם שיירא.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — עצמאות שתי מצוות התפילין. אין של יד ושל ראש כשתי בבות של מצוה אחת שנתחלקה, אלא שתי מצוות שלמות, שכל אחת קיומה בפני עצמה; ומשום כך מי שחסרה לו האחת — מקיים את שנייה ומברך עליה, ואף מי שאונס מונעו — מניח את שיכול. וממילא אף הברכה משתנית לפי מה שמניח ולפי מנהגו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: "אין מעכבות זו את זו" — האם יסודו ששל יד ושל ראש שתי מצוות גמורות ונפרדות (וכל אחת קיומה שלם ומצוותה בעצמה), או שמצוה אחת היא הכוללת שני חלקים, אלא שאין החלקים מעכבין זה את זה (וכשחסר האחד — מתקיים חלק המצוה שבשני)? ולשון מרן "שכל אחת מצוה בפני עצמה" נוטה כצד א׳ — שתי מצוות; וכן מוכח מן הברכות החלוקות ("להניח" ליד, "על מצות" לראש), ומן הגמרא (מנחות מ״ד.) ש"אינה מעכבת". ובזה יתבארו דיני הסימן.

2. כל אחת מצוה בפני עצמה — אין מעכבות זו את זו

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "אם אין לו אלא תפילה אחת — מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה; והוא הדין אם יש לו שתיהן ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת — מניח אותה שיכול."
שורש הדין — "אינה מעכבת" (מנחות מ״ד.): מקור היסוד בגמרא (מנחות מ״ד.): "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד" — הרי ששתי מצוות הן, וקיום האחת אינו תלוי בחברתה. ומכאן פסק מרן (מן הטור והבית יוסף, וכן ברמב״ם הלכות תפילין פ״ד): מי שאין לו אלא אחת — מניחה ומברך, שאין העדר האחת מבטלת את חברתה. וכן דעת הרא״ש.
חקירה — "מברך עליה": ברכה על מצוה שלמה, או ברכה על מקצת מצוה? מי שמניח אחת בלבד ומברך — האם ברכתו על מצוה שלמה (שהאחת מצוה גמורה בפני עצמה), או על מקצת מצוה (שאין כאן אלא חלק מן החיוב)? ולשון מרן "שכל אחת מצוה בפני עצמה" מכריע כצד א׳: מצוה שלמה ולא מקצת; ולפיכך מברך עליה כתקנה, ואין כאן חשש ברכה על חצי מצוה. וכן כתבו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה) — שהמניח אחת מברך עליה כדינה.
קושיא — מאי שנא מציצית? הלא בסימן י״ג ד׳ הציציות מעכבות זו את זו! אם התפילין אין מעכבות ומי שיש לו אחת מקיים מצוה — מדוע בציצית (סימן י״ג) קיימא לן שד׳ הציציות מעכבות זו את זו, וטלית שחסרה בה ציצית אחת פסולה ואינו מקיים כלום? ומאי שנא תפילין מציצית?
תירוץ (בית יוסף ואחרונים, על דרך הסברה): יש לחלק בין מצוה אחת ובין שתי מצוות. (א) בציצית — "גדילים תעשה לך" / "ועשו להם ציצית" — ד׳ הציציות הן מצוה אחת: קיום "טלית מצוייצת" אחד, ולכן מעכבות זו את זו (מנחות כ״ח.) — שחסרון אחת פוסל את הכלל, כי אין כאן "מצוייצת". (ב) בתפילין — של יד ושל ראש שתי מצוות נפרדות, שני כתובים ("וקשרתם לאות על ידך" / "והיו לטוטפות בין עיניך"), שני אברים, ואף שתי ברכות (למנהג אשכנז); ולכן אין מעכבות — שכל אחת מצוה שלמה בפני עצמה, וחסרון האחת אינו נוגע בחברתה. נמצא היסוד: מעכבות — כשהוא קיום אחד; אין מעכבות — כשהן שני קיומים. וזה גופו לשון מרן: "שכל אחת מצוה בפני עצמה".
נפקא מינה — מצוה בפני עצמה: (א) יש לו אחת בלבד — מניחה ומברך, מקיים מצוה שלמה (ס״א). (ב) נפסלה האחת באמצע היום — השנייה במקומה עומדת, ואינה נפסלת עמה. (ג) ההבדל מציצית — טלית שחסרה ציצית פסולה (מעכבות, סימן י״ג), ותפילין אין מעכבות. (ד) ברכה — מברך על האחת כדינה, ואין חשש ברכה על מקצת מצוה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
כל אחת מצוה בפני עצמה — אין מעכבות זו את זו. של יד ושל ראש שתי מצוות נפרדות (מנחות מ״ד.) — ולכן מי שיש לו אחת בלבד מניחה ומברך, שקיים מצוה שלמה. ובזה נבדלות התפילין מן הציצית (סימן י״ג) — ששם מצוה אחת וד׳ הציציות מעכבות, וכאן שני קיומים שאין מעכבין.

3. אונס ומניעה — מניח את שיכול

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): "והוא הדין אם יש לו שתיהן ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת — מניח אותה שיכול."
שורש הדין — "והוא הדין" (בית יוסף): מרן הרחיב את הדין: לא רק החסר תפילה אחת, אלא אף מי שיש לו שתיהן אלא שאונס מונעו מלהניח אלא אחת (כגון מכה בזרוע, או שאין לו פנאי) — מניח את שיכול. ויסודו אחד עם הראשון: הואיל ואין מעכבות, אין המניעה מן האחת מבטלת את חברתה, ומקיים את שבידו. וכן העלו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה).
חקירה — היתר "מניח את שיכול": דין דיעבד מחמת האונס, או קיום לכתחילה של מצוה עצמאית? מי שאונס מונעו והוא מניח אחת — האם קיומו מחמת האונס בלבד (שהתורה לא חייבתו במה שאינו יכול, ובדיעבד יצא במקצת), או קיום לכתחילה של מצוה שלמה (שהאחת מצוה בעצמה, ואין האונס אלא סיבת ההנחה של אחת)? ולשון מרן "והוא הדין" — משוה את דין האונס לדין החסר תפילה אחת, ומשמע כצד ב׳: אין זה קיום פחות, אלא אותו קיום ממש — מצוה שלמה באחת. ומכל מקום, לכתחילה חייב לחזר להסיר האונס ולהניח שתיהן, ואינו סומך על האחת אלא כשאי אפשר.
"אין האחת מעכבת" — כלל מנחה לאונס: יסוד ההיתר שאין האחת מעכבת את חברתה. ולכן: (א) אין אומרים "הואיל וחסר חלק — בטל הכל", אלא מקיים את שבידו. (ב) אין ה"מצוה בשלמות" מעכבת את קיום המקצת. (ג) ומכאן אזהרה שכנגד: לא יבטל את שיכול בטענה ש"אינו יכול לקיים הכל" — שהרי כל אחת מצוה גמורה. וזהו חידושו של מרן ב"והוא הדין".
נפקא מינה — אונס ומניעה: (א) מכה בזרוע ואינו יכול של יד — מניח של ראש ומברך (ס״א). (ב) מכה בראש ואינו יכול של ראש — מניח של יד ומברך (ס״א). (ג) אין לו פנאי להניח שתיהן — מניח את שיכול, ולא יבטל הכל. (ד) הוסר האונס בתוך היום — חוזר ומניח אף את השנייה (וברכתה כדין ס״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
והוא הדין באונס — מניח את שיכול. אף מי שיש לו שתיהן ואונס מונעו מלהניח אלא אחת — מניח את שיכול ומברך, שהאונס אינו מבטל את המצוה שבידו; שכל אחת מצוה בפני עצמה, ואין האחת מעכבת את חברתה. ולכתחילה יחזר להניח שתיהן כשיוכל.

4. הברכות לפי המנהג — ראש לבד ויד לבד

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "אם אינו מניח אלא של ראש לבד — מברך עליה 'על מצות תפילין' לבד. (הגה: ולדידן דנוהגים לברך בכל יום ב׳ ברכות — יברך על של ראש לבד שתי ברכות; ואם הניח של יד לבד — מברך 'להניח' לבד [טור].)"
שורש הדין — הברכה הראויה לכל תפילה (טור, רמב״ם): ברכת התפילין נחלקת לשתיים: "להניח תפילין" ו"על מצות תפילין". ובסימן כ״ה נתבאר: למרן (רמב״ם) — ברכה אחת ("להניח") לשתיהן; לרמ״א (רא״ש, מנהג אשכנז) — שתי ברכות. וכאן מלמד מרן מה יברך המניח אחת בלבד: של ראש לבד — "על מצות תפילין" (שאין כאן של יד שתיפטר בברכתה); ולמנהג אשכנז (הגה) — שתי ברכות; ושל יד לבד — "להניח" לבד (טור).
חקירה — ברכת "על מצות" על של ראש לבד: ברכה עצמית של של ראש, או תשלום לברכת של יד שנחסרה? מרן פסק שהמניח של ראש לבד מברך "על מצות תפילין". והשאלה: האם ברכה זו ברכתה העצמית של תפילה של ראש (שלה מיוחדת "על מצות"), או תשלום — לפי שאין כאן של יד ו"להניח" שלה, מברך על הראש ברכה אחרת? ולשון מרן "מברך עליה על מצות תפילין לבד" — משמע כצד א׳: זו ברכת של ראש הראויה לה. וכתבו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה): אף לספרד המברך בסדר הרגיל ברכה אחת — כשאין לו אלא של ראש, מברך "על מצות תפילין", שהיא ברכת הראש כשאין היד פוטרתה.
קושיא — ספק ברכות: האשכנזי המניח של ראש לבד, למה יברך "להניח" — והלא "להניח" ברכת של יד היא? הרמ״א פסק שהמניח של ראש לבד יברך שתי ברכות — "להניח" ו"על מצות". והלא "להניח" עיקרה ברכת של יד, ואין כאן של יד! והיאך יברכנה על של ראש — ושמא ברכה לבטלה, וספק ברכות להקל?
תירוץ (הרמ״א ואחרונים, על דרך הסברה): יש לילך לפי שורש מחלוקת הברכות שבסימן כ״ה. (א) למנהג אשכנז (רא״ש) — שתי הברכות אינן "אחת ליד ואחת לראש" בדוקא, אלא שתיהן ברכות המצוה הנאמרות בכל יום; ולכן, המניח של ראש לבד — כיון שלמנהגו מברך תמיד שתים, מברך שתים אף כאן. (ב) ואין זה ספק ברכה — שכן נהגו כדעה מוכרעת (רא״ש ורוב הראשונים), והמנהג מכריע במקום מחלוקת; וכבר נתבאר (סימן כ״ה) שאין "ספק ברכות" במקום מנהג קבוע. (ג) וספרד — כמנהגם: של ראש לבד "על מצות תפילין"; של יד לבד "להניח". נמצא: כל עדה כמנהגה, וברכת "המניח אחת" נגזרת ממנהג הברכות שבסימן כ״ה.
סיכום — ברכת המניח תפילה אחת:
נפקא מינה — הברכות: (א) של יד לבד — "להניח תפילין" (הכל; ס״ב, טור). (ב) של ראש לבד, ספרד — "על מצות תפילין" לבד (ס״ב). (ג) של ראש לבד, אשכנז — שתי ברכות ("להניח" ו"על מצות") (הגה ס״ב). (ד) ספק ברכות — אין חשש במקום מנהג קבוע, שהמנהג מכריע (וכסימן כ״ה). (ה) הוסר האונס והניח את חברתה — ברכתה כדין השלמת הסדר. (וכל אחד כמנהג עדתו, ולרב מוסמך.)
היסוד:
של ראש לבד — "על מצות" (או שתים לאשכנז); של יד לבד — "להניח". ברכת המניח תפילה אחת נגזרת ממחלוקת הברכות שבסימן כ״ה: ספרד (מרן) — של ראש לבד "על מצות תפילין", של יד לבד "להניח"; אשכנז (רמ״א) — של ראש לבד שתי ברכות. ואין כאן ספק ברכות, שהמנהג מכריע — כל עדה כמסורתה.

5. השכים לדרך עם שיירא — הזריז והנחפז

על פי שלחן ערוך הרב

שורש הדין — "השכים לדרך" (שלחן ערוך הרב סימן כ״ו): בשלחן ערוך הרב (אורח חיים סימן כ״ו) הרחיב אדמו״ר הזקן את דין הסימן אף למי שהשכים לצאת לדרך עם השיירא ואין לו פנאי להניח שתיהן כתקנן: הואיל ואין מעכבות זו את זו, יש מקום להניח אחת ולצאת. וכתב שם שיניח של ראש (שהנחתה קצרה יותר — בלא הנחה על הזרוע, קשירה וכריכה), ומברך עליה כדין. (וביאור דבריו ועיקרו — עיין רמה 4 — דעת הרב.)
חקירה — דחיית מצוה מפני "איחור דרכו": האם טורח הדרך מתיר להסתפק באחת, או שאינו מתיר לבטל כלום? מי שנחפז לדרכו — האם איחור דרכו נחשב אונס המתיר להסתפק באחת (ולוותר על השנייה), או שאינו מתיר לבטל אף אחת, וחייב להניח שתיהן קודם שיצא? ופסק שלחן ערוך הרב (על דרך הסברה בעיקר טעמו): אם יהיה לו פנאי בהמשך הדרך להניח את השנייה — יניח עתה של ראש (הקצרה) ויצא; אבל אם לא תהיה לו שעה אחרת — יניח שתיהן קודם שיצא, ש"משום איחור דרכו לא התירו לבטל מצות תפילין". נמצא: האונס מתיר לדחות, ואינו מתיר לבטל.
נפקא מינה — השכים לדרך: (א) יהיה לו פנאי בדרך — יניח עתה של ראש (הקצרה) ומברך, ואת השנייה בדרך. (ב) לא תהיה לו שעה אחרת — יניח שתיהן קודם שיצא, ולא יבטל מצוה מפני איחור. (ג) העיקר — טורח הדרך מתיר לדחות ולא לבטל. (ופרטי הדין ועיקרו — עיין רמה 4 — דעת הרב; וכל מעשה למעשה לרב מוסמך.)

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
אין לו אלא אחת מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה ואין מעכבות (סעיף א׳).
אונס ומניעה יש לו שתיהן ואונס מונעו — מניח את שיכול ומברך; ולכתחילה יחזר להניח שתיהן (סעיף א׳).
של ראש לבד ספרד — "על מצות תפילין" לבד; אשכנז — שתי ברכות ("להניח" ו"על מצות") (סעיף ב׳; הגה).
של יד לבד מברך "להניח" לבד (לכל העדות; סעיף ב׳, טור).
השכים לדרך עם שיירא יהיה לו פנאי בדרך — של ראש עתה; אין שעה אחרת — שתיהן קודם שיצא (שלחן ערוך הרב).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — מצוה בפני עצמה ואין מעכבות

המקרה הדין המקור
אין לו אלא אחת מניח ומברך — כל אחת מצוה בפני עצמה סעיף א׳ (מנחות מ״ד.; רמב״ם פ״ד)
הבדל מן הציצית ציצית — מצוה אחת ומעכבות; תפילין — שתי מצוות ואין מעכבות סימן י״ג (מנחות כ״ח.)
אונס ומניעה יש לו שתיהן ואונס — מניח את שיכול סעיף א׳ (בית יוסף)

טבלה — הברכות לפי המנהג

המקרה הדין המקור
של יד לבד "להניח תפילין" לבד (הכל) הגה ס״ב (טור)
של ראש לבד — ספרד "על מצות תפילין" לבד סעיף ב׳ (מרן)
של ראש לבד — אשכנז שתי ברכות ("להניח" ו"על מצות") הגה ס״ב (רא״ש)
ספק ברכות אין חשש במקום מנהג קבוע — המנהג מכריע סימן כ״ה

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות מ״ד. (של יד אינה מעכבת של ראש — שתי מצות) · מנחות כ״ח. (ציצית מעכבות זו את זו) · שמות י״ג · דברים ו׳ ("וקשרתם לאות" / "והיו לטוטפות")
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין פ״ד) · הרא״ש (הלכות תפילין) · טור (אורח חיים כ״ו) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א (הגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ״ו · דין מי שאין לו אלא תפלה אחת · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן כ״ו · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta