✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מקום הנחתן ואופן הנחתן — יד כהה, המקום המדויק, חציצה, הקשר והרצועות — עיונים מעמיקים
סימן כ״ז · י״א סעיפים
ידכה — יד כהה · בשר התופח כנגד הלב · בין העינים · חציצה · הקשר יו״ד ודל״ת · הכריכות והרצועות
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״ז — י״א סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, סמ״ק, רשב״א, מהרי״ל, אור זרוע, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות ל״ז. (ידכה — יד כהה) · מנחות ל״ז: (בין עיניך — מקום מוחו של תינוק) · מנחות ל״ה: (קשר של תפילין הלכה למשה מסיני) · רמב״ם הלכות תפילין פ״ד · הרא״ש

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — מקום הנחתן ואופן הנחתן: התורה קבעה מקום מדויק ואופן מדויק לתפילין; חמשת צירי הסימן (סעיפים א׳–י״א)
  2. « ידכה » — יד כהה והשמאל — הדרשה (מנחות ל״ז.), זרוע שמאל ה"כהה", ומחלוקת האיטר — יד שתש כח או היד שכותב בה (סעיפים א׳, ו׳)
  3. המקום המדויק — בשר התופח, כנגד הלב, בין העינים — הבשר התופח מוטה כנגד הלב ("על לבבך"), ועיקרי השער ולא המצח ("בין עיניך", קרחה, מוחו של תינוק) (סעיפים א׳, ז׳, ט׳, י׳)
  4. חציצה בתפילין — אין דבר חוצץ בין התפילין לבשר (יד וראש); אבל ברצועות אין להקפיד (רשב״א); ודין בעל נזילות (סעיפים ד׳, ה׳)
  5. הקשר — יו״ד ודל״ת (שד״י) — יו״ד של יד לצד הלב, דל״ת של ראש; אותיות השם שד״י, ואיסור להתהפך (סעיפים ב׳, ג׳, י׳)
  6. הכריכות והרצועות — שלוש על האצבע ושש-שבע על הזרוע; שחור לצד חוץ, אורך ורוחב כשעורה (סעיפים ח׳, י״א)
  7. נפקא מינה למעשה — סיכום ההנהגות
  8. טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

מְקוֹם הֲנָחָתָן וְאֹפֶן הֲנָחָתָן. וּבוֹ י״א סְעִיפִים:

סעיף א׳: מְקוֹם הֲנָחָתָן שֶׁל יָד — בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאל, בַּבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ שֶׁבָּעֶצֶם שֶׁבֵּין הַקּוֹבְד״וֹ וּבֵית הַשֶּׁחִי; וְיַטֶּה הַתְּפִלָּה מְעַט לְצַד הַגּוּף, בְּאֹפֶן שֶׁכְּשֶׁיָּכֹף זְרוֹעוֹ לְמַטָּה יְהֵא כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְנִמְצָא מְקַיֵּם "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ". (הגה: וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּרֹאשׁ הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לַקּוֹבְד״וֹ, אֲבָל לֹא בַּחֲצִי הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לַשֶּׁחִי [סמ״ק]. גִּדֵּם שֶׁאֵין לוֹ יָד רַק זְרוֹעַ — יַנִּיחַ בְּלֹא בְּרָכָה.)

סעיף ב׳: הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן שֶׁתְּהֵא הַיּוּ״ד שֶׁל קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל יָד לְצַד הַלֵּב, וְהַתְּפִלָּה עָלָיו לְצַד חוּץ; וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּזוּז יוּ״ד שֶׁל הַקֶּשֶׁר מִן הַתְּפִלָּה.

סעיף ג׳: הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן לְתַקֵּן שֶׁהַמַּעְבַּרְתָּא שֶׁבָּהּ הָרְצוּעָה עוֹבֶרֶת תְּהֵא מֻנַּחַת לְצַד הַכָּתֵף, וְהַקְּצִיצָה לְצַד הַיָּד.

סעיף ד׳: לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין הַתְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ, לֹא שְׁנָא שֶׁל יָד וְלֹא שְׁנָא שֶׁל רֹאשׁ. (הגה: וְדַוְקָא בַּתְּפִלִּין, אֲבָל בָּרְצוּעוֹת אֵין לְהַקְפִּיד [רשב״א].)

סעיף ה׳: אָדָם הֶעָלוּל לִנְזִילוֹת, שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ לְהַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ עַל בְּשָׂרוֹ לֹא יַנִּיחֶנָּה כְּלָל — יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ לְהַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ עַל הַכּוֹבַע הַדַּק הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, וִיכַסֶּנָּה מִפְּנֵי הָרוֹאִים. (הגה: וְהַמַּנִּיחִים בְּדֶרֶךְ זוֹ לֹא יְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ, רַק עַל שֶׁל יָד "לְהָנִיחַ".)

סעיף ו׳: וְאִטֵּר יַד יְמִינוֹ — אִם עוֹשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ, מַנִּיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא יְמִין כָּל אָדָם; וְאִם שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, מַנִּיחַ בִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם. וְאִם כּוֹתֵב בִּימִינוֹ וּשְׁאָר מַעֲשָׂיו בִּשְׂמֹאלוֹ (אוֹ לְהֵפֶךְ) — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיַּנִּיחַ בַּיָּד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחָהּ, דְּבָעֵינַן יָד כֵּהָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיָּד שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ חֲשׁוּבָה יָמִין לְעִנְיָן זֶה, וּמַנִּיחַ בַּיָּד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ. (הגה: וְהָכִי נָהוּג.)

סעיף ז׳: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם מַכָּה בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין — יַנִּיחַ תְּפִלִּין, כִּי מָקוֹם יֵשׁ בַּזְּרוֹעַ לְהַנִּיחַ שְׁתֵּי תְּפִלִּין; שֶׁהָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לְבֵית הַשֶּׁחִי, מֵחֶצְיוֹ עַד הַקּוֹבְד״וֹ, הוּא מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין.

סעיף ח׳: אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד — כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ, וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר, וְתִמָּתַח עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר; וְנוֹהֲגִין הָעוֹלָם לִכְרֹךְ עַל הַזְּרוֹעַ שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע כְּרִיכוֹת. (הגה: וְאֵין לִכְרֹךְ הָרְצוּעָה עַל הַתִּיתוֹרָא כְּדֵי לְחַזְּקָהּ עַל הַיָּד [מהרי״ל].)

סעיף ט׳: מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ — מֵהַתְחָלַת עִקְּרֵי הַשֵּׂעָר שֶׁבְּמִצְחוֹ, עַד סוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס.

סעיף י׳: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ, לְמַעְלָה בָּעֹרֶף; וּצְרִיךְ לְכַוֵּן הַקְּצִיצָה שֶׁתְּהֵא בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כְּנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם, וְגַם הַקֶּשֶׁר יְהֵא בָּאֶמְצַע הָעֹרֶף וְלֹא יִטֶּה לְכָאן וּלְכָאן; וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם שֶׁבַּקֶּשֶׁר הַנִּרְאֶה כְּעֵין דָּל״ת לְצַד חוּץ. (הגה: וְהוּא הַדִּין בְּקֶשֶׁר שֶׁל יָד — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ [מרדכי].)

סעיף י״א: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁחוֹר שֶׁבָּרְצוּעוֹת לְצַד חוּץ וְלֹא יִתְהַפְּכוּ, בֵּין שֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ. יְשַׁלְשֵׁל הָרְצוּעוֹת שֶׁיִּהְיוּ תְּלוּיִים לְפָנָיו וְיַגִּיעוּ עַד הַטַּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. רֹחַב הָרְצוּעוֹת שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ כְּאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה לְפָחוֹת. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טוֹב לִהְיוֹתָם גְּלוּיִים וְנִרְאִים, אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְגַלּוֹת. (הגה: וּבְשֶׁל יָד אֵין לְהַקְפִּיד אִם הֵם גְּלוּיִים אוֹ מְכֻסִּים; וְנִרְאֶה לִי דְּעַכְשָׁו שֶׁאֵין מַנִּיחִים אֶלָּא בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, אֲפִלּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ יָכוֹל לְגַלּוֹת אַף בְּשֶׁל רֹאשׁ, וְכֵן הַמִּנְהָג.)

הביאור בקצרה:

סעיף א׳: של יד — בזרוע שמאל, בבשר התופח שבעצם העליון, מוטה כנגד הלב ("על לבבך"). ובהגה: ברֹאש העצם הסמוך לקובד״ו, לא בחצי הסמוך לשחי (סמ״ק); גִּדם מניח בלא ברכה.

סעיף ב׳: המנהג הנכון — היו״ד של קשר של יד לצד הלב, הבית לצד חוץ; ויזהר שלא תזוז היו״ד מן הבית.

סעיף ג׳: המעברתא (שבה עוברת הרצועה) לצד הכתף, והקציצה לצד היד.

סעיף ד׳: לא יהא דבר חוצץ בין התפילין לבשר — של יד ושל ראש. ובהגה: דוקא בבתים, אבל ברצועות אין להקפיד (רשב״א).

סעיף ה׳: בעל נזילות שאינו יכול להניח של ראש על בשרו — יניח על כובע דק, ויכסה מפני הרואים. ובהגה: לא יברך על של ראש, רק "להניח" על של יד.

סעיף ו׳: איטר — אם כל מעשיו בשמאל, מניח בשמאלו (ימין כל אדם); כותב ביד אחת ושאר מעשיו באחרת — י"א יד שתש כח, וי"א היד שכותב בה חשובה ימין ומניח בשכנגדה. ובהגה: והכי נהוג.

סעיף ז׳: מכה במקום ההנחה — יניח, שיש מקום בזרוע לשתי תפילין (מחצי העצם עד הקובד״ו).

סעיף ח׳: אורך רצועת של יד — שתקיף הזרוע, שלוש כריכות על האצבע; ונוהגין שש או שבע על הזרוע. ובהגה: אין לכרוך על התיתורא לחזקה (מהרי״ל).

סעיף ט׳: מקום של ראש — מעיקרי השער שבמצח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס.

סעיף י׳: הקשר מאחורי הראש בעורף; הקציצה באמצע כנגד בין העינים, הקשר באמצע העורף; והדל״ת שבקשר לצד חוץ. ובהגה: והוא הדין בקשר של יד — שלא יתהפך (מרדכי).

סעיף י״א: השחור שברצועות לצד חוץ; ישלשל הרצועות עד הטבור או מעט למעלה; רוחב כאורך שעורה לפחות. של ראש — טוב שיהא גלוי, חוץ מתלמיד בפני רבו. ובהגה: בשל יד אין להקפיד, ועכשיו אף תלמיד בפני רבו יכול לגלות — וכן המנהג.

1. הקדמת הסוגיא — מקום הנחתן ואופן הנחתן

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן בסימן כ״ה את סדר הנחת התפילין וברכתן, ובסימן כ״ו את דין מי שאין לו אלא תפילה אחת — בא בסימן כ״ז לפרש את מקום הנחתן (היכן) ואת אופן הנחתן (כיצד). ויסוד הסימן: התורה קבעה מקום מדויק ואופן מדויק להנחה, ורובם נלמדים מן הדרשות שבמנחות: "על ידכה" — יד כהה (השמאל); "בין עיניך" — בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס, ולא במצח ממש; "על לבבך" — הטיית של יד כנגד הלב. ומכאן חמשת צירי הסימן: (א) יד כהה והשמאל (ס״א, ס״ו); (ב) המקום המדויק — בשר התופח, כנגד הלב, בין העינים (ס״א, ס״ז, ס״ט, ס״י); (ג) חציצה (ס״ד–ה); (ד) הקשר — יו״ד ודל״ת (ס״ב–ג, ס״י); (ה) הכריכות והרצועות (ס״ח, ס״יא).
הערה יסודית: כל דיני הסימן סובבים על שני צירים — מקום ואופן. המקום נגזר מן הכתובים ומדרשות חז״ל (יד כהה, בין העינים, כנגד הלב), והאופן נגזר מן ההלכה למשה מסיני ומן המנהג (הקשר, השחור, הכריכות, החציצה). ומתוך שהמקום והאופן מעכבים או מהודרים — יש לברר בכל פרט אם הוא לעיכובא (דאורייתא/הלמ״מ) או לכתחילה (מנהג והידור). וזהו ציר העיון בכל הסימן.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: פרטי "מקום ואופן" שבסימן — האם רובם דינים לעיכובא (שאם שינה בהם לא יצא), או הנהגות לכתחילה והידור מצוה (שבדיעבד יצא)? ולשונות מרן מכריעים: "המנהג הנכון" (ס״ב–ג) לאותם שהם הידור; "צריך" (ס״י–יא) לאותם שהם לעיכובא או קרוב לו. ובכל אחד מן הצירים יתבאר הדין לגופו.

2. « ידכה » — יד כהה והשמאל

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "מקום הנחתן של יד — בזרוע שמאל." סעיף ו׳: "ואיטר יד ימינו... אם כותב בימינו ושאר מעשיו בשמאלו — יש אומרים שיניח ביד שתש כח דבעינן יד כהה, ויש אומרים שהיד שכותב בה חשיבה ימין ומניח ביד שכנגדה. (הגה: והכי נהוג.)"
שורש הדין — "ידכה — יד כהה" (מנחות ל״ז.): מקור הנחת של יד בשמאל בגמרא (מנחות ל״ז.): "ידכה — זו יד כהה". דרשו חז״ל את הכתיב היתר של "ידכה" (בה״א) — יד כהה, היינו היד החלשה, שהיא השמאל אצל רוב בני אדם. וכן פירשו הרמב״ם (הלכות תפילין פ״ד ה״ב) והרא״ש, ומהם פסק מרן: של יד בזרוע שמאל. ובבית יוסף הביא דרשה נוספת — "וקשרתם... וכתבתם: מה כתיבה בימין אף קשירה בימין", היינו שקושרה ביד ימין על זרוע שמאל.
חקירה — "יד כהה": הגדרה פיזית (חולשת היד) או הגדרה תפקודית (יד שאינה כותבת)? "יד כהה" שדרשו — מה גדרה? ובזה נחלקו שתי הדעות שבסעיף ו׳: י"א — יד שתש כח (כצד א׳); וי"א — היד שכותב בה חשיבה ימין (כצד ב׳). ופסק הרמ״א "והכי נהוג" — כדעה השנייה, שהולכים אחר יד הכתיבה. וכן הכריעו רוב האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה).
נפקא מינה — יד כהה: (א) ימני רגיל — מניח בשמאל (הכל). (ב) איטר גמור (כל מעשיו בשמאל) — מניח בימינו, שהוא "שמאל" שלו (ס״ו). (ג) כותב בימין ושאר מעשיו בשמאל — למנהג (רמ״א) הולכים אחר הכתיבה, ומניח בשמאל. (ד) כותב בשמאל ושאר מעשיו בימין — מניח בימין (שכנגד יד הכתיבה). (ה) שולט בשתי ידיו — מניח בשמאל כל אדם (ס״ו). (וכל ספק למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
ידכה — יד כהה; ובאיטר, הולכים אחר יד הכתיבה. של יד בזרוע שמאל — נדרש מ"ידכה" (מנחות ל״ז.). ובאיטר נחלקו: יד שתש כח או היד שכנגד הכתיבה; ופסק הרמ״א "והכי נהוג" — אחר יד הכתיבה, ומניח ביד שכנגדה.

3. המקום המדויק — בשר התופח, כנגד הלב, בין העינים

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "בזרוע שמאל בבשר התופח שבעצם שבין הקובד״ו ובית השחי, ויטה התפלה מעט לצד הגוף... שיהיו כנגד לבו." סעיף ט׳: "מקום הנחת של ראש — מהתחלת עיקרי השער שבמצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס." סעיף י׳: "לכוין הקציצה... שתהא כנגד בין העינים."
שורש הדין — של יד: "בשר התופח" ו"כנגד הלב" (מנחות ל״ז.): בגמרא (מנחות ל״ז.) דרשו "על ידכה — בגובה שביד", היינו על הקיבורת (הבשר התופח שבזרוע העליונה), לא על כף היד או האמה התחתונה. ו"והיה לך לאות על ידך — ולא לאחרים לאות", ומכאן שמטהו כלפי פנים כנגד הלב. ופסק הרמב״ם (פ״ד ה״ב) ומרן: בבשר התופח, מוטה כנגד הלב — לקיים "על לבבך".
שורש הדין — של ראש: "בין עיניך — בגובה הראש" (מנחות ל״ז:): במנחות ל״ז: דרשו: "בין עיניך — יכול על המצח? נאמר כאן 'בין עיניך׳ ונאמר להלן (דברים י״ד) 'לא תשימו קרחה בין עיניכם' — מה להלן בגובה שבראש מקום שעושה קרחה, אף כאן בגובה שבראש". הרי שמקום של ראש בגובה הראש — מעיקרי השער שבמצח ולמעלה, במקום שמוחו של תינוק רופס (הקדקד), ולא במצח ממש. וכן פסקו הרמב״ם, האור זרוע ומרן (ס״ט).
חקירה — מקום של ראש: שיעור מרחבי (מן השער עד הקדקד) או "כנגד בין העינים" (יחס אנכי)? כיצד מוגדר מקום של ראש? ולשון מרן משמע ששניהם לעיכובא: הגובה (ס״ט — לא במצח, לא למטה מן הקדקד) והכיוון (ס״י — באמצע כנגד בין העינים). וכתבו האחרונים (משנה ברורה, ביאור הלכה, כף החיים): המניח למטה מעיקרי השער (על המצח) — לא יצא ידי חובה, ורבים נכשלים בזה שמורידים את הבית על המצח.
"מקום יש בזרוע לשתים" (ס״ז): ומכאן למד מרן (ס״ז) שאף מי שיש לו מכה במקצת מקום ההנחה — יניח, שכן שטח מקום ההנחה רחב: "העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד״ו" — מקום לשתי תפילין. הרי שהמקום שיעור רחב ולא נקודה מדויקת, ובלבד שיהא בתוך בשר התופח שבעצם העליון. וזה חיזוק לצד א׳ שבחקירה — שהמקום שטח.
נפקא מינה — המקום המדויק: (א) של יד על העצם התחתון (סמוך למרפק/כף) — לא יצא; צריך הבשר התופח שבעצם העליון (ס״א). (ב) של יד שאינו מוטה כנגד הלב — יש להטותו לקיים "על לבבך". (ג) של ראש על המצח (למטה מעיקרי השער) — לא יצא (ס״ט–י). (ד) של ראש שאינו באמצע כנגד בין העינים — יש לכוונו לאמצע. (ה) מכה במקצת המקום — יניח במקום הפנוי שבזרוע (ס״ז). (וכל ספק למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בשר התופח כנגד הלב · בגובה הראש כנגד בין העינים — לא במצח. של יד על הבשר התופח שבעצם העליון, מוטה כנגד הלב ("על לבבך"); של ראש מעיקרי השער ולמעלה עד מקום מוחו של תינוק, מכוון באמצע כנגד בין העינים — ולא על המצח (מנחות ל״ז:).

4. חציצה בתפילין — הבתים והרצועות

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: "לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש. (הגה: ודוקא בתפילין, אבל ברצועות אין להקפיד [רשב״א בתשובה סי׳ תתכ״ז].)"
שורש הדין — "על בשרו" (רשב״א סי׳ תתכ״ז): יסוד דין החציצה — שהבתים צריכים לישב על הבשר ממש. מקורו בכתוב "והיה לך לאות על ידך" — על היד ולא על גבי דבר החוצץ. ובתשובת הרשב״א (סי׳ תתכ״ז) חילק בין הבתים ובין הרצועות: הבתים (של יד ושל ראש) — צריכים הנחה על הבשר בלא חציצה; אבל הרצועות — אין מקפידין על חציצה, שאין הן עיקר המצוה אלא לקושרן ולהחזיקן. ומהרשב״א פסק הרמ״א.
חקירה — דין החציצה: דין "הנחה על הבשר" (מדין המצוה), או דין חציצה (כטבילה)? החילוק בין בתים לרצועות מלמד על גדר הדין: והרשב״א (וכן המשנה ברורה) נקטו כצד א׳: הדין בהנחת הבית על הבשר, ולכן הרצועות אין בהן קפידא. ומכאן שיער האדם — כתבו האחרונים (ט״ז, מגן אברהם, ביאור הלכה, על דרך הסברה) ששערות הראש הרגילות אינן חוצצות (שהן דרך גדילתן ובטלות לגוף), אבל דבר זר (רטייה, פלסטר, תחבושת) שבין הבית לבשר — חוצץ.
הרחבה — הנחה על הכובע בבעל נזילות (ס״ה): ומן היסוד הזה בא דין ס״ה: מי שהוא עלול לנזילות ואינו יכול להניח של ראש על בשרו — התירו לו להניחו על כובע דק. וכתב הרמ״א (בשם הרשב״א) שלא יברך על של ראש — שכן הכובע חוצץ, וספק אם יצא בו ידי חובה; אבל של יד (שאין בה חציצה) — מברך "להניח". הרי שההנחה על הכובע היא בגדר חציצה שאין מברכין עליה, אלא שהתירוה מפני האונס.
נפקא מינה — חציצה: (א) רטייה/פלסטר בין הבית לבשר — חוצץ, ויסירנו אם אפשר. (ב) שערות הראש הרגילות — אינן חוצצות (על דרך הסברה — בטלות לגוף). (ג) חציצה ברצועות (כגון שרוול תחת הרצועה) — אין להקפיד (הגה, רשב״א). (ד) בעל נזילות המניח על כובע דק — אינו מברך על של ראש, ומברך "להניח" על של יד (ס״ה). (וכל ספק למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בבתים — אין חציצה; ברצועות — אין מקפידין. הבתים (של יד ושל ראש) צריכים לישב על הבשר ממש בלא חציצה — "על ידך"; אבל הרצועות אינן מקום המצוה, ואין בהן קפידא (רשב״א). ומכאן: דבר זר חוצץ, ושיער הגוף אינו חוצץ; ובעל נזילות המניח על כובע — אינו מברך על של ראש.

5. הקשר — יו״ד ודל״ת (שד״י)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "שתהא היו״ד של קשר תפלה של יד לצד הלב... ויזהר שלא תזוז יו״ד של הקשר מהתפלה." סעיף י׳: "שיהא המקום שבקשר הנראה כעין דל״ת לצד חוץ. (הגה: והוא הדין בקשר של יד, צריך לזהר שלא יתהפך.)"
שורש הדין — "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני" (מנחות ל״ה:): בגמרא (מנחות ל״ה:): "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני", ו"אמר רב יהודה אמר רב: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה". ופירשו הראשונים ומרן: הקשר של ראש עשוי כצורת דל״ת, והקשר של יד כצורת יו״ד, והשי״ן בולטת בבית של ראש — ונמצא בשלושתם צירוף האותיות שד״י, שם משמות הקב״ה. ומכאן הקפידא שלא יתהפכו ולא יזוזו (ס״ב, ס״י).
חקירה — הקשר (יו״ד ודל״ת): חלק מגוף המצוה וקדושתה, או תיקון ואופן בעלמא? צורת הקשר — ולשון הגמרא "הלכה למשה מסיני" מכריע שעצם הקשר לעיכובא (כצד א׳); אבל הטיית היו״ד לצד הלב (ס״ב) והמעברתא לצד הכתף (ס״ג) — לשון מרן "המנהג הנכון", דהיינו הידור ולא עיכוב. וכתבו האחרונים (מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה): הקשר עצמו מעכב; אבל אם נתהפך היו״ד או הדל״ת בשעת הנחה — יתקננו, ואין בכך פסול בדיעבד.
הצירוף שד״י — טעם הקפידא: מאחר שהשי״ן, הדל״ת והיו״ד מצטרפים לשם שד״י, הזהירו הפוסקים: (א) שלא יזוז היו״ד מן הבית (ס״ב), פן יתבטל הצירוף. (ב) שיהא הדל״ת נראה לצד חוץ (ס״י), שהוא עיקר הראייה. (ג) שלא יתהפכו הקשרים (ס״י, הגה — אף בשל יד, מרדכי). וכל אלו מפני קדושת השם שבצירוף האותיות, ולא משום נוי בלבד.
נפקא מינה — הקשר: (א) נתהפך הדל״ת של ראש — יתקננו שיהא לצד חוץ (ס״י). (ב) זזה היו״ד מן הבית — יחזירנה סמוך לבית (ס״ב). (ג) נתהפך קשר של יד — יזהר להחזירו (הגה ס״י, מרדכי). (ד) המעברתא לצד היד במקום הכתף (ס״ג) — יתקן, והוא הידור ולא עיכוב. (ה) עצם הקשר נפתח — פסול עד שיקשרנו (הלמ״מ). (וכל ספק למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
יו״ד לצד הלב, דל״ת לצד חוץ — שד״י. הקשר הלכה למשה מסיני (מנחות ל״ה:): צורת יו״ד בשל יד ודל״ת בשל ראש, עם השי״ן שבבית — צירוף השם שד״י. ולכן מקפידים שלא יזוזו ולא יתהפכו; ועצם הקשר לעיכובא, אך פרטי ההטיה (ס״ב–ג) מנהג נכון והידור.

6. הכריכות והרצועות — שיעור, שחרות ואופן

לשון השלחן ערוך

סעיף ח׳: "אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע... ויכרוך על אצבעו שלוש כריכות... ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע שש או שבע כריכות." סעיף י״א: "צריך שיהא השחור שברצועות לצד חוץ... רוחב הרצועות... כאורך שעורה לפחות."
שורש הדין — "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני" (מנחות ל״ה.): בגמרא (מנחות ל״ה.): "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני". ומכאן פסק מרן (ס״יא) שהשחור לצד חוץ, ושלא יתהפכו — שהשחרות מעיקר הדין (הלמ״מ) בצד הנראה. והרוחב "כאורך שעורה לפחות" — שיעור מסור מן ההלכה. והכריכות: שלוש על האצבע ושש או שבע על הזרוע — לשון מרן "נוהגין העולם", היינו מנהג. וכתבו האחרונים (מגן אברהם, ערוך השלחן, כף החיים) טעמים בכריכות (רמזים לאותיות ולפסוקים).
חקירה — הכריכות: מגוף המצוה, סימן והידור, או תיקון להחזקת הרצועה? הכריכות שעל הזרוע והאצבע — ולשון מרן "נוהגין העולם לכרוך שש או שבע" מכריע שמספר הכריכות שעל הזרוע אינו לעיכובא — מנהג הוא; אבל השחרות (הלמ״מ) והרוחב (שיעור שעורה) — מעיקר הדין. וכתב הרמ״א (ס״ח, מהרי״ל) שאין לכרוך הרצועה על התיתורא לחזקה — שאין זה דרך כבוד ולא צורת ההנחה.
שחרות ורוחב — שיעורי הלכה למשה מסיני: שני פרטים ברצועות מעיקר הדין: (א) שחרות — הלכה למשה מסיני (מנחות ל״ה.), ובצד הנראה (לצד חוץ); ואם נתהפכה הרצועה והצד הלבן כלפי חוץ — יתקן. (ב) רוחב כשעורה — שיעור מזערי; ואם פחת מן השיעור ואין לו אחרות — כתב מרן (ס״יא) שמניחן כמות שהן עד שימצא כשיעור. הרי שהרוחב לכתחילה מעכב, ובדיעבד בשעת הדחק סומכין על מה שיש.
נפקא מינה — הכריכות והרצועות: (א) נתהפכה הרצועה (לבן לצד חוץ) — יתקן שיהא השחור לחוץ (ס״יא, הלמ״מ). (ב) רוחב פחות משעורה ואין אחרת — מניח כמות שהיא עד שימצא כשיעור (ס״יא). (ג) שינה במספר הכריכות שעל הזרוע (פחות משש) — אין מעכב, שמנהג הוא (ס״ח). (ד) אורך הרצועות התלויות לפניו — עד הטבור או מעט למעלה (ס״יא). (ה) כרך הרצועה על התיתורא לחזקה — יסיר, שאין כן דרך ההנחה (הגה ס״ח). (וכל ספק למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
שחרות ורוחב — מעיקר הדין; מספר הכריכות — מנהג. השחור לצד חוץ ורוחב כשעורה — הלכה למשה מסיני ושיעורי הלכה (מנחות ל״ה.); אך שלוש כריכות על האצבע ושש-שבע על הזרוע — "נוהגין העולם", מנהג ורמז ולא עיכוב. ואין לכרוך הרצועה על התיתורא (מהרי״ל).

7. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
יד כהה של יד בזרוע שמאל; ובאיטר — הולכים אחר יד הכתיבה ומניח ביד שכנגדה (ס״א, ס״ו; הגה — והכי נהוג).
מקום של יד בבשר התופח שבעצם העליון, מוטה כנגד הלב ("על לבבך") (ס״א).
מקום של ראש מעיקרי השער ולמעלה עד מקום מוחו של תינוק, באמצע כנגד בין העינים — ולא על המצח (ס״ט–י).
חציצה בבתים אין חציצה (דבר זר חוצץ, שיער אינו חוצץ); ברצועות אין להקפיד (ס״ד; רשב״א).
הקשר יו״ד לצד הלב, דל״ת לצד חוץ — צירוף שד״י; שלא יזוזו ולא יתהפכו (ס״ב, ס״י).
הכריכות והרצועות שחור לצד חוץ, רוחב כשעורה (עיקר הדין); שלוש על האצבע ושש-שבע על הזרוע (מנהג) (ס״ח, ס״יא).

8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — המקום המדויק

הפרט הדין המקור
של יד — הזרוע בזרוע שמאל (יד כהה), בבשר התופח, מוטה כנגד הלב סעיף א׳ (מנחות ל״ז.; רמב״ם פ״ד)
איטר אחר יד הכתיבה — מניח ביד שכנגדה סעיף ו׳ (הגה — והכי נהוג)
של ראש — הגובה מעיקרי השער עד מקום מוחו של תינוק, כנגד בין העינים — לא במצח סעיפים ט׳–י׳ (מנחות ל״ז:)

טבלה — אופן ההנחה (חציצה, קשר, רצועות)

הפרט הדין המקור
חציצה בתים — על הבשר בלא חציצה; רצועות — אין להקפיד סעיף ד׳ (רשב״א סי׳ תתכ״ז)
הקשר יו״ד לצד הלב, דל״ת לצד חוץ — צירוף שד״י; לא יתהפך סעיפים ב׳, י׳ (מנחות ל״ה:; מרדכי)
שחרות ורוחב שחור לצד חוץ (הלמ״מ); רוחב כשעורה לפחות סעיף י״א (מנחות ל״ה.)
הכריכות שלוש על האצבע; שש או שבע על הזרוע (מנהג) סעיף ח׳ (מהרי״ל)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות ל״ז. (ידכה — יד כהה; בגובה שביד) · מנחות ל״ז: (בין עיניך — בגובה הראש, מקום מוחו של תינוק) · מנחות ל״ה: (קשר של תפילין הלכה למשה מסיני) · מנחות ל״ה. (רצועות שחורות הלמ״מ) · שמות י״ג ("על ידכה") · דברים ו׳ ("על לבבך") · דברים י״ד ("לא תשימו קרחה")
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין פ״ד) · הרא״ש (הלכות תפילין) · טור (אורח חיים כ״ז) · בית יוסף · סמ״ק (הגה ס״א) · רשב״א (תשובה סי׳ תתכ״ז, ס״ד) · מהרי״ל (ס״ח) · מרדכי (ס״י) · אור זרוע · שלחן ערוך · רמ״א (הגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן כ״ז · מקום הנחתן ואופן הנחתן · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן כ״ז · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא