הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל׳ — חמישה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: מנחות ל״ו: (ימים ולא לילות; שמא ישן) · ברכות ט׳: (משיכיר את חבירו) · סימן כ״ט; ל״א · סימן י״ח (זמן ציצית) · רמב״ם הלכות תפילין ד׳
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
הקדמה לסוגיא — זמן הנחת התפילין: היסוד שזמנן ביום ולא בלילה, והדינים הנובעים ממנו (חמישה סעיפים)
זמן הנחה — משיכיר את חבירו — מאימתי זמנן בבוקר: השיעור (כציצית, סימן י״ח; ברכות ט׳:) — נפקא מינה (סעיף א׳)
לילה — גזרה שמא ישן — מדוע אין מניחין בלילה: לילה זמן תפילין מדאורייתא, הגזרה, והבא בדרך (סעיפים ב׳-ג׳)
סעיף א׳: זמן הנחת התפילין בבוקר מתחיל משיראה אדם את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד׳ אמות ויכירנו — שיעור אור היום, כשיעור הציצית (סימן י״ח).
סעיף ב׳: אסור להניח תפילין בלילה, גזרה שמא ישן בהם; ואם הניחם מבעוד יום — מותר להשאירם כל הלילה, ואין מורין כן.
סעיף ג׳: הרוצה לצאת לדרך בהשכמה מניח קודם הזמן, ובהגיעו ממשמש ומברך — דליכא למיחש שמא יישן.
סעיף ד׳: הבא בדרך ושקעה עליו חמה, או שקדש עליו היום, יניח ידו על התפילין עד שיגיע לבית (עיין סימן כ״ט, ל״א).
סעיף ה׳: יש מי שאומר שהמתפלל ערבית מבעוד יום קודם שהניח תפילין — שוב אינו מניחם אחר כך.
1. הקדמת הסוגיא — זמן הנחת התפילין
פתח דבר — פתיחת הסימן
לאחר שביאר מרן את מצות התפילין, מקומן, כתיבתן, סדרן וברכתן (סימנים כ״ה–כ״ט), בא בסימן ל׳ לקבוע את זְמַנָּן — מאימתי זמן הנחת התפילין ועד אימתי. ויסוד הסימן: התפילין מצות היום — ביום ולא בלילה. ומזה נובעים הסעיפים: (א) תחילת הזמן בבוקר — משיכיר את חבירו ברחוק ד׳ אמות (כשיעור ציצית וקריאת שמע); (ב) אין מניחין בלילה — גזרה שמא ישן בהם; (ג) הרוצה לצאת לדרך בהשכמה — מניח קודם, וממשמש ומברך בזמנם; (ד) הבא בדרך ושקעה עליו חמה, או שקדש עליו היום — יניח ידו עליהם; (ה) המתפלל ערבית מבעוד יום — שוב אינו מניחן.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — התפילין זמנן ביום ולא בלילה. ומזה: תחילת הזמן נקבעת באור היום (משיכיר את חבירו), וסוף הזמן בלילה — שאין מניחין בו (גזרה שמא ישן). וכל שאר פרטי הסימן (הבא בדרך, המתפלל ערבית) ענפים של יסוד זה — ההנחה תלויה ביום, וכל שיצא היום, או שקִבּל עליו לילה — פקע זמן ההנחה.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: "זמן הנחתן ביום" — האם גדרו שהתפילין מצוה שהזמן גרמא (חיובן ביום דוקא, והלילה מופקע מעצם המצוה), או שהיום תנאי בקיום — שמדינא אף הלילה זמן תפילין, אלא שגזרו חכמים?
(א) אם הלילה מופקע מעצם המצוה — אין קיום כלל בלילה, ואף המניחן מבעוד יום לא יקיים בלילה.
(ב) אם הלילה זמן מדאורייתא — יש בו קיום, אלא שחכמים אסרו הנחה לכתחילה (גזרה).
ולשון מרן "אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם וישן בהם" מכריע: האיסור גזרה היא (שמא ישן) — משמע שמדינא לילה זמן תפילין, ורק מדרבנן אין מניחין. ובזה יתבארו ענייני הסימן.
2. זמן הנחה בבוקר — משיכיר את חבירו
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו."
שורש הדין — שיעור "משיכיר" (ברכות ט׳:; כשיעור ציצית, סימן י״ח): שיעור זה — "משיראה את חבירו הרגיל עמו ברחוק ד׳ אמות ויכירנו" — מקורו במשנה (ברכות ט׳:) לענין זמן קריאת שמע של שחרית: "אחרים אומרים משיראה את חבירו רחוק ד׳ אמות ויכירנו". והוא שיעור אור היום — כשיעור הציצית ("וראיתם אותו", שצריך אור להכיר; ועיין סימן י״ח בזמן הציצית), שאין "ראייה" והכרה אלא באור. וכן נקט מרן לזמן הנחת התפילין — שהיא מצות היום.
חקירה — שיעור "משיכיר": שיעור באור אובייקטיבי, או שיעור בהכרת האדם? "משיכיר את חבירו ברחוק ד׳ אמות" — האם הוא סימן למדת האור שבעולם (שיעור אובייקטיבי בכמות האור), או שהוא שיעור בהכרת האדם (יכולת ההבחנה, ואין קפידא במדת האור אלא ביכולת ההכרה)?
צד א׳ — שיעור באור: "משיכיר" סימן בעלמא למדת האור, וד׳ אמות ואדם "הרגיל עמו קצת" — ציוני שיעור לכַמּוֹת האור.
צד ב׳ — שיעור בהכרה: עיקרו יכולת ההבחנה, ולכן דוקא "הרגיל עמו קצת" (לא זר גמור ולא מיודע ביותר), ודוקא ברחוק ד׳ אמות.
ונפקא מינה: כהה עינים, או מקום אפל — האם נמדד לפי מדת האור הכללית או לפי הכרתו-שלו.
קושיא — מדוע "הרגיל עמו קצת" דוקא? למה תלה מרן ב"חבירו הרגיל עמו קצת"? ולמה לא "חבירו" סתם, או אדם שאינו מכירו כלל? — שהרי המכירו הרבה יכירנו אף בקצת אור, ושאינו מכירו כלל לא יכירנו אף באור גדול!
תירוץ (על דרך הסברה): דוקא נקטו "הרגיל עמו קצת" — לא מיודעו הרבה (שמכירו אף באפלה מתוך רגילות יתירה) ולא נכרי גמור (שאינו מכירו אף ביום), אלא אדם בינוני — שהכרתו תלויה באור ולא ברגילות. ובזה מדדו את מדת אור היום הצריכה: כשיעור שאדם "הרגיל עמו קצת" ניכר לו ברחוק ד׳ אמות. וזהו שיעור "יום" למצוות התלויות בראייה — ציצית, קריאת שמע ותפילין.
נפקא מינה — תחילת הזמן:(א)לכתחילה — זמן הנחה משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד׳ אמות (ס״א). (ב)הרוצה לצאת לדרך — מניח קודם לכן, וממשמש ומברך בהגיע הזמן (ס״ג). (ג)כשיעור ציצית וק״ש — עיין סימן י״ח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: זמן הנחה — משיכיר את חבירו ברחוק ד׳ אמות. תחילת זמן ההנחה נקבעה באור היום — כשיעור שאדם ניכר לחבירו "הרגיל עמו קצת" ברחוק ד׳ אמות; והוא שיעור המצוות התלויות בראייה (ציצית וק״ש, סימן י״ח; ברכות ט׳:). שהתפילין מצות היום — משהאיר היום, הגיע זמנן.
3. לילה — גזרה שמא ישן בהם
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם וישן בהם. אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו — אפילו הם עליו כל הלילה מותר, ואין מורין כן." · סעיף ג׳: "היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה — מניחם, וכשיגיע זמנם ימשמש בהם ויברך."
שורש הדין — לילה זמן תפילין וגזרת שמא ישן (מנחות ל״ו:): נחלקו בגמרא (מנחות ל״ו:) אם לילה זמן תפילין: יש שדרשו "מִיָּמִים יָמִימָה" — ימים ולא לילות (שאין הלילה זמן תפילין), ויש שלמדו שהלילה זמן תפילין מדאורייתא. ולהלכה נקטו שמדאורייתא לילה זמן תפילין, אלא שחכמים אסרו להניחן בלילה — גזרה שמא ישן בהם (ויבוא לידי היסח הדעת וקלות ראש). ולפיכך לשון מרן "שמא ישכחם וישן בהם". (ופסוק "מימים ימימה" — פשוטו במצות הפסח נאמר, והלימוד לתפילין על דרך הדרש; עיין רמה 4 — דעת הרב.)
חקירה — איסור הלילה: מדאורייתא (לאו זמן) או מדרבנן (גזרה)? האם אין מניחין בלילה מפני שאין הלילה זמן תפילין כלל ("ימים ולא לילות"), או מפני שגזרו חכמים שמא ישן בהם (ומדינא לילה זמן תפילין)?
צד א׳ — דאורייתא (לאו זמן): ואז אף המניחן מבעוד יום לא יקיים מצוה משחשכה, שאין קיום בלילה.
צד ב׳ — דרבנן (גזרה): לילה זמן, אלא שגזרו הנחה לכתחילה; ומי שכבר הניחן מבעוד יום — מותר להשאירן, שאין בהן איסור עצמי.
ולשון מרן — "שמא ישכחם וישן בהם", וכן "אם הניחם קודם שתשקע החמה... מותר" — מכריע כצד ב׳: גזרה בעלמא היא, ומדינא לילה זמן תפילין.
קושיא — אם גזרה משום שינה, למה "אין מורין כן"? ולמה הותר לבא בדרך? אם כל האיסור גזרה שמא ישן — הרי מי שהניחן מבעוד יום ולא ישן אין בו חשש; ולמה אמרו "מותר ואין מורין כן" (שלא לפרסם ההיתר)? ומאידך — הרוצה לצאת לדרך בהשכמה מניח קודם הזמן והותר לו (ס״ג); ומה בינו לבין המניח בלילה?
תירוץ: הכל תלוי בחשש השינה. (א)אין מורין כן — אף שמדינא מותר להשאירן כל הלילה, חששו חכמים שמא מתוך פרסום ההיתר יבואו להניח לכתחילה בלילה ויישנו בהם; לכן "אין מורין" — מקילין למעשה ואין מפרסמין. (ב)הבא בדרך (ס״ג) — "דליכא למיחש שמא יישן בהם כיון שהשכים ויצא לדרך": שהמהלך בדרך ער ואינו בא לידי שינה, ולפיכך אין הגזרה חלה עליו. הא למדת: עיקר הגזרה — חשש שינה, וכל היכא דליכא חשש (הולך בדרך, או כבר הניחן מבעוד יום) — לא גזרו, אלא ש"אין מורין" שלא יבואו לטעות.
נפקא מינה — הלילה:(א)להניח לכתחילה בלילה — אסור (גזרה שמא ישן; ס״ב). (ב)הניחן מבעוד יום וחשכה — מותר להשאירן כל הלילה, ואין מורין כן (ס״ב). (ג)הבא בדרך בהשכמה — מניח קודם הזמן, ובהגיע הזמן ממשמש ומברך, דליכא חשש שינה (ס״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: לילה זמן תפילין מדאורייתא — וגזרו שמא ישן בהם. מדינא הלילה זמן תפילין, אלא שאסרו חכמים להניחן בלילה גזרה שמא ישכחם וישן בהם (מנחות ל״ו:); ולפיכך המניחן מבעוד יום — מותר להשאירן ("ואין מורין כן"), והבא בדרך — מניח ואין חשש, שהמהלך ער ואין הגזרה בו.
4. שקעה עליו חמה בדרך — יניח ידו עליהם
הבא בדרך והיושב בבית המדרש
סעיף ד׳: "היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה, או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום — יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית; ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרין שם — חולצן ומניחם שם."
שורש הדין — הבא בדרך והקידוש היום (סימן כ״ט; סימן ל״א): שני מקרים: (א)שקעה עליו חמה בדרך והתפילין בראשו (הגיע הלילה — שאינו זמן הנחה לכתחילה); (ב)קדש עליו היום — נכנסה השבת (בין השמשות של ערב שבת) והוא בבית המדרש. בשניהם — יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית, ואם יש בית סמוך המשתמר — חולצן שם. ודין חליצת ערב שבת בין השמשות ושאין מברכין עליה — בסימן כ״ט; ודין תפילין בשבת — בסימן ל״א.
חקירה — "יניח ידו עליהם": משום שמירה, או משום כבוד ומראית העין? למה "יניח ידו עליהם"?
צד א׳ — שמירה: שלא יפלו ולא יתבזו בדרך, עד שיגיע למקום המשתמר.
צד ב׳ — כבוד ומראית העין: שלא יֵראה כמניח תפילין שלא בזמנן (בלילה או בשבת), ומכסה בידו להורות שאינו מתכוין לקיים בהן עתה.
ונפקא מינה: אם יש מי שישמרם — לצד א׳ די בכך; ולצד ב׳ עדיין יניח ידו משום מראית העין, עד שיסירם.
כבוד התפילין וסילוקן: בין בשקיעת חמה בין בקידוש היום — אין חולצן דרך בזיון ואין משהין בלא שמירה. ולכן יניח ידו עליהם — דרך כבוד ושמירה — עד הבית או עד מקום המשתמר. וחליצתן בכניסת השבת — בלא ברכה (סימן כ״ט), שאין ברכה על סילוק; ופרטי דין תפילין בשבת — סימן ל״א.
נפקא מינה — שקעה עליו חמה / קדש עליו היום:(א)שקעה עליו חמה בדרך — יניח ידו על התפילין עד שיגיע לבית (ס״ד). (ב)קדש עליו היום (כניסת שבת) והוא בבה״מ — כנ״ל, ובלא ברכה בחליצה (ס״ד; סימן כ״ט). (ג)בית סמוך המשתמר — חולצן ומניחם שם (ס״ד). (ד)תפילין בשבת — סימן ל״א. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: שקעה עליו חמה או קדש עליו היום — יניח ידו עליהם. הבא בדרך ותפילין בראשו ששקעה עליו חמה, או שקדש עליו היום בבית המדרש — יניח ידו עליהם (כבוד ושמירה) עד הבית, ואם יש בית סמוך המשתמר — חולצן שם. וחליצת ערב שבת — בלא ברכה (סימן כ״ט), ותפילין בשבת — סימן ל״א.
5. ערבית מבעוד יום — תרתי דסתרי
המתפלל ערבית מבעוד יום
סעיף ה׳: "יש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבעוד יום, עד שלא הניח תפילין — אין לו להניחם אחר כך."
שורש הדין — "יש מי שאומר" (תרתי דסתרי):יש מי שאומר — המתפלל ערבית מבעוד יום (מפלג המנחה ואילך, בעודו יום), קודם שהניח תפילין — שוב אינו מניחן. שבתפילת ערבית עשה אותה שעה לילה לגבי עצמו, ותפילין מצות יום; ונמצא — אם יניחן עתה — תרתי דסתרי (שני דברים הסותרים זה את זה): התפלל ערבית של לילה, ומניח תפילין של יום.
חקירה — "תרתי דסתרי": דין "עשאו לילה", או חומרא מפני הסתירה? למה אין מניחן?
צד א׳ — "עשאו לילה": בקבלת ערבית קִבּל עליו את הלילה, ולגביו כבר אין זמן תפילין (כלילה ממש).
צד ב׳ — הסתירה בלבד: אין כאן דין לילה גמור, אלא שמיחזי כתרתי דסתרי — סתירה בהנהגתו (ערבית ותפילין כאחת); ולכן "אין לו" להניח, אך אין איסור גמור.
ונפקא מינה: אם נזכר שלא הניח — לצד א׳ פקע זמנו לגמרי; לצד ב׳ תלוי בחומר הסתירה.
"יש מי שאומר" — דעת יחיד: מרן הביא דין זה בלשון "יש מי שאומר" — שהוא לשון דעת יחיד, ולא סתם כעיקר הדין. ומכאן דנו הפוסקים בגדרו: אם עיקר להלכה (שהמתפלל ערבית לא יניח), או חומרא בעלמא מפני מראית הסתירה; ובפרטיו (התפלל מפלג המנחה, או בטעות) — יש לעיין, וכל מעשה למעשה לרב מוסמך.
נפקא מינה — ערבית מבעוד יום:(א)התפלל ערבית מבעוד יום קודם שהניח — אין לו להניחן אחר כך (ס״ה). (ב)הניח קודם ערבית — אין כאן סתירה. (ג)גדר הדין — "יש מי שאומר" (דעת יחיד), ובפרטיו לרב מוסמך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: המתפלל ערבית מבעוד יום — אינו מניח תפילין אחר כך. לדעת ה"יש מי שאומר", המתפלל ערבית בעודו יום קודם שהניח — עשה אותה שעה לילה לגבי עצמו, ותפילין מצות יום; והנחתן אז — תרתי דסתרי. ובגדרו (דין "עשאו לילה" או חומרת הסתירה) נחלקו האחרונים.
6. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
זמן הנחה בבוקר
משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד׳ אמות (כשיעור ציצית וק״ש; ס״א; ברכות ט׳:).
הנחה בלילה
אסור — גזרה שמא ישכחם וישן בהם (ס״ב; מנחות ל״ו:).
הניחן מבעוד יום
מותר להשאירן כל הלילה, ואין מורין כן (ס״ב).
הרוצה לצאת לדרך בהשכמה
מניח קודם הזמן, ובהגיעו ממשמש ומברך (ס״ג).
שקעה עליו חמה / קדש עליו היום
יניח ידו עליהם עד הבית (ס״ד; סימן כ״ט, ל״א).
התפלל ערבית מבעוד יום
אין לו להניחן אחר כך (ס״ה — יש מי שאומר).
7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — זמן ההנחה
המקרה
הדין
המקור
משיכיר את חבירו
תחילת הזמן ביום, ברחוק ד׳ אמות ויכירנו
ס״א (ברכות ט׳:; סימן י״ח)
לילה
לאו זמן לכתחילה — גזרה שמא ישן
ס״ב (מנחות ל״ו:)
הבא בדרך בהשכמה
מניח קודם, ממשמש ומברך בזמנו
ס״ג
טבלה — יסודות הסוגיא
המקרה
הדין
המקור
מצות היום
תפילין ביום ולא בלילה
מנחות ל״ו: (ימים ולא לילות)
גזרת שמא ישן
לילה זמן מדאורייתא, ואסור מדרבנן
מנחות ל״ו:; ס״ב
תרתי דסתרי
ערבית מבעוד יום — עשאו לילה
ס״ה (יש מי שאומר)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות ל״ו: (ימים ולא לילות; גזרת שמא ישן) · ברכות ט׳: (משיכיר את חבירו הרגיל עמו) · שמות י״ג ("מימים ימימה")
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין ד׳) · הרא״ש (הלכות תפילין) · טור (אורח חיים ל׳) · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)