למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן. הסימן כולל ה׳ סְעִיפִים, שבהם אדמו״ר הזקן פורש את הטעם: הלילה מצד עצמו זמן תפילין מן התורה, אלא שאסרוהו חכמים גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם ; זמן ההנחה בבוקר (משיכיר את חבירו בד׳ אמות) ; דין השומר תפילין (לְשָׁמְרָן) ; היוצא לדרך בהשכמה (הולך ברגליו / רוכב) ; ומי שהתפלל ערבית מבעוד יום.
שולחן ערוך הרב — סימן ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.30), ולאחריו ביאור קצר. הסימן כולל ה׳ סְעִיפִים.
סעיף א לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לַהֲנִיחָן בַּלַּיְלָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם — עַד עֵת קִימָה, מִשֶּׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת.
לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ יָמִים וְלֹא לֵילוֹת — אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּחֻקַּת הַתְּפִלִּין, אֶלָּא בְּחֻקַּת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה: ״וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת וְגוֹמֵר״. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זְמַן שֵׁנָה, וּגְזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם, וְאָסוּר לִישֹׁן בִּתְפִלִּין מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מד. וְלָכֵן אַף לְאַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁהוּא יוֹם לְכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה — אָסוּר לַהֲנִיחָן עַד שֶׁתַּגִּיעַ עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת, שֶׁאִלּוּ רָגִיל עִמּוֹ הַרְבֵּה — יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ מֵרָחוֹק, וְאִם אֵינוֹ רָגִיל עִמּוֹ כְּלָל — לֹא יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ בְּקָרוֹב מְאֹד:
לילה זמן תפילין מן התורה — והגזרה. לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה: הַכָּתוּב ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת ... מִיָּמִים יָמִימָה״ (שֶׁמַּשְׁמָעוֹ יָמִים וְלֹא לֵילוֹת) אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּחֻקַּת הַתְּפִלִּין אֶלָּא בְּחֻקַּת הַפֶּסַח. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לַהֲנִיחַ תְּפִלִּין בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זְמַן שֵׁנָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם — וְאָסוּר לִישֹׁן בִּתְפִלִּין (סימן מד). וְלָכֵן אַף לְאַחַר עֲלוֹת עַמּוּד הַשַּׁחַר — שֶׁהוּא כְּבָר ״יוֹם״ לְכָל הַמִּצְוֹת — אָסוּר לַהֲנִיחָן עַד שֶׁתַּגִּיעַ עֵת קִימָה, הִיא הַשָּׁעָה שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קָמִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם בִּכְדֵי שֶׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת — חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת ; שֶׁהָרָגִיל הַרְבֵּה יַכִּירֶנּוּ מֵרָחוֹק, וְשֶׁאֵינוֹ רָגִיל כְּלָל לֹא יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ בְּקָרוֹב.
סעיף ב אִם הֱנִיחָן קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים וְחָשְׁכָה עָלָיו — מֻתָּר וְאֵין מוֹרִין כֵּן ; וְאִם נִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר וּמוֹרִין כֵּן.
אִם הֱנִיחָן קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים וְחָשְׁכָה עָלָיו, אֲפִלּוּ הֵן עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה — מֻתָּר, וְאֵין מוֹרִין כֵּן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְלָכֵן לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא בָּרַבִּים, שֶׁמָּא יִטְעוּ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁבְּיוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֵין לָחֹשׁ שֶׁיִּטְעוּ. וְאִם לֹא חָלַץ תְּפִלָּיו כְּשֶׁהִגִּיעַ צֵאת הַכּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְשָׁמְרָן וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר, וּמוֹרִין כֵּן (וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְשָׁמְרָן). אֲבָל אָסוּר לַהֲנִיחָן עָלָיו לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְשָׁמְרָן (וְאִם מְנִיחָן עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר, וְאֵין מוֹרִין כֵּן לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ):
מי שהניחן קודם צאת הכוכבים, ודין השומר תפילין. מִי שֶׁהֱנִיחָן קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים וְחָשְׁכָה עָלָיו, אֲפִלּוּ כָּל הַלַּיְלָה — מֻתָּר, אֲבָל אֵין מוֹרִין כֵּן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְלָכֵן בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְלֹא בָּרַבִּים — אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁבְּיוֹשְׁבָיו אֵין לָחֹשׁ שֶׁיִּטְעוּ. וְאִם לֹא חָלַץ בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְשָׁמְרָן, וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר וּמוֹרִין כֵּן (וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְשָׁמְרָן). אֲבָל אָסוּר לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְשָׁמְרָן (וְאִם מְנִיחָן מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בַּלַּיְלָה לְשָׁמְרָן — מֻתָּר, וְאֵין מוֹרִין כֵּן לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ).
סעיף ג הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה — יָכוֹל לַהֲנִיחָן קֹדֶם, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ ; וְהוּא בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו.
הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם — יָכוֹל לַהֲנִיחָן קֹדֶם יְצִיאָתוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ — יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ, שֶׁאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּים וְיָצָא לַדֶּרֶךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בְּהִלּוּכוֹ, אֲבָל הָרוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן — אָסוּר לַהֲנִיחָן קֹדֶם זְמַנָּן:
היוצא לדרך בהשכמה. מִי שֶׁרָצָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם — יָכוֹל לַהֲנִיחָן קֹדֶם יְצִיאָתוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ, שֶׁאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּים וְיָצָא לַדֶּרֶךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בְּהִלּוּכוֹ ; אֲבָל הָרוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן — אָסוּר לַהֲנִיחָן קֹדֶם זְמַנָּן.
סעיף ד הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד בֵּיתוֹ, מִפְּנֵי הָרוֹאִים ; וְכֵן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם.
הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, דְּהַיְנוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְחָלְצָן וְלִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדוֹ שֶׁמָּא יִפְּלוּ מִיָּדוֹ — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי הָרוֹאִים, שֶׁלֹּא יִטְעוּ לוֹמַר מֻתָּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְכֵן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵין זְמַן תְּפִלִּין, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹץ וְלַהֲנִיחָן שָׁם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבַּשָּׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ, שֶׁמִּשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין הִתִּירוּ לְהַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ לָעִיר. וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן שָׁם, וְלֹא יֵלֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר בָּעִיר, בֵּין בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בֵּין בְּלֵילֵי הַחֹל:
הבא בדרך ששקעה עליו חמה, והיושב בבית המדרש וקדש עליו היום. מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה (צֵאת הַכּוֹכָבִים), וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְחָלְצָן וּלְנָשְׂאָן בְּיָדוֹ שֶׁמָּא יִפְּלוּ — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד בֵּיתוֹ, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁלֹּא יִטְעוּ לוֹמַר מֻתָּר לְהָנִיחַ לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְכֵן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲנִיחָן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד בֵּיתוֹ, שֶׁמִּשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין הִתִּירוּ לְהַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ לָעִיר. וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן שָׁם, וְלֹא יֵלֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר בָּעִיר, בֵּין בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בֵּין בְּלֵילֵי הַחֹל.
סעיף ה מִי שֶׁשָּׁכַח וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יָנִיחַ, וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה.
מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הֵנִיחַ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן אָז, לְפִי שֶׁכְּבָר עֲשָׂאוֹ לִזְמַן זֶה לַיְלָה (וּזְמַן שְׁכִיבָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית). וְאִם יָנִיחַ בּוֹ תְּפִלִּין — יַחֲזֹר וְיַעֲשֵׂהוּ יוֹם, וַהֲרֵי הֵן שְׁתֵּי קֻלּוֹת שֶׁסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אֲבָל אִם הוּא לֹא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן, אֲפִלּוּ הַצִּבּוּר הִתְפַּלְּלוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵין עוֹשֶׂה שְׁתֵּי קֻלּוֹת שֶׁסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק עַל זֶה. וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה:
מי שהתפלל ערבית מבעוד יום ולא הניח תפילין. מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הֵנִיחַ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן אָז, לְפִי שֶׁכְּבָר עֲשָׂאוֹ לִזְמַן זֶה לַיְלָה (זְמַן שְׁכִיבָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלַּת עַרְבִית) ; וְאִם יָנִיחַ תְּפִלִּין — יַחֲזֹר וְיַעֲשֵׂהוּ יוֹם, וַהֲרֵי הֵן שְׁתֵּי קֻלּוֹת שֶׁסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל — אֲפִלּוּ הַצִּבּוּר הִתְפַּלְּלוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק ; וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה.
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל׳ (מהדורת קה״ת, ה׳ סְעִיפִים). ביאור: DAAT. אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — זְמַן הַהֲנָחָה, לַיְלָה לַאו זְמַן תְּפִלִּין מִדְּרַבָּנָן, וְהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
היסוד: זמן ההנחה בבוקר, איסור הלילה מדרבנן, והיוצא לדרך
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה בשלושה מהלכים. תחילה יסוד זמן ההנחה בבוקר: אין מניחין אלא מִשֶּׁתַּגִּיעַ עֵת קִימָה — מִשֶּׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּד׳ אַמּוֹת (אותו שיעור של הציצית, סי׳ יח). אחר כך מבנה איסור הלילה: הלילה מצד עצמו זמן תפילין מן התורה, אלא שאסרוהו חכמים בגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם — דין דרבנן המורכב על זמן שמן התורה כשר. ולבסוף דיני הדרך: היוצא לדרך בהשכמה בהולך ברגליו (מֻתָּר לְהַקְדִּים), והבא בדרך ששקעה עליו חמה (מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם), הנידונים משום מַרְאִית הָעַיִן ובזיון התפילין.
זְמַן הַהֲנָחָה — מִשֶּׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּד׳ אַמּוֹת
זמן ההנחה בבוקר — משיכיר את חבירו בד׳ אמות
היסוד. הרב קובע את השיעור: לא עֲלוֹת הַשַּׁחַר, אלא עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם — שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם כְּדֵי לְהַכִּיר חָבֵר הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת בְּד׳ אַמּוֹת.
ההקבלה. זהו אותו קריטריון של הציצית (סי׳ יח) — ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ : השעה שמכירין את הדברים. הרב מודד את הזמן לא באסטרונומיה גרידא אלא בהכרה אנושית, לפי מידת ההיכרות.
לַיְלָה — מִן הַתּוֹרָה זְמַן, וְאִסּוּר מִדְּרַבָּנָן
הלילה — זמן מן התורה, איסור מדרבנן
דיוק הרב. אדמו״ר הזקן פוסק שלַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה : הכתוב ״מִיָּמִים יָמִימָה״ (יָמִים וְלֹא לֵילוֹת) בְּחֻקַּת הַפֶּסַח, לא בתפילין. אין הלילה מוצא מן התורה.
הגזרה. אין האיסור אלא דרבנן : גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם, שֶׁאָסוּר לִישֹׁן בִּתְפִלִּין (סימן מד). ומכאן: אף לאחר עַמּוּד הַשַּׁחַר ממתין לעֵת קִימָה — לא מפני שאינו ״יום״, אלא מפני שעדיין זְמַן שֵׁנָה.
הַיּוֹצֵא וְהַבָּא בַּדֶּרֶךְ — מַרְאִית הָעַיִן
הדרך — החשש שמא יישן ומראית העין
היוצא בהשכמה. כיון שהאיסור תלוי בחשש השינה, הוא נופל היכן שאין חשש זה : הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו יכול להקדים ולברך בזמן — אבל לא הָרוֹכֵב או שבקָרוֹן, שיכול לישן.
הנתפס בלילה. בא בדרך ששקעה עליו חמה, או בבית המדרש שקדש עליו היום — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עד ביתו, מִפְּנֵי הָרוֹאִים ומשום בזיון התפילין ; ואם יש בית משתמר קרוב לחומה — מניחן שם (וְעַיֵּן סי׳ לא).
הפניה ללימוד. משמעות היסוד המונח כאן — לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין הָאִסּוּר אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם : הזמן ״האמיתי״ של התפילין רחב מן הזמן ״המעשי״ שקבעו חכמים, וכל הנהגת הבוקר, הדרך והשקיעה נקבעת על חשש השינה ועל מַרְאִית הָעַיִן — נוגעת ברגישות חב״ד בזְהִירוּת ובכבוד המלווים את לבישת התפילין. דף זה מציג זאת ברמת היסוד המובא בטקסט הרב, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק, ובלי להוסיף דבר בדוי למשמעות הפנימית. ללימוד מעמיק של ממד זה — ללמוד עם רב חב״ד ובטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח פסקו של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם דרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ל׳. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מבטאת את רגישותו של הרב כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, ה׳ סְעִיפִים). הרב מפרש את הטעם במקום שהמחבר מסתפק בהצהרה.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| זמן ההנחה בבוקר (השיעור) | או״ח ל׳:א — משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד׳ אמות ויכירנו (כציצית, סי׳ יח). | — | מ״ב ל׳ — כאותו שיעור של ציצית (סי׳ יח) ; משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת בד׳ אמות. | דרך אדמו״ר הזקן — עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ — הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת. |
| לילה — זמן תפילין / גזרה שמא ישן | או״ח ל׳ — אין מניחין תפילין בלילה. | — | מ״ב ל׳ / מנחות לו — לילה לאו זמן תפילין ; מדרבנן גזרה שמא יישן, ומן התורה יש מחלוקת. | דרך אדמו״ר הזקן — חידוש הטעם : לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה (הַכָּתוּב בְּחֻקַּת הַפֶּסַח, לֹא בַּתְּפִלִּין) ; וְאֵין הָאִסּוּר אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם. |
| היוצא לדרך בהשכמה | או״ח ל׳:ג — יוצא לדרך מניחן קודם זמנן, וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך. | — | מ״ב ל׳ — דוקא בהולך ברגליו ; רוכב או יושב בקרון שיכול לישן — אסור. | דרך אדמו״ר הזקן — בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בְּהִלּוּכוֹ — מֻתָּר ; אֲבָל הָרוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן — אָסוּר לַהֲנִיחָן קֹדֶם זְמַנָּן. |
| שקעה עליו חמה בדרך / קדש עליו היום | או״ח ל׳:ד — מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, מפני הרואים. | — | מ״ב ל׳ — משום בזיון תפילין התירו להכניסן דרך מלבוש לעיר. | דרך אדמו״ר הזקן — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד בֵּיתוֹ ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן שָׁם (וְעַיֵּן סי׳ לא). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים ל׳, ה׳ סְעִיפִים, מקור ספריא) והנושאי כלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילין ד, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים ; תלמוד מנחות לו ע״א-ע״ב, ברכות ט ע״ב). טור אדמו״ר הזקן נשען על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב־§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
שלושה קווים המאפיינים את רגישותו של אדמו״ר הזקן בסימן זה — מעבר ליישום הפשוט של הכלל. כל קו בנוי במבנה: יסוד הסימן ← קריאת הרב ← מסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — זְמַן הַהֲנָחָה נִמְדָּד בְּהַכָּרַת חֲבֵרוֹ
הזמן נמדד בהכרת חבירו
יסוד הסימן: מניחין תפילין משתגיע עֵת קִימָה (סעיף א).
קריאת הרב: השיעור הממשי — שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, חבר ״הרגיל עמו קצת״ ; זהו אותו קריטריון של הציצית (סי׳ יח).
מסקנה למעשה: אין נקבעים רק לפי שעת עַמּוּד הַשַּׁחַר, אלא לפי אור מספיק להבחין ולהכיר.
קו ב — לַיְלָה זְמַן מִן הַתּוֹרָה, גְּזֵרָה מִדְּרַבָּנָן
הלילה: זמן תורה, איסור גזרה
יסוד הסימן: אין מניחין תפילין בלילה.
קריאת הרב: לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה ; אין האיסור אלא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם — ומכאן שאֵין מוֹרִין כֵּן בהיתרים, ובשומר תפילין (לְשָׁמְרָן) מֻתָּר וּמוֹרִין כֵּן.
מסקנה למעשה: מבנה ״דין תורה / גזרה דרבנן״ מכתיב את כל דקדוק ההיתרים ; לפרטים → לשאול רב.
קו ג — הַדֶּרֶךְ : הַחֲשַׁשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן וּמַרְאִית הָעַיִן
הדרך: חשש השינה ומראית העין
יסוד הסימן: היוצא לדרך בהשכמה והנתפס בלילה (סעיפים ג-ד).
קריאת הרב: ההולך ברגליו יכול להקדים (אין חשש שינה), לא הָרוֹכֵב ; והבא בדרך ששקעה עליו חמה מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עד ביתו, מִפְּנֵי הָרוֹאִים ומשום בזיון התפילין.
מסקנה למעשה: מכוונים את ההנהגה לפי חשש השינה ועין הרואים ; בית משתמר קרוב לחומה → מניחן שם (סי׳ לא).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
חמש נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן ל׳ ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת היסוד, תוך הפניה לרב לפרטי המקרים והזמנים (עֵת קִימָה, צֵאת הַכּוֹכָבִים).
לחסיד חב״ד — סימן ל׳ (זְמַן הֲנָחָתָן)
- ① בבוקר — מאימתי. מניחין תפילין מעֵת קִימָה : משיאיר היום כדי להכיר חבר בד׳ אַמּוֹת (אותו שיעור של הציצית, סי׳ יח). מקור: שו״ע הרב ל׳ סעיף א.
- ② בלילה — אין מניחין. אף שהלילה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה, אסרוהו חכמים (גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם) ; אף לאחר עַמּוּד הַשַּׁחַר ממתין לעֵת קִימָה. מקור: שו״ע הרב ל׳ סעיף א-ב.
- ③ היוצא לדרך בהשכמה. ההולך ברגליו קודם אור היום מניח מוקדם ואחר כך ממשמש ומברך בזמן ; אבל הרוכב או שבקרון (שיכול לישן) — אסור. מקור: שו״ע הרב ל׳ סעיף ג.
- ④ בא בדרך ששקעה חמה / כניסת שבת. נתפס בצֵאת הַכּוֹכָבִים ותפילין בראשו — מניח ידו עליהם עד ביתו (מִפְּנֵי הָרוֹאִים) ; בית משתמר קרוב לחומה → מניחן שם (עיין סי׳ לא). מקור: שו״ע הרב ל׳ סעיף ד.
- ⑤ אחר ערבית מבעוד יום. מי שהתפלל ערבית מבעוד יום ולא הניח : יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שלא יניח (שתי קולות הסותרות) — וְטוֹב לָחֹשׁ לסברה זו. מקור: שו״ע הרב ל׳ סעיף ה.
⚠ חלק זה מציג את ההנהגה החב״דית המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן ל׳ (טקסט אמיתי המובא ב־§1). אין הוא מחליף הכרעה רבנית למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — ובפרט הזמנים המדויקים (עֵת קִימָה בבוקר, צֵאת הַכּוֹכָבִים בשקיעה) וההנהגה בדרך: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.