הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ב — נ״ב סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילין א׳–ג׳), רא״ש, מרדכי, מהרי״ל, ברוך שאמר, ספר התרומה, סמ״ג, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הפרשיות וסדרן (א׳-ב׳): ד׳ הפרשיות כסדר התורה; כל שינוי בסדר — פסול.
הדיו והכתב (ג׳-ו׳): דיו שחורה, כל אות מוקפת גויל, כתיבה תמה מתוייגת, בימין, בכתב אשורי על שרטוט.
הקלף ועיבודו (ז׳-י״ד): הלכה למשה מסיני — על הקלף, במקום בשר, מעובד לשמו, מעור בהמה טהורה.
הלשמה וצורת האותיות (ט״ו-ל״א): כוונת קדושה, האזכרות לשמן, חק תוכות, שלא כסדרן, תיקון האותיות.
הרווחים והפרשיות (ל״ב-ל״ו): החלקים, פתוחות וסתומות — כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה).
הבתים והרצועות (ל״ז-נ״ב): ריבוע, השי״ן, תיתורא ומעברתא, גידים, והקשר.
1. הקדמת הסוגיא — סדר כתיבת התפילין
פתח דבר — פתיחת הסימן
לאחר שביאר מרן את מצות התפילין, ברכתן, מקומן וזמנן (סימנים כ״ה–ל״א), בא בסימן ל״ב — הארוך שבסימני התפילין — לפרש את סדר כתיבתן, שהוא מלאכת הסופר. ויסוד הסימן: התפילין נכתבות בקדושה — לשמה — בכתב אשורי מוקף גויל, על הקלף במקום בשר, כהלכה למשה מסיני; וד׳ הפרשיות (קדש · והיה כי יביאך · שמע · והיה אם שמוע) נכתבות כסדרן שבתורה, וכל שינוי — פסול. נ״ב סעיפי הסימן נחלקים לענפים: (א) הפרשיות וסדרן; (ב) הדיו והכתב; (ג) הקלף ועיבודו; (ד) לשון הכתיבה, האזכרות וצורת האותיות; (ה) הרווחים, פתוחות וסתומות; (ו) הבתים, הרצועות והקשר.
הערה יסודית: כל דיני הסימן סובבים על שני צירים — קדושה וצורה. קדושה: העיבוד, הכתיבה והאזכרות לשמן (וממנה — דין העכו״ם, ודין כמוחק את השם). צורה: כתב אשורי מוקף גויל על קלף כהלכה למשה מסיני (וממנה — דין חק תוכות, שלא כסדרן, ותיקון האותיות). וכל פרטי הסופר ענפים של שני יסודות אלו — שהתפילין מעשה כתיבה הצריך גם כוונה (לשמה) וגם גוף כשר וצורה נכונה (קלף, אשורי, מוקף גויל).
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: "כתיבת התפילין" — האם עיקרה מעשה הכתיבה (פעולת הסופר, הצריכה כוונה וכתב כשר), או התוצאה — פרשיות כשרות (חפצא של קדושה שצורתו וגופו כשרים)?
(א) אם העיקר מעשה הכתיבה — הקפידא בפעולה: שתהא כתיבה ולא חקיקה (וכתב ולא וחקק), לשמה, וכסדרן.
(ב) אם העיקר התוצאה — הקפידא בחפצא: קלף כשר, אותיות בצורתן מוקפות גויל, ואזכרות בקדושתן.
ולמעשה — שני היסודות נצרכים כאחד, ומהם נובעות רוב מחלוקות הסימן: היכן הפגם במעשה (שלא כסדרן, חק תוכות, שלא לשמה) והיכן הפגם בחפצא (נקב, אות דבוקה, קלף פסול). ובכל דין נעיין להיכן נוטה.
2. כתיבה לשמה — האזכרות, העיבוד, הקלף
לשון השלחן ערוך
סעיף ח׳: "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו; טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה, אבל אם עיבדו לשם מזוזה — פסול." · סעיף ט׳: "אם עיבדו עכו״ם — להרמב״ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבדו לשמו, ולהרא״ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו." · סעיף י״ט: "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין, ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם."
שורש הדין — הלשמה בכל שלב (מנחות מ״ב.; "תעשה לך"): דין הלשמה בתפילין נלמד ממה שדרשו חכמים (מנחות מ״ב. ובכמה דוכתי) "וקשרתם", "וכתבתם" — עשייה וכתיבה לשמן; וכעין "תעשה לך" שנדרש בציצית ובעשיית מצוה לשם המצוה. ונמצא שהלשמה נדרש בשלושה שלבים: (א) עיבוד הקלף לשמו (ס״ח); (ב) עצם הכתיבה — "אני כותב לשם קדושת תפילין" (ס״י״ט); (ג) האזכרות — כל שם ושם לשם קדושת השם (ס״י״ט). וכן העיר מרן בבית יוסף בשם הראשונים, ולהלכה נקט שהעיבוד לשמו מעכב.
חקירה — לשמה: דין במעשה או תנאי בחפצא? "מעובד לשמו", "כותב לשם קדושת תפילין" — האם הלשמה כוונה במעשה (שהסופר יתכוון בשעת מעשה), או חלות שם קדושה על החפצא (שהקלף והאותיות נעשים "תשמישי קדושה" על ידי הכוונה)?
צד א׳ — כוונה במעשה: ולכן "טוב להוציא בשפתיו" — ביטוי לכוונת המעשה; ואם עבר ולא כיוון — נפגם המעשה.
צד ב׳ — חלות בחפצא: הלשמה מחיל שם על הקלף (לשם תפילין / ספר תורה), ולכן לשם מזוזה פסול — שחל עליו שם אחר; וצריך שם מכוון לתפילין.
ונפקא מינה: עיבד סתם (בלא כוונת שם כלל) — לצד א׳ חסר מעשה הלשמה; ובחפצא — עדיין לא חל עליו שם פסול, ויתכן תיקון (עיין ס״י״א, ולהלן).
קושיא — עיבד לשם מזוזה: למה פסול לגמרי? אם כל הצורך שהקלף מעובד לשמה — הרי המעבד לשם מזוזה כיוון לשם מצוה וקדושה, ולא לשם חול! ומדוע נפסל לתפילין דוקא, ולא נאמר שדי בכוונת קדושה כללית?
תירוץ (על דרך הסברה): הלשמה בתפילין אינו כוונת קדושה סתם אלא ייחוד לשם המצוה המסוימת — "לשם תפילין". והמעבד לשם מזוזה — ייחד את הקלף למצוה אחרת, שקדושת המזוזה קלה מקדושת התפילין (ולכן מורידין אין מעלין); ונמצא שאין כאן חסרון כוונה בלבד, אלא חלות שם אחר על הקלף. ולפיכך "לשם תפילין או לשם ספר תורה" כשר (שקדושת ס״ת חמורה, ומעלין), אבל לשם מזוזה — פסול. ומכאן ראיה לצד ב׳ שבחקירה: הלשמה מחיל שם על החפצא.
עיבוד עכו״ם — מחלוקת הרמב״ם והרא״ש (ס״ט; ועיין סימן י״א): נחלקו הראשונים בעיבוד לשמה על ידי נכרי: לרמב״ם — פסול, אף שאמר לו ישראל לעבדו לשמו, שאין מחשבת עכו״ם מועלת ללשמה ("לכם" — ולא לעכו״ם, כדין ציצית ושחיטה לשמה). לרא״ש (וכן הביא מרן בבית יוסף, "וכן נוהגין") — כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו, שמעשה הישראל וכוונתו מצטרפים. ודין זה כפול עם דין העיבוד לשמה שבסימן י״א (בציצית) — שם התבארו גדרי מעשה עכו״ם ומחשבתו; ומרן מפנה לשם ("ועיין לעיל סימן י״א").
נפקא מינה — הלשמה:(א)העיבוד — לשם תפילין או ס״ת (מעלין); לשם מזוזה — פסול (ס״ח). (ב)עיבוד עכו״ם — לרמב״ם פסול, ולרא״ש (וכן נוהגין) כשר בישראל עומד על גבו ומסייע (ס״ט; סימן י״א). (ג)הכתיבה — "לשם קדושת תפילין" בתחילה, וכל אזכרה לשם קדושת השם (ס״י״ט). (ד)עיבד שלא לשמו — תקנתו בטור יורה דעה סימן רע״א (ס״י״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: התפילין נעשות לשמן — העיבוד, הכתיבה והאזכרות. הלשמה נדרש בכל שלב: הקלף מעובד לשמו (ולשם מזוזה פסול — שחל שם אחר), הכתיבה לשם קדושת תפילין, וכל אזכרה לשם קדושת השם; ובעיבוד עכו״ם נחלקו הרמב״ם והרא״ש (ולמעשה — ישראל עומד על גבו ומסייע; ועיין סימן י״א).
3. כתב אשורי ומוקף גויל — חק תוכות ושלא כסדרן
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל; ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו״ד, ויהא מתוייג כהלכתו." · סעיף י״ז: "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות — אין תקנה לגרור הדיו, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן וכתב ולא וחקק." · סעיף כ״ג: "אם מצא שחסר אות אחת — אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין, משום דכתיב והיו בהווייתן יהו."
שורש הדין — כתב אשורי מוקף גויל (מנחות כ״ט.; שבת ק״ג:–ק״ה.): צורת הכתב הלכה למשה מסיני: כתב אשורי, ובו דקדוקי האותיות ותגיהן (מנחות כ״ט. — "אמר רב חסדא... כתב זה"; ודרשת "שעטנז ג״ץ" לתגין). ודין מוקף גויל — שכל אות תהא מוקפת קלף מכל צדדיה, ולא תדבק לחברתה — אף הוא הלכה למשה מסיני (עיין רמב״ם הלכות תפילין א׳–ב׳). ובמסכת שבת (ק״ג:–ק״ה.) נתפרשו דיני הכתב וצורת האותיות, ומשם למדו דין חק תוכות — שהכותב על ידי גרירה וגילוי הצורה אינו "כתיבה".
חקירה — חק תוכות: פגם במעשה הכתיבה או חסרון בצורת האות? "וכתב ולא וחקק" — מפני מה נפסלת אות שנעשתה בגרירת סביבותיה (חק תוכות)?
צד א׳ — פגם במעשה: התורה הצריכה מעשה כתיבה (הבאת דיו), וחקיקה (גרירה) אינה מעשה כתיבה כלל — אף שהתוצאה אות גמורה.
צד ב׳ — חסרון בצורה: אות שנוצרה מן החלל ולא מן הכתב, אין "צורתה עליה" כדין.
ונפקא מינה (ס״י״ז–י״ח): טפת דיו שנפלה לתוך אות — הגורר להצילה יוצר את האות מן החקק ופסול; אך מ״ם פתוחה שנסתמה — יגרור כל החרטום עד שתשאר כנו״ן, ואחר כך יכתוב — שהתיקון בכתיבה ולא בגרירה.
קושיא — למה "שלא כסדרן" פוסל בתפילין, ובספר תורה מותר לתקן? בספר תורה — מצא אות חסרה או יתירה, מתקן אף שלא כסדר הכתיבה; ומדוע בתפילין (ומזוזה) אם חסר אות אחת אין תקנה, שנמצא נכתב שלא כסדרן (ס״כ״ג)?
תירוץ: דרשו חכמים "וְהָיוּ הדברים האלה" — בהווייתן יהו (מנחות ל״ד.), שהתפילין (והמזוזה) צריכות להיכתב כסדרן מתחילה, ואין תקנה למלא אות שנשמטה — שהמילוי המאוחר "שלא כסדר". אבל ספר תורה — לא נאמרה בו "הווייה", וכתיבתו אינה מעכבת כסדר, ולכן מתקנים בו. הא למדת: פסול "שלא כסדרן" הוא פגם במעשה הכתיבה (סדר הכתיבה מעכב), ולא רק בתוצאה. ולפיכך אף אות שנכתבה בפסול ותוקנה אחר שכתב לפניה — הרי המילוי "שלא כסדרן" (ס״כ״ה), אבל להפריד אותיות דבוקות אחר שנכתבו כתקנן — מותר, שאין זו "כתיבה" חדשה אלא הפרדה.
מוקף גויל וכתיבה גסה — עצה כנגד עצה: מצד אחד צריך שכל אות תהא מוקפת גויל ולא תדבק לחברתה (ס״ד); ומאידך "לכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה" (הגהת רמ״א, דברי מרדכי). ונמצא הסופר מהלך בין המצרים: עבה — לקיום, ומרווח — למוקף גויל. ובדין שרטוט (ס״ו) נחלקו: מדינא די בשרטוט השורה העליונה, וי״א שצריך לשרטט תמיד (ברוך שאמר, ספר התרומה, סמ״ג, מרדכי) — "וכן נוהגין".
נפקא מינה — הכתב והצורה:(א)מוקף גויל — אות דבוקה לחברתה פסולה; גרר והפרידה — כשר (ס״ד, י״ח). (ב)חק תוכות — טפת דיו לתוך אות, או דלי״ת שעשאה רי״ש — אין תקנה בגרירה בלבד; מ״ם שנסתמה — יגרור ויחזור ויכתוב (ס״י״ז–י״ח). (ג)שלא כסדרן — חסר אות אחת אין תקנה; יתר אות בסוף/תחילת תיבה — גורר (ס״כ״ג). (ד)תינוק דלא חכים ולא טיפש — מכריע בספק צורת האות (ס״ט״ז, כ״ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: כתב אשורי מוקף גויל — וכתב ולא וחקק — בהווייתן יהו. צורת הכתב הלכה למשה מסיני (אשורי, מוקף גויל, מתוייג); הכתיבה מעשה ולא חקיקה (חק תוכות פסול), וסדר הכתיבה מעכב בתפילין כסדרן ("והיו בהווייתן יהו") — שלא כספר תורה שמתקנין בו שלא כסדר.
4. קלף / דוכסוסטוס / גויל — הלכה למשה מסיני
לשון השלחן ערוך
סעיף ז׳: "הלכה למשה מסיני — תפילין על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל; כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים: החלק החיצון שלצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס... וקלפים שלנו שאין חולקים אותם — יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר." · סעיף י״ב: "יהיה הקלף מעור בהמה, חיה ועוף הטהורים... דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך — ממין המותר לפיך."
שורש הדין — הלכה למשה מסיני (מנחות ל״ב.–ל״ה.): שלושה חלקי העור — גויל (העור כולו, לספר תורה), קלף (החיצון לצד השער) ודוכסוסטוס (הפנימי לצד בשר, למזוזה) — הלכה למשה מסיני (עיין מנחות ל״ב. ושבת ק״ח.). ותפילין דוקא על הקלף, וכותבין עליו במקום בשר — היינו הצד שהיה סמוך לבשר. וקלפים שלנו (שאין חולקים העור לשנים, אלא גוררים קליפתו העליונה שלצד השער וגוררים הרבה מצד הבשר עד שאין נשאר אלא הקלף) — דינם קלף, וכותבין עליהם לצד בשר; וכן ביאר מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך.
חקירה — "על הקלף": גזירת הכתוב, או דין בגוף החומר? ההלכה למשה מסיני שתפילין על הקלף במקום בשר — האם גזירת הכתוב בעלמא (בלא טעם, ככל הלמ״ס), או שיש דין בגוף החומר — שרק הקלף ראוי לקדושת תפילין?
צד א׳ — גזירת הכתוב: ואין לדון בה סברות; והשינוי פוסל אף אם החומר כשלעצמו טוב יותר.
צד ב׳ — דין בחומר: הקלף (החזק, לצד בשר) ראוי לנשיאת הכתב הקדוש, והמקום מעכב בקדושת האות.
ונפקא מינה: קלפים שלנו — הכתיבה לצד בשר; ואם כתב לצד שער — למרן פסול (שינה). ובעור דג (ס״י״ב) — אף שטהור, פסול "משום דנפיש זוהמיה", טעם בגוף החומר ולא גזירת הכתוב.
קושיא — מדוע ג׳ מיני קלפים (ס״י״ד)? "הסופרים הזריזים עושים שלושה מיני קלפים" — עב לפרשת שמע (הקטנה), דק לוהיה אם שמוע, ודק מאוד לקדש ולוהיה כי יביאך (הארוכות) — "ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין". ואם הכל דין נוי בלבד — מה מקומו בהלכות פסול הקלף?
תירוץ (על דרך הסברה): אין זה דין פסול אלא דין הידור — "זה אלי ואנוהו". ומרן שנאהו כאן ללמד שאף במלאכת הסופר יש הידור מצוה: שהבתים יתמלאו בשוה, ולא יהא אחד תפוח וחברו ריק. וכן שנה שמצוה ליפות האותיות "מבחוץ ומבפנים" (ס״ד). הא למדת: לצד הקדושה והצורה (המעכבים) נלווה צד הנוי (המהדר), ושניהם ממלאכת הסופר. (ובקלף עצמו — הכשרות אינה תלויה בעביו אלא בהיותו קלף מעובד לשמו מעור טהור.)
נפקא מינה — הקלף:(א)על הקלף דוקא — לא דוכסוסטוס ולא גויל, וכותבין לצד בשר; שינה — פסול (ס״ז). (ב)קלפים שלנו — דין קלף, כותבין לצד בשר (ס״ז). (ג)עור טהור — בהמה/חיה/עוף, אף נבלה וטרפה; לא טמא ולא דג (ס״י״ב). (ד)נקב בקלף — שלא תיראה האות חלוקה לשתים (ס״י״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: תפילין על הקלף במקום בשר — הלכה למשה מסיני. הלמ״ס שתפילין נכתבות על הקלף (לא דוכסוסטוס ולא גויל), במקום בשר, מעור בהמה טהורה; וקלפים שלנו דינם קלף, וכותבין עליהם לצד בשר. והכל — קדושת החומר הראוי לשאת את הכתב הקדוש.
5. פתוחות וסתומות וסדר הפרשיות — הבדיקה
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות... וצריך לכתבם בסדר הזה — לכתוב תחילה הקודמת בתורה, ואם שינה פסול; ולכתחילה יכתוב של יד קודם של ראש." · סעיף ל״ו: "יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה — והיה אם שמוע — שיעשנה סתומה, ואם שינה פסול; ויש מכשירין בכולן פתוחות." · סעיף כ״א: "כל פרשה אחר שיכתבנה — יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלוש... כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה."
שורש הדין — סדר הפרשיות, פתוחות וסתומות (מנחות ל״ד.–ל״ה.): סדר ד׳ הפרשיות וצורתן — פתוחה (רווח בסוף השורה) וסתומה (רווח באמצע) — מעכב. ונחלקו הראשונים בצורת פרשת והיה אם שמוע: לרמב״ם — סתומה (ואם עשאה פתוחה פסול), לרא״ש וסיעתו — אף בכולן פתוחות כשר. ומרן פסק כרמב״ם ("ואם שינה פסול"), והביא שיש מכשירין (מהר״ם פדוואה בשם אורחות חיים, ובעל העיטור). ובמדינות אלו נהגו כסדר מסוים (המבואר בסעיף) — ששלוש פרשיות פתוחות בין להרמב״ם בין להרא״ש, והרביעית סתומה לרמב״ם.
חקירה — פתוחות וסתומות: דין בצורת הכתב או בחלוקת הפרשיות? האם הפתיחה והסתימה הלכה בצורת הרווח (עניין טכני בכתיבה), או חלות "פרשה" — שהרווח קובע יחידת פרשה בפני עצמה?
צד א׳ — צורת הרווח: ולכן דקדקו בשיעורי החלק (כדי ט׳ אותיות וכיוצא), שהרווח עצמו הוא הדין.
צד ב׳ — חלות פרשה: הרווח מגדיר את הפרשה כיחידה, וסדר הפרשיות והפרדתן מעכב בקדושת התפילין.
ונפקא מינה: טעה ברווח כלשהו — האם נפסל מדין "שינה צורת הרווח", או מדין "בטלה חלוקת הפרשה"; ולזה נטו מנהגי הכתיבה שבסעיף ל״ו.
הבדיקה וההגהה — עונש הסופר (ס״כ׳–כ״ב): מרן הפליג בחומר הדקדוק בחסרות ויתרות: "שאם חסר או יתר אות אחת — פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין; ונמצא עונש הסופר מרובה" (ס״כ׳). ולכן: (א) יקרא כל פרשה בכוונה פעמים ושלוש קודם שיתננה בביתה, שלא תתחלף (ס״כ״א); (ב) ינסה הקולמוס קודם כל שם, ויקרא מה שכתב "כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו" (ס״כ״ב). וכל אלו — משום שסדר הפרשיות ושלמות האותיות מעכבים, ואין בהם תקנה שלא כסדרן.
נפקא מינה — הפרשיות והבדיקה:(א)סדר הפרשיות — כסדר התורה; שינה — פסול; ולכתחילה של יד קודם של ראש (ס״א). (ב)פתוחות וסתומות — כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה, לרמב״ם); יש מכשירין (ס״ל״ו). (ג)חסר/יתר אות — פסול; ברכה לבטלה; עונש הסופר (ס״כ׳). (ד)הבדיקה — קריאת הפרשה פעמים ושלוש, ובדיקת כל שם (ס״כ״א–כ״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: הפרשיות כסדרן, פתוחות וסתומות כהלכתן — ובדיקה יתירה. ד׳ הפרשיות כסדר התורה (שינה — פסול), כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה לרמב״ם, ויש מכשירין); והדקדוק בחסרות ויתרות מעכב — שאין תקנה שלא כסדרן, ועונש הסופר מרובה, ולכן חובת בדיקה והגהה.
6. תיקון וטעות באזכרה — כמוחק את השם
מחיקת השם וכתיבה על מקום הגרר
סעיף ג׳: "אם זרק עפרות זהב על האותיות — מעביר הזהב וישאר כתב התחתון, וכשר; אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרה — אין לו תקנה, לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם." · סעיף כ״ד: "מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק, אפילו אזכרה; ולא ימחק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה, כי אז ייגרר בקל ולא יישאר לו שום רושם." · סעיף כ״ו: "אם אותיות של שם דבוקות — יכול להפרידם."
שורש הדין — לא תעשון כן (איסור מחיקת השם): אזהרת מחיקת השם — "אבד תאבדון... לא תעשון כן לה׳ אלהיכם" — שהמוחק אף אות אחת מן השם עובר בלאו. ומכאן: זרק זהב על אזכרה — אסור להעביר הזהב (שהעברתו כמחיקת השם), ולפיכך "אין לו תקנה"; אבל אות חול שכיסה זהב — מעביר הזהב, וכתב התחתון נשאר וכשר. ודין זה משתלב עם דין הכתיבה על מקום הגרר (ס״כ״ד) ועם הפרדת אותיות דבוקות שבשם (ס״כ״ו).
חקירה — "כמוחק את השם": איסור מחיקה, או פגם בקדושת האות? העברת הזהב מעל אזכרה — למה אין לה תקנה?
צד א׳ — איסור מחיקה בעצם: ההעברה עצמה מעשה מחיקה (הסרת חומר מעל השם), ואסורה מן התורה — אף שהכתב שתחתיו יישאר.
צד ב׳ — פגם בקדושה: אין כאן מחיקה גמורה (הכתב קיים), אלא שביזיון וטלטול בגוף השם — ואין ראוי לעשות כן לאות קדושה.
ונפקא מינה מול סעיף כ״ד: שם מותר לכתוב על מקום הגרר אפילו אזכרה — שהגרירה קדמה לכתיבת השם (הקלף כבר נגרר, ואחר כך כותב עליו את השם); אבל כאן ההעברה מעל שם קיים — ולכן אין תקנה. הא למדת שמחיקת שם שכבר נכתב אסורה, אך כתיבה חדשה על מקום גרר — מותרת.
קושיא — סתירה בין ס״ג לס״כ״ד? בסעיף ג׳ — אין תקנה לאזכרה שנפל עליה זהב (שאסור להעביר, כמוחק את השם); ובסעיף כ״ד — מותר לכתוב על מקום הגרר אפילו אזכרה! ואם מותר לגרור ולכתוב אזכרה, למה לא יגרור הזהב ויכתוב שם מחדש?
תירוץ: יש לחלק בין מחיקת שם קיים לבין כתיבה על מקום פנוי. סעיף ג׳ — הזהב מונח על גבי השם הכתוב, והעברתו מגלה ומטשטש את השם עצמו — הרי זו מחיקה. סעיף כ״ד — הסופר גורר את הקלף (או מקום שאין בו שם), ואחר כך כותב את האזכרה על מקום הגרר — שאין כאן מחיקת שם כלל, אלא הכשרת השטח לכתיבה חדשה. וכן הפרדת אותיות דבוקות שבשם (ס״כ״ו) — מותרת, שאין זו מחיקה אלא הפרדה, והאותיות "צורתן עליהן". (ולמעשה — לגרירה סמוך לאזכרה יש לשאול מורה הוראה.)
נפקא מינה — האזכרה:(א)זהב על אות חול — מעביר, ונשאר כתב תחתון כשר (ס״ג). (ב)זהב על אזכרה — אין תקנה (אסור להעביר, כמוחק את השם) (ס״ג). (ג)מקום הגרר/מחק — מותר לכתוב עליו אף אזכרה, וייבשנו קודם (ס״כ״ד). (ד)אותיות השם הדבוקות — מותר להפרידן (ס״כ״ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: אין מוחקין את השם — אבל כותבין על מקום הגרר אף אזכרה. העברת חומר מעל אזכרה כתובה אסורה — כמוחק את השם, ולכן "אין תקנה"; אבל כתיבה חדשה על מקום שכבר נגרר, ואף הפרדת אותיות דבוקות שבשם — מותרות, שאין בהן מחיקת שם קיים.
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
עיבוד הקלף
לשם תפילין או ספר תורה; לשם מזוזה פסול; עכו״ם — ישראל עומד על גבו ומסייע (ס״ח–ט׳; סימן י״א).
כתיבה לשמה
"לשם קדושת תפילין" בתחילה, וכל אזכרה לשם קדושת השם (ס״י״ט).
על הקלף במקום בשר, מעור טהור; קלפים שלנו — דין קלף (ס״ז, י״ב).
חק תוכות / שלא כסדרן
וכתב ולא וחקק; חסר אות אין תקנה (בהווייתן יהו) (ס״י״ז, כ״ג).
פתוחות וסתומות
כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה לרמב״ם); יש מכשירין (ס״ל״ו).
מחיקת השם
זהב על אזכרה — אין תקנה; מקום הגרר — מותר לכתוב אף אזכרה (ס״ג, כ״ד).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — הקדושה (לשמה)
המקרה
הדין
המקור
עיבוד לשמו
לשם תפילין/ס״ת כשר; לשם מזוזה פסול
ס״ח (מנחות מ״ב.)
עיבוד עכו״ם
רמב״ם — פסול; רא״ש — כשר בעומד על גבו
ס״ט (סימן י״א)
האזכרות
כל שם לשם קדושת השם
ס״י״ט
טבלה — הצורה (הכתב והקלף)
המקרה
הדין
המקור
כתב אשורי מוקף גויל
הלכה למשה מסיני; כל אות מוקפת
ס״ד (מנחות כ״ט.; שבת ק״ג:)
חק תוכות
וכתב ולא וחקק — גרירת אות פסולה
ס״י״ז–י״ח (שבת ק״ד:)
הקלף
על הקלף במקום בשר; קלפים שלנו דין קלף
ס״ז (מנחות ל״ב.)
טבלה — הסדר והתיקון
המקרה
הדין
המקור
שלא כסדרן
חסר אות אין תקנה (בהווייתן יהו)
ס״כ״ג (מנחות ל״ד.)
פתוחות וסתומות
והיה אם שמוע סתומה (רמב״ם); יש מכשירין
ס״ל״ו
כמוחק את השם
זהב על אזכרה אין תקנה; גרר וכתב — מותר
ס״ג; כ״ד
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות כ״ט.–ל״ז. (כתב, תגין, סדר הפרשיות, שלא כסדרן) · שבת ק״ג:–ק״ה. (כתב אשורי, חק תוכות) · מנחות מ״ב. (לשמה) · דברים ו׳ ("והיו... בהווייתן יהו") · דברים י״ב ("לא תעשון כן")
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין א׳–ג׳) · הרא״ש (הלכות תפילין וספר תורה) · טור (אורח חיים ל״ב) · מרדכי · מהרי״ל · ברוך שאמר · ספר התרומה · סמ״ג · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב) · טור יורה דעה סימן רע״א (תיקון עיבוד)