✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

סדר כתיבת התפילין — מלאכת הסופר — עיונים מעמיקים
סימן ל״ב · נ״ב סעיפים
כתיבה לשמה · כתב אשורי מוקף גויל · הקלף · פתוחות וסתומות · תיקון האזכרה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ב — נ״ב סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילין א׳–ג׳), רא״ש, מרדכי, מהרי״ל, ברוך שאמר, ספר התרומה, סמ״ג, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות כ״ט.–ל״ז. (כתב, תגין, סדר הפרשיות, שלא כסדרן) · שבת ק״ג:–ק״ה. (כתב אשורי, חק תוכות) · מנחות מ״ב. (לשמה — תעשה לך)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — l'écriture des tefilin (sofrout) : le yesod que les parchemins se rédigent בקדושה, לשמה, בכתב אשורי מוקף גויל, כהלכה למשה מסיני (נ״ב סעיפים)
  2. כתיבה לשמה — האזכרות, העיבוד, הקלף — le לשמה à chaque étape : le tannage לשמה, les Noms divins לשמן, עכו״ם (מנחות מ״ב.; renvoi סימן י״א, י״ד) (seifim 8-11, 19, 24)
  3. כתב אשורי ומוקף גויל — חק תוכות ושלא כסדרן — la forme des lettres, מוקף גויל, וכתב ולא וחקק, et l'ordre invariable des parachiot (seifim 4, 6, 17, 18, 23, 25)
  4. קלף / דוכסוסטוס / גויל — הלכה למשה מסיני — le parchemin, le côté chair, « קלפים שלנו » (seifim 7, 12-14)
  5. פתוחות וסתומות וסדר הפרשיות — הבדיקה — ouvertes/fermées, l'ordre des parachiot, les חסרות ויתרות et la בדיקה (seifim 1, 20-22, 36)
  6. תיקון וטעות באזכרה — כמוחק את השם — ce qui se corrige et ce qui ne se corrige pas dans les Noms (seifim 3, 24, 26)
  7. נפקא מינה למעשה — récapitulatif des הנהגות
  8. טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les familles de seifim

סֵדֶר כְּתִיבַת הַתְּפִלִּין. וּבוֹ נ״ב סְעִיפִים:

הַפָּרָשִׁיּוֹת וְסִדְרָן (ס״א–ב׳): אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת — קַדֵּשׁ, וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ — כְּסִדְרָן שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל.

הַדְּיוֹ וְהַכְּתָב (ס״ג–ו׳): דְּיוֹ שָׁחֹר, מֻקָּף גְּוִיל, כְּתִיבָה תַמָּה מְתֻיֶּגֶת, בִּימִינוֹ, בִּכְתָב אַשּׁוּרִי עַל הַשִּׂרְטוּט.

הַקְּלָף וְעִבּוּדוֹ (ס״ז–י״ד): הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר, מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, מֵעוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה.

לְשׁוֹן הַכְּתִיבָה וְצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת (ט״ו–ל״א): לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין, הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן, חַק תּוֹכוֹת, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, וּתְקוּן הָאוֹתִיּוֹת.

הָרְוָחִים וְהַפָּרָשִׁיּוֹת (ל״ב–ל״ו): הַנָּחַת חָלָק, פְּתוּחוֹת וּסְתוּמוֹת — כֻּלָּן פְּתוּחוֹת חוּץ מִוְּהָיָה אִם שָׁמֹעַ.

הַבָּתִּים וְהָרְצוּעוֹת (ל״ז–נ״ב): רִבּוּעַ, שִׁי״ן, תִּיתּוֹרָא וּמַעְבַּרְתָּא, גִּידֵי בְּהֵמָה, וְהַקֶּשֶׁר.

Résumé concis (par familles) :

Les parachiot et leur ordre (1-2) : les quatre parachiot dans l'ordre de la Torah ; toute inversion invalide (פסול).

L'encre et l'écriture (3-6) : encre noire, chaque lettre entourée de blanc (מוקף גויל), écriture complète et ornée de tagin, de la main droite, en écriture אשורי, sur réglure.

Le parchemin et son tannage (7-14) : loi sinaïtique — sur le קלף, côté chair, tanné לשמה, d'une peau d'animal pur.

Le לשמה, la forme des lettres (15-31) : intention de sainteté, les Noms divins לשמן, חק תוכות, שלא כסדרן, réparation des lettres.

Les espaces et les parachiot (32-36) : les blancs, ouvertes/fermées — toutes ouvertes sauf והיה אם שמוע (fermée).

Les boîtiers et les lanières (37-52) : quadrature, le shin, titora et maabarta, tendons, le nœud.

1. הקדמת הסוגיא — סדר כתיבת התפילין

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן את מצות התפילין, ברכתן, מקומן וזמנן (סימנים כ״ה–ל״א), בא בסימן ל״ב — הארוך שבסימני התפילין — לפרש את סדר כתיבתן, שהוא מלאכת הסופר. ויסוד הסימן: התפילין נכתבות בקדושה — לשמה — בכתב אשורי מוקף גויל, על הקלף במקום בשר, כהלכה למשה מסיני; וד׳ הפרשיות (קדש · והיה כי יביאך · שמע · והיה אם שמוע) נכתבות כסדרן שבתורה, וכל שינוי — פסול. נ״ב סעיפי הסימן נחלקים לענפים: (א) הפרשיות וסדרן; (ב) הדיו והכתב; (ג) הקלף ועיבודו; (ד) לשון הכתיבה, האזכרות וצורת האותיות; (ה) הרווחים, פתוחות וסתומות; (ו) הבתים, הרצועות והקשר.
הערה יסודית: כל דיני הסימן סובבים על שני צירים — קדושה וצורה. קדושה: העיבוד, הכתיבה והאזכרות לשמן (וממנה — דין העכו״ם, ודין כמוחק את השם). צורה: כתב אשורי מוקף גויל על קלף כהלכה למשה מסיני (וממנה — דין חק תוכות, שלא כסדרן, ותיקון האותיות). וכל פרטי הסופר ענפים של שני יסודות אלו — שהתפילין מעשה כתיבה הצריך גם כוונה (לשמה) וגם גוף כשר וצורה נכונה (קלף, אשורי, מוקף גויל).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: "כתיבת התפילין" — האם עיקרה מעשה הכתיבה (פעולת הסופר, הצריכה כוונה וכתב כשר), או התוצאה — פרשיות כשרות (חפצא של קדושה שצורתו וגופו כשרים)? ולמעשה — שני היסודות נצרכים כאחד, ומהם נובעות רוב מחלוקות הסימן: היכן הפגם במעשה (שלא כסדרן, חק תוכות, שלא לשמה) והיכן הפגם בחפצא (נקב, אות דבוקה, קלף פסול). ובכל דין נעיין להיכן נוטה.

2. כתיבה לשמה — האזכרות, העיבוד, הקלף

לשון השלחן ערוך

סעיף ח׳: "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו; טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה, אבל אם עיבדו לשם מזוזה — פסול." · סעיף ט׳: "אם עיבדו עכו״ם — להרמב״ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבדו לשמו, ולהרא״ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו." · סעיף י״ט: "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין, ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם."
שורש הדין — הלשמה בכל שלב (מנחות מ״ב.; "תעשה לך"): דין הלשמה בתפילין נלמד ממה שדרשו חכמים (מנחות מ״ב. ובכמה דוכתי) "וקשרתם", "וכתבתם" — עשייה וכתיבה לשמן; וכעין "תעשה לך" שנדרש בציצית ובעשיית מצוה לשם המצוה. ונמצא שהלשמה נדרש בשלושה שלבים: (א) עיבוד הקלף לשמו (ס״ח); (ב) עצם הכתיבה — "אני כותב לשם קדושת תפילין" (ס״י״ט); (ג) האזכרות — כל שם ושם לשם קדושת השם (ס״י״ט). וכן העיר מרן בבית יוסף בשם הראשונים, ולהלכה נקט שהעיבוד לשמו מעכב.
חקירה — לשמה: דין במעשה או תנאי בחפצא? "מעובד לשמו", "כותב לשם קדושת תפילין" — האם הלשמה כוונה במעשה (שהסופר יתכוון בשעת מעשה), או חלות שם קדושה על החפצא (שהקלף והאותיות נעשים "תשמישי קדושה" על ידי הכוונה)? ונפקא מינה: עיבד סתם (בלא כוונת שם כלל) — לצד א׳ חסר מעשה הלשמה; ובחפצא — עדיין לא חל עליו שם פסול, ויתכן תיקון (עיין ס״י״א, ולהלן).
קושיא — עיבד לשם מזוזה: למה פסול לגמרי? אם כל הצורך שהקלף מעובד לשמה — הרי המעבד לשם מזוזה כיוון לשם מצוה וקדושה, ולא לשם חול! ומדוע נפסל לתפילין דוקא, ולא נאמר שדי בכוונת קדושה כללית?
תירוץ (על דרך הסברה): הלשמה בתפילין אינו כוונת קדושה סתם אלא ייחוד לשם המצוה המסוימת — "לשם תפילין". והמעבד לשם מזוזה — ייחד את הקלף למצוה אחרת, שקדושת המזוזה קלה מקדושת התפילין (ולכן מורידין אין מעלין); ונמצא שאין כאן חסרון כוונה בלבד, אלא חלות שם אחר על הקלף. ולפיכך "לשם תפילין או לשם ספר תורה" כשר (שקדושת ס״ת חמורה, ומעלין), אבל לשם מזוזה — פסול. ומכאן ראיה לצד ב׳ שבחקירה: הלשמה מחיל שם על החפצא.
עיבוד עכו״ם — מחלוקת הרמב״ם והרא״ש (ס״ט; ועיין סימן י״א): נחלקו הראשונים בעיבוד לשמה על ידי נכרי: לרמב״ם — פסול, אף שאמר לו ישראל לעבדו לשמו, שאין מחשבת עכו״ם מועלת ללשמה ("לכם" — ולא לעכו״ם, כדין ציצית ושחיטה לשמה). לרא״ש (וכן הביא מרן בבית יוסף, "וכן נוהגין") — כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו, שמעשה הישראל וכוונתו מצטרפים. ודין זה כפול עם דין העיבוד לשמה שבסימן י״א (בציצית) — שם התבארו גדרי מעשה עכו״ם ומחשבתו; ומרן מפנה לשם ("ועיין לעיל סימן י״א").
נפקא מינה — הלשמה: (א) העיבוד — לשם תפילין או ס״ת (מעלין); לשם מזוזה — פסול (ס״ח). (ב) עיבוד עכו״ם — לרמב״ם פסול, ולרא״ש (וכן נוהגין) כשר בישראל עומד על גבו ומסייע (ס״ט; סימן י״א). (ג) הכתיבה — "לשם קדושת תפילין" בתחילה, וכל אזכרה לשם קדושת השם (ס״י״ט). (ד) עיבד שלא לשמו — תקנתו בטור יורה דעה סימן רע״א (ס״י״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
התפילין נעשות לשמן — העיבוד, הכתיבה והאזכרות. הלשמה נדרש בכל שלב: הקלף מעובד לשמו (ולשם מזוזה פסול — שחל שם אחר), הכתיבה לשם קדושת תפילין, וכל אזכרה לשם קדושת השם; ובעיבוד עכו״ם נחלקו הרמב״ם והרא״ש (ולמעשה — ישראל עומד על גבו ומסייע; ועיין סימן י״א).

3. כתב אשורי ומוקף גויל — חק תוכות ושלא כסדרן

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: "צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל; ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו״ד, ויהא מתוייג כהלכתו." · סעיף י״ז: "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות — אין תקנה לגרור הדיו, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן וכתב ולא וחקק." · סעיף כ״ג: "אם מצא שחסר אות אחת — אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין, משום דכתיב והיו בהווייתן יהו."
שורש הדין — כתב אשורי מוקף גויל (מנחות כ״ט.; שבת ק״ג:–ק״ה.): צורת הכתב הלכה למשה מסיני: כתב אשורי, ובו דקדוקי האותיות ותגיהן (מנחות כ״ט. — "אמר רב חסדא... כתב זה"; ודרשת "שעטנז ג״ץ" לתגין). ודין מוקף גויל — שכל אות תהא מוקפת קלף מכל צדדיה, ולא תדבק לחברתה — אף הוא הלכה למשה מסיני (עיין רמב״ם הלכות תפילין א׳–ב׳). ובמסכת שבת (ק״ג:–ק״ה.) נתפרשו דיני הכתב וצורת האותיות, ומשם למדו דין חק תוכות — שהכותב על ידי גרירה וגילוי הצורה אינו "כתיבה".
חקירה — חק תוכות: פגם במעשה הכתיבה או חסרון בצורת האות? "וכתב ולא וחקק" — מפני מה נפסלת אות שנעשתה בגרירת סביבותיה (חק תוכות)? ונפקא מינה (ס״י״ז–י״ח): טפת דיו שנפלה לתוך אות — הגורר להצילה יוצר את האות מן החקק ופסול; אך מ״ם פתוחה שנסתמה — יגרור כל החרטום עד שתשאר כנו״ן, ואחר כך יכתוב — שהתיקון בכתיבה ולא בגרירה.
קושיא — למה "שלא כסדרן" פוסל בתפילין, ובספר תורה מותר לתקן? בספר תורה — מצא אות חסרה או יתירה, מתקן אף שלא כסדר הכתיבה; ומדוע בתפילין (ומזוזה) אם חסר אות אחת אין תקנה, שנמצא נכתב שלא כסדרן (ס״כ״ג)?
תירוץ: דרשו חכמים "וְהָיוּ הדברים האלה" — בהווייתן יהו (מנחות ל״ד.), שהתפילין (והמזוזה) צריכות להיכתב כסדרן מתחילה, ואין תקנה למלא אות שנשמטה — שהמילוי המאוחר "שלא כסדר". אבל ספר תורה — לא נאמרה בו "הווייה", וכתיבתו אינה מעכבת כסדר, ולכן מתקנים בו. הא למדת: פסול "שלא כסדרן" הוא פגם במעשה הכתיבה (סדר הכתיבה מעכב), ולא רק בתוצאה. ולפיכך אף אות שנכתבה בפסול ותוקנה אחר שכתב לפניה — הרי המילוי "שלא כסדרן" (ס״כ״ה), אבל להפריד אותיות דבוקות אחר שנכתבו כתקנן — מותר, שאין זו "כתיבה" חדשה אלא הפרדה.
מוקף גויל וכתיבה גסה — עצה כנגד עצה: מצד אחד צריך שכל אות תהא מוקפת גויל ולא תדבק לחברתה (ס״ד); ומאידך "לכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה" (הגהת רמ״א, דברי מרדכי). ונמצא הסופר מהלך בין המצרים: עבה — לקיום, ומרווח — למוקף גויל. ובדין שרטוט (ס״ו) נחלקו: מדינא די בשרטוט השורה העליונה, וי״א שצריך לשרטט תמיד (ברוך שאמר, ספר התרומה, סמ״ג, מרדכי) — "וכן נוהגין".
נפקא מינה — הכתב והצורה: (א) מוקף גויל — אות דבוקה לחברתה פסולה; גרר והפרידה — כשר (ס״ד, י״ח). (ב) חק תוכות — טפת דיו לתוך אות, או דלי״ת שעשאה רי״ש — אין תקנה בגרירה בלבד; מ״ם שנסתמה — יגרור ויחזור ויכתוב (ס״י״ז–י״ח). (ג) שלא כסדרן — חסר אות אחת אין תקנה; יתר אות בסוף/תחילת תיבה — גורר (ס״כ״ג). (ד) תינוק דלא חכים ולא טיפש — מכריע בספק צורת האות (ס״ט״ז, כ״ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
כתב אשורי מוקף גויל — וכתב ולא וחקק — בהווייתן יהו. צורת הכתב הלכה למשה מסיני (אשורי, מוקף גויל, מתוייג); הכתיבה מעשה ולא חקיקה (חק תוכות פסול), וסדר הכתיבה מעכב בתפילין כסדרן ("והיו בהווייתן יהו") — שלא כספר תורה שמתקנין בו שלא כסדר.

4. קלף / דוכסוסטוס / גויל — הלכה למשה מסיני

לשון השלחן ערוך

סעיף ז׳: "הלכה למשה מסיני — תפילין על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל; כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים: החלק החיצון שלצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס... וקלפים שלנו שאין חולקים אותם — יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר." · סעיף י״ב: "יהיה הקלף מעור בהמה, חיה ועוף הטהורים... דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך — ממין המותר לפיך."
שורש הדין — הלכה למשה מסיני (מנחות ל״ב.–ל״ה.): שלושה חלקי העור — גויל (העור כולו, לספר תורה), קלף (החיצון לצד השער) ודוכסוסטוס (הפנימי לצד בשר, למזוזה) — הלכה למשה מסיני (עיין מנחות ל״ב. ושבת ק״ח.). ותפילין דוקא על הקלף, וכותבין עליו במקום בשר — היינו הצד שהיה סמוך לבשר. וקלפים שלנו (שאין חולקים העור לשנים, אלא גוררים קליפתו העליונה שלצד השער וגוררים הרבה מצד הבשר עד שאין נשאר אלא הקלף) — דינם קלף, וכותבין עליהם לצד בשר; וכן ביאר מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך.
חקירה — "על הקלף": גזירת הכתוב, או דין בגוף החומר? ההלכה למשה מסיני שתפילין על הקלף במקום בשר — האם גזירת הכתוב בעלמא (בלא טעם, ככל הלמ״ס), או שיש דין בגוף החומר — שרק הקלף ראוי לקדושת תפילין? ונפקא מינה: קלפים שלנו — הכתיבה לצד בשר; ואם כתב לצד שער — למרן פסול (שינה). ובעור דג (ס״י״ב) — אף שטהור, פסול "משום דנפיש זוהמיה", טעם בגוף החומר ולא גזירת הכתוב.
קושיא — מדוע ג׳ מיני קלפים (ס״י״ד)? "הסופרים הזריזים עושים שלושה מיני קלפים" — עב לפרשת שמע (הקטנה), דק לוהיה אם שמוע, ודק מאוד לקדש ולוהיה כי יביאך (הארוכות) — "ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין". ואם הכל דין נוי בלבד — מה מקומו בהלכות פסול הקלף?
תירוץ (על דרך הסברה): אין זה דין פסול אלא דין הידור — "זה אלי ואנוהו". ומרן שנאהו כאן ללמד שאף במלאכת הסופר יש הידור מצוה: שהבתים יתמלאו בשוה, ולא יהא אחד תפוח וחברו ריק. וכן שנה שמצוה ליפות האותיות "מבחוץ ומבפנים" (ס״ד). הא למדת: לצד הקדושה והצורה (המעכבים) נלווה צד הנוי (המהדר), ושניהם ממלאכת הסופר. (ובקלף עצמו — הכשרות אינה תלויה בעביו אלא בהיותו קלף מעובד לשמו מעור טהור.)
נפקא מינה — הקלף: (א) על הקלף דוקא — לא דוכסוסטוס ולא גויל, וכותבין לצד בשר; שינה — פסול (ס״ז). (ב) קלפים שלנו — דין קלף, כותבין לצד בשר (ס״ז). (ג) עור טהור — בהמה/חיה/עוף, אף נבלה וטרפה; לא טמא ולא דג (ס״י״ב). (ד) נקב בקלף — שלא תיראה האות חלוקה לשתים (ס״י״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
תפילין על הקלף במקום בשר — הלכה למשה מסיני. הלמ״ס שתפילין נכתבות על הקלף (לא דוכסוסטוס ולא גויל), במקום בשר, מעור בהמה טהורה; וקלפים שלנו דינם קלף, וכותבין עליהם לצד בשר. והכל — קדושת החומר הראוי לשאת את הכתב הקדוש.

5. פתוחות וסתומות וסדר הפרשיות — הבדיקה

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות... וצריך לכתבם בסדר הזה — לכתוב תחילה הקודמת בתורה, ואם שינה פסול; ולכתחילה יכתוב של יד קודם של ראש." · סעיף ל״ו: "יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה — והיה אם שמוע — שיעשנה סתומה, ואם שינה פסול; ויש מכשירין בכולן פתוחות." · סעיף כ״א: "כל פרשה אחר שיכתבנה — יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלוש... כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה."
שורש הדין — סדר הפרשיות, פתוחות וסתומות (מנחות ל״ד.–ל״ה.): סדר ד׳ הפרשיות וצורתן — פתוחה (רווח בסוף השורה) וסתומה (רווח באמצע) — מעכב. ונחלקו הראשונים בצורת פרשת והיה אם שמוע: לרמב״ם — סתומה (ואם עשאה פתוחה פסול), לרא״ש וסיעתו — אף בכולן פתוחות כשר. ומרן פסק כרמב״ם ("ואם שינה פסול"), והביא שיש מכשירין (מהר״ם פדוואה בשם אורחות חיים, ובעל העיטור). ובמדינות אלו נהגו כסדר מסוים (המבואר בסעיף) — ששלוש פרשיות פתוחות בין להרמב״ם בין להרא״ש, והרביעית סתומה לרמב״ם.
חקירה — פתוחות וסתומות: דין בצורת הכתב או בחלוקת הפרשיות? האם הפתיחה והסתימה הלכה בצורת הרווח (עניין טכני בכתיבה), או חלות "פרשה" — שהרווח קובע יחידת פרשה בפני עצמה? ונפקא מינה: טעה ברווח כלשהו — האם נפסל מדין "שינה צורת הרווח", או מדין "בטלה חלוקת הפרשה"; ולזה נטו מנהגי הכתיבה שבסעיף ל״ו.
הבדיקה וההגהה — עונש הסופר (ס״כ׳–כ״ב): מרן הפליג בחומר הדקדוק בחסרות ויתרות: "שאם חסר או יתר אות אחת — פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין; ונמצא עונש הסופר מרובה" (ס״כ׳). ולכן: (א) יקרא כל פרשה בכוונה פעמים ושלוש קודם שיתננה בביתה, שלא תתחלף (ס״כ״א); (ב) ינסה הקולמוס קודם כל שם, ויקרא מה שכתב "כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו" (ס״כ״ב). וכל אלו — משום שסדר הפרשיות ושלמות האותיות מעכבים, ואין בהם תקנה שלא כסדרן.
נפקא מינה — הפרשיות והבדיקה: (א) סדר הפרשיות — כסדר התורה; שינה — פסול; ולכתחילה של יד קודם של ראש (ס״א). (ב) פתוחות וסתומות — כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה, לרמב״ם); יש מכשירין (ס״ל״ו). (ג) חסר/יתר אות — פסול; ברכה לבטלה; עונש הסופר (ס״כ׳). (ד) הבדיקה — קריאת הפרשה פעמים ושלוש, ובדיקת כל שם (ס״כ״א–כ״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
הפרשיות כסדרן, פתוחות וסתומות כהלכתן — ובדיקה יתירה. ד׳ הפרשיות כסדר התורה (שינה — פסול), כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה לרמב״ם, ויש מכשירין); והדקדוק בחסרות ויתרות מעכב — שאין תקנה שלא כסדרן, ועונש הסופר מרובה, ולכן חובת בדיקה והגהה.

6. תיקון וטעות באזכרה — כמוחק את השם

מחיקת השם וכתיבה על מקום הגרר

סעיף ג׳: "אם זרק עפרות זהב על האותיות — מעביר הזהב וישאר כתב התחתון, וכשר; אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרה — אין לו תקנה, לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם." · סעיף כ״ד: "מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק, אפילו אזכרה; ולא ימחק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה, כי אז ייגרר בקל ולא יישאר לו שום רושם." · סעיף כ״ו: "אם אותיות של שם דבוקות — יכול להפרידם."
שורש הדין — לא תעשון כן (איסור מחיקת השם): אזהרת מחיקת השם — "אבד תאבדון... לא תעשון כן לה׳ אלהיכם" — שהמוחק אף אות אחת מן השם עובר בלאו. ומכאן: זרק זהב על אזכרה — אסור להעביר הזהב (שהעברתו כמחיקת השם), ולפיכך "אין לו תקנה"; אבל אות חול שכיסה זהב — מעביר הזהב, וכתב התחתון נשאר וכשר. ודין זה משתלב עם דין הכתיבה על מקום הגרר (ס״כ״ד) ועם הפרדת אותיות דבוקות שבשם (ס״כ״ו).
חקירה — "כמוחק את השם": איסור מחיקה, או פגם בקדושת האות? העברת הזהב מעל אזכרה — למה אין לה תקנה? ונפקא מינה מול סעיף כ״ד: שם מותר לכתוב על מקום הגרר אפילו אזכרה — שהגרירה קדמה לכתיבת השם (הקלף כבר נגרר, ואחר כך כותב עליו את השם); אבל כאן ההעברה מעל שם קיים — ולכן אין תקנה. הא למדת שמחיקת שם שכבר נכתב אסורה, אך כתיבה חדשה על מקום גרר — מותרת.
קושיא — סתירה בין ס״ג לס״כ״ד? בסעיף ג׳ — אין תקנה לאזכרה שנפל עליה זהב (שאסור להעביר, כמוחק את השם); ובסעיף כ״ד — מותר לכתוב על מקום הגרר אפילו אזכרה! ואם מותר לגרור ולכתוב אזכרה, למה לא יגרור הזהב ויכתוב שם מחדש?
תירוץ: יש לחלק בין מחיקת שם קיים לבין כתיבה על מקום פנוי. סעיף ג׳ — הזהב מונח על גבי השם הכתוב, והעברתו מגלה ומטשטש את השם עצמו — הרי זו מחיקה. סעיף כ״ד — הסופר גורר את הקלף (או מקום שאין בו שם), ואחר כך כותב את האזכרה על מקום הגרר — שאין כאן מחיקת שם כלל, אלא הכשרת השטח לכתיבה חדשה. וכן הפרדת אותיות דבוקות שבשם (ס״כ״ו) — מותרת, שאין זו מחיקה אלא הפרדה, והאותיות "צורתן עליהן". (ולמעשה — לגרירה סמוך לאזכרה יש לשאול מורה הוראה.)
נפקא מינה — האזכרה: (א) זהב על אות חול — מעביר, ונשאר כתב תחתון כשר (ס״ג). (ב) זהב על אזכרה — אין תקנה (אסור להעביר, כמוחק את השם) (ס״ג). (ג) מקום הגרר/מחק — מותר לכתוב עליו אף אזכרה, וייבשנו קודם (ס״כ״ד). (ד) אותיות השם הדבוקות — מותר להפרידן (ס״כ״ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אין מוחקין את השם — אבל כותבין על מקום הגרר אף אזכרה. העברת חומר מעל אזכרה כתובה אסורה — כמוחק את השם, ולכן "אין תקנה"; אבל כתיבה חדשה על מקום שכבר נגרר, ואף הפרדת אותיות דבוקות שבשם — מותרות, שאין בהן מחיקת שם קיים.

7. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
עיבוד הקלף לשם תפילין או ספר תורה; לשם מזוזה פסול; עכו״ם — ישראל עומד על גבו ומסייע (ס״ח–ט׳; סימן י״א).
כתיבה לשמה "לשם קדושת תפילין" בתחילה, וכל אזכרה לשם קדושת השם (ס״י״ט).
הכתב אשורי, מוקף גויל, כתיבה תמה מתוייגת, דיו שחור, בימין (ס״ד–ו׳; מנחות כ״ט.).
הקלף על הקלף במקום בשר, מעור טהור; קלפים שלנו — דין קלף (ס״ז, י״ב).
חק תוכות / שלא כסדרן וכתב ולא וחקק; חסר אות אין תקנה (בהווייתן יהו) (ס״י״ז, כ״ג).
פתוחות וסתומות כולן פתוחות חוץ מוהיה אם שמוע (סתומה לרמב״ם); יש מכשירין (ס״ל״ו).
מחיקת השם זהב על אזכרה — אין תקנה; מקום הגרר — מותר לכתוב אף אזכרה (ס״ג, כ״ד).

8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — הקדושה (לשמה)

המקרה הדין המקור
עיבוד לשמו לשם תפילין/ס״ת כשר; לשם מזוזה פסול ס״ח (מנחות מ״ב.)
עיבוד עכו״ם רמב״ם — פסול; רא״ש — כשר בעומד על גבו ס״ט (סימן י״א)
האזכרות כל שם לשם קדושת השם ס״י״ט

טבלה — הצורה (הכתב והקלף)

המקרה הדין המקור
כתב אשורי מוקף גויל הלכה למשה מסיני; כל אות מוקפת ס״ד (מנחות כ״ט.; שבת ק״ג:)
חק תוכות וכתב ולא וחקק — גרירת אות פסולה ס״י״ז–י״ח (שבת ק״ד:)
הקלף על הקלף במקום בשר; קלפים שלנו דין קלף ס״ז (מנחות ל״ב.)

טבלה — הסדר והתיקון

המקרה הדין המקור
שלא כסדרן חסר אות אין תקנה (בהווייתן יהו) ס״כ״ג (מנחות ל״ד.)
פתוחות וסתומות והיה אם שמוע סתומה (רמב״ם); יש מכשירין ס״ל״ו
כמוחק את השם זהב על אזכרה אין תקנה; גרר וכתב — מותר ס״ג; כ״ד

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות כ״ט.–ל״ז. (כתב, תגין, סדר הפרשיות, שלא כסדרן) · שבת ק״ג:–ק״ה. (כתב אשורי, חק תוכות) · מנחות מ״ב. (לשמה) · דברים ו׳ ("והיו... בהווייתן יהו") · דברים י״ב ("לא תעשון כן")
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין א׳–ג׳) · הרא״ש (הלכות תפילין וספר תורה) · טור (אורח חיים ל״ב) · מרדכי · מהרי״ל · ברוך שאמר · ספר התרומה · סמ״ג · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב) · טור יורה דעה סימן רע״א (תיקון עיבוד)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ב · סדר כתיבת התפילין · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן ל״ב · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta