סימן כ״ו — דין מי שאין לו אלא תפלה אחת

על פי השולחן ערוך, אורח חיים כ״ו:א, אם אין לו אלא תפלה אחת — של יד או של ראש — מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה, שאין מעכבות זו את זו. והוא הדין : אם יש לו שתיהן ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול ומברך.

על פי השולחן ערוך, אורח חיים כ״ו:ב, אם אינו מניח אלא של ראש לבד מברך עליה "על מצות תפילין" לבד. והגה : ולדידן דנוהגים לברך בכל יום ב׳ ברכות, יברך על של ראש לבד שתי ברכות ("להניח תפילין" ו"על מצות תפילין"). וזה תלוי במחלוקת ברכה אחת או שתים שבסימן כ״ה.

על פי ההגה (רמ״א, אורח חיים כ״ו:ב, בשם הטור), ואם הניח של יד לבד מברך "להניח" לבד — שהיא הברכה המיוחדת לשל יד. נמצא שהברכה הולכת אחר התפלה שמניח בפועל, שכל אחת מצוה בפני עצמה.

יסוד השולחן ערוך (אורח חיים כ״ו:א), שכל אחת מצוה בפני עצמה, מבוסס על הגמרא (מנחות מד.) : תפלה של יד ותפלה של ראש הן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו — חסרון האחת אינו מבטל את מצות השניה. נפקא מינה : מי שאין לו אלא אחת, או שאונס מונע ממנו, מקיים ומברך על אותה שיש לו בלא להמתין על השניה. להנהגה המדויקת (דין ההולך בדרך, הברכות לפי כל מקרה) ראה רמה 4 (שולחן ערוך הרב) והפניה לרב.