✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין תיקוני התפילין ודין הרצועות — עיונים מעמיקים
סימן ל״ג · חמישה סעיפים
בתים שנתקלקלו · חדש וישן · הרצועות ושחרותן · רצועה שנפסקה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ג — חמישה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רש״י, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות ל״ה. (רצועות שחורות — הלכה למשה מסיני; עור טהור) · סימן ל״ב (בדיקת התפילין) · רמב״ם הלכות תפילין ג׳

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — תיקוני התפילין והרצועות: היסוד ששלמות הבתים והרצועות מעכבת בכשרות (חמישה סעיפים)
  2. בתים שנתקלקלו — חדש וישן — עור הבתים שנתקלקל: מחלוקת בית יוסף / רש״י־הרא״ש, הסימן מתפשט ונפתח, מושב הבתים, זה כנגד זה, תפירות שנפסקו (סעיפים א׳-ב׳)
  3. הרצועות — עור טהור, שחורות — הרצועות: עור טהור, מעובד לשמן, שחורות הלכה למשה מסיני, איסור האדום (מראית העין), ומי משחירן (סעיפים ג׳-ד׳)
  4. רצועה שנפסקה — תפירה וקשירה — רצועה שנפסקה: מה שיש לו תקנה ומה שאין (מקום ההיקף), שעת הדחק (סעיף ה׳)
  5. בדיקת התפילין וחזקתם — אימתי מוחזקין התפילין בכשרותם (רמז לסימן ל״ב)
  6. נפקא מינה למעשה — סיכום ההנהגות
  7. טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין תִּקּוּנֵי הַתְּפִלִּין וְדִין הָרְצוּעוֹת. וּבוֹ חֲמִשָּׁה סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אִם נִתְקַלְקֵל עוֹר שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים מִבָּתֵּי הָרֹאשׁ זֶה אֵצֶל זֶה — אִם הַתְּפִלִּין יְשָׁנִים פְּסוּלִים, וְאִם הֵם חֲדָשִׁים כְּשֵׁרִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֵפֶךְ — בִּישָׁנִים כְּשֵׁרִים וּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, וְנִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר לִפְסֹל בִּשְׁנֵיהֶם.) וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים — כָּל זְמַן שֶׁאִם הָיוּ מוֹשְׁכִים אוֹתוֹ בָּרְצוּעוֹת הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט וְנִפְתָּח נִקְרָא חָדָשׁ. וְאִם נִתְקַלְקְלוּ שְׁנַיִם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, רִאשׁוֹן וּשְׁלִישִׁי — כְּשֵׁרִים אֲפִלּוּ הֵם יְשָׁנִים; וְאִם נִתְקַלְקְלוּ ג׳ בָּתִּים בְּכָל עִנְיָן פְּסוּלִים.

סָעִיף ב׳: אִם נִפְסְקוּ תְּפִירוֹת הַתְּפִלִּין — לְהָרַמְבַּ״ם, אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ ג׳ תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּישָׁנִים, אֲבָל בַּחֲדָשִׁים כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם כְּשֵׁרִים. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים וּבִישָׁנִים כְּשֵׁרִים, וְטוֹב לָחוּשׁ לִשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת.)

סָעִיף ג׳: עוֹר הָרְצוּעוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת מִבַּחוּץ; אֲבָל מִצַּד פְּנִים יַעֲשֶׂה מֵאֵיזֶה צֶבַע שֶׁיִּרְצֶה חוּץ מֵאָדֹם — שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁמִּדַּם חֲטָטָיו נִצְבְּעוּ.

סָעִיף ד׳: טוֹב שֶׁיַּשְׁחִירֵם יִשְׂרָאֵל לִשְׁמָן וְלֹא נָכְרִי. (הגה: וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר אִם הִשְׁחִיר עוֹר הַבָּתִּים, אֲבָל הָרְצוּעוֹת אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד פָּסוּל.)

סָעִיף ה׳: אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה — יֵשׁ מַתִּירִים לִתְפֹּר מִצַּד פְּנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מַה שֶּׁמַּקִּיף מִמֶּנָּה הָרֹאשׁ, וּבְשֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף הַזְּרוֹעַ וְשֶׁתִּמָּתַח עַד אֶצְבַּע אֶמְצָעִית וְיִכְרֹךְ ג׳ כְּרִיכוֹת — אֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֹא בִּקְשִׁירָה וְלֹא בִּתְפִירָה. וְכָל יִתְרוֹן הָאֹרֶךְ, וּבְשֶׁל רֹאשׁ מַה שֶּׁתָּלוּי מִמֶּנָּה — אֵין הַתְּפִירָה וְהַקְּשִׁירָה פּוֹסְלִים בָּהּ. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים.

הביאור בקצרה:

סעיף א׳: נתקלקל עור של שני בתים סמוכים (מבתי הראש): אם התפילין ישנים — פסולים; ואם חדשים — כשרים כל זמן שעור מושב הבתים קיים. רמ״א: יש אומרים להפך (רש״י והרא״ש), ויש להחמיר לפסול בשניהם. ו“חדש” — עור שאם מושכים אותו ברצועות מתפשט ונפתח. שנים שלא כנגד זה (ראשון ושלישי) — כשרים אף ישנים; שלושה בתים — פסולים בכל ענין.

סעיף ב׳: תפירות שנפסקו: להרמב״ם, שתים זו בצד זו, או שלוש אפילו שלא כנגד זו — פסולים; בישנים, אבל בחדשים כשרים כל שמושב הבתים קיים. רמ״א: יש אומרים להפך, וטוב לחוש לשתי הסברות.

סעיף ג׳: עור הרצועות צריך שיהיה מבהמה חיה ועוף טהורים, מעובד לשמן; שחורות מבחוץ (הלכה למשה מסיני); ומבפנים כל צבע חוץ מאדום — שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו.

סעיף ד׳: טוב שישחירם ישראל לשמן ולא נכרי; בדיעבד עור הבתים כשר, אבל הרצועות פסולות אף בדיעבד.

סעיף ה׳: רצועה שנפסקה: יש מתירים לתפור מצד פנים. מקום ההיקף (הראש, ובזרוע השיעור להקיף ולכרוך ג׳ כריכות עד אצבע אמצעית) — אין לו תקנה בקשירה ותפירה; יתרון האורך והתלוי בשל ראש — קשירה ותפירה אינן פוסלות. ובשעת הדחק סומכין על המתירים.

1. הקדמת הסוגיא — תיקוני התפילין והרצועות

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן את דיני עשיית התפילין ובתיהן ופרשיותיהן (סימן ל״ב), בא בסימן ל״ג לדון בתיקוני התפילין — מה דינן כשנתקלקל עורן או נפסקו תפירותיהן — ובדין הרצועות: חומרן, עיבודן, שחרותן ותיקון רצועה שנפסקה. ויסוד הסימן: שלמות התפילין — בתיהן ורצועותיהן — מעכבת בכשרותן. ומזה נובעים הסעיפים: (א) עור הבתים שנתקלקל — ישן פסול, חדש כשר כל שעור מושב הבתים קיים; (ב) תפירות שנפסקו; (ג) עור הרצועות — מן הטהור, מעובד לשמן, שחור מבחוץ (הלכה למשה מסיני), ואסור אדום; (ד) המשחיר — ישראל לשמן; (ה) רצועה שנפסקה — מה שיש לו תקנה ומה שאין.
הערה יסודית: הסימן ניצב על שני צירים — שלמות הבתים וכשרות הרצועות. בבתים חוזר גדר חדש וישן (וסימנו — מושב הבתים), וסובב על השאלה מה מעכב בצורת הבית. ברצועות חוזר גדר ההלכה למשה מסיני (עור טהור, מעובד לשמן, שחור מבחוץ) — שהוא דין בעצם הרצועה. וכל שאר פרטי הסימן (האדום, המשחיר, רצועה שנפסקה) ענפים של יסודות אלו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: תיקוני התפילין — כשנתקלקל עור הבית — האם הפסול משום שנפגמה צורת הבית (ש"בית" בעינן, ומשנפגם בטלה צורתו), או משום שאין הפרשיות משתמרות (חסרון בכיסוי ובשמירת הכתב)? ולשון מרן — "כשרים כל זמן שעור מושב הבתים קיים" — מטה שהעיקר קיום הבית ומושבו (הצורה), ולא רק כיסוי הפרשיות; ובזה יתבארו דיני חדש וישן. וברצועות — הכל תלוי בהלכה למשה מסיני (הטהרה, העיבוד לשמן, השחרות).

2. בתים שנתקלקלו — חדש וישן

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "אם נתקלקל עור של שני בתים מבתי הראש זה אצל זה — אם התפילין ישנים פסולים, ואם הם חדשים כשרים כל זמן שעור מושב הבתים קיים. (הגה: וי״א להפך — בישנים כשרים ובחדשים פסולים [רש״י והרא״ש], ונ״ל שיש להחמיר לפסול בשניהם.) ...ואם נתקלקלו שנים שלא כנגד זה, ראשון ושלישי — כשרים אפילו ישנים; ואם נתקלקלו ג׳ בתים — בכל ענין פסולים." · סעיף ב׳: "אם נפסקו תפירות התפילין — להרמב״ם, שתי תפירות זו בצד זו, או ג׳ אפילו שלא כנגד זו — פסולים; בד״א בישנים, אבל בחדשים כשרים כל שעור מושב הבתים קיים."
שורש הדין — חדש וישן (בית יוסף מול רש״י והרא״ש): מרן פסק כדעה שנקט הבית יוסף בפירוש דברי הראשונים: עור חדש שנתקלקל — כשר, וישן — פסול. והרמ״א הביא וי״א להפך — בשם רש״י והרא״ש — שבישנים כשר ובחדשים פסול, וסיים "ונ״ל שיש להחמיר לפסול בשניהם". וכן חזר הדין בסעיף ב׳ בדין תפירות שנפסקו — להרמב״ם, שתי תפירות זו בצד זו (או שלוש שלא כנגד זו) פוסלות בישנים, ובחדשים כשר כל שמושב הבתים קיים; ורמ״א — "וטוב לחוש לשתי הסברות".
המחלוקת וסברותיה (על דרך הסברה):
חקירה — גדר "מושב הבתים": צורת הבית, או בסיס התיתורא? מרן תלה הכשר ב"עור מושב הבתים קיים". מהו מושב זה? ונפקא מינה: נתקלקלו הדפנות ונשאר הבסיס — לצד א׳ כשר, לצד ב׳ תלוי אם נשתמרה צורת הבית.
קושיא — למה נקט מרן סימן "מתפשט ונפתח" ולא ישן וחדש כפשוטו? מרן הגדיר: "ואלו הם חדשים — כל שאם היו מושכים אותו ברצועות הבית מתפשט ונפתח נקרא חדש, ואם אינו נפתח נקרא ישן". ולמה לא סמך על מנין השנים (חדש = לא ישן)?
תירוץ: לפי שהדין אינו תלוי בגיל אלא במצב העור — בגמישותו וכוחו. עור גמיש ש"מתפשט ונפתח" כשמושכים בו — הרי הוא "חדש" הלכתית (חזק, ואין קלקולו מבטלו לדעת מרן); ועור קשה ומיובש שאינו נפתח — "ישן". נמצא ש"חדש" ו"ישן" כאן שמות למצב העור, לא למנין ימיו; ולכן מסר מרן מבחן מעשי (המשיכה) במקום מנין שנים.
נפקא מינה — בתים שנתקלקלו: (א) שני בתים סמוכים (זה אצל זה) שנתקלקלו — ישן פסול, חדש כשר כל שמושב הבתים קיים, ולרמ״א מחמירין בשניהם (ס״א). (ב) שנים שלא כנגד זה (ראשון ושלישי) — כשרים אף ישנים (ס״א). (ג) שלושה בתים — פסולים בכל ענין (ס״א). (ד) תפירות שנפסקו — כדין הבתים, ולרמ״א לחוש לשתי הסברות (ס״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה.)
היסוד:
בתים שנתקלקלו — הכל תלוי בקיום מושב הבתים, ובחדש וישן נחלקו. קלקול בשני בתים סמוכים או בתפירותיהם — פוסל, אלא שנחלקו אם דוקא בישן (בית יוסף) או בחדש (רש״י והרא״ש), ולרמ״א מחמירין בשניהם; ובלבד שיהא עור מושב הבתים קיים. ו"חדש" — לפי גמישות העור (מתפשט ונפתח), לא לפי מנין שניו.

3. הרצועות — עור טהור, מעובד לשמן, שחורות

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "עור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים, וצריך שיהיה מעובד לשמו. הלכה למשה מסיני שיהו הרצועות שחורות מבחוץ; אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום — שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו." · סעיף ד׳: "טוב שישחירם ישראל לשמן ולא נכרי. (הגה: ומיהו בדיעבד כשר אם השחיר עור הבתים, אבל הרצועות אפילו בדיעבד פסול.)"
שורש הדין — הרצועות (מנחות ל״ה.): שלושה תנאים ברצועות: (א) מן הטהור — כתפילין עצמן, שאין עושין אלא מעור בהמה חיה ועוף טהורים; (ב) מעובד לשמו — עיבוד לשם קדושת תפילין; (ג) שחורות מבחוץהלכה למשה מסיני (מנחות ל״ה.: "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני"). ומבפנים — כל צבע מותר חוץ מאדום, "שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו" (מראית העין — שלא יראה כמי שהאדימו מדם פצעיו). וסעיף ד׳ — המשחיר: טוב שישחירם ישראל לשמן.
חקירה — שחרות הרצועות: דין בעצם הרצועה, או דין בהידור ומראה? "שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני" — ומדין רמ״א — שרצועות שהשחירן נכרי פסולות אפילו בדיעבד (משא"כ בתים) — מוכח כצד א׳: השחרות דין בעצם הרצועה הצריך לשמה, ולכן מעכבת ההשחרה לשמן.
קושיא — מדוע אסרו אדום מבפנים, והלא אינו נראה? ומדוע דוקא אדום? הפנים אינו לצד הרואה, ואיך שייך בו מראית העין? ועוד — למה דוקא אדום נאסר, וכל שאר הצבעים מותרים?
תירוץ: (א) אף הפנים עשוי להתגלות (בהיפוך הרצועה או בקצותיה), ולכן חששו בו למראית העין. (ב) דוקא אדום נאסר לפי שהוא מראה דם — "שמא יאמרו שמדם חטטיו (פצעיו) נצבעו והאדימו", דהיינו שיחשדוהו שהשחרות שמבחוץ באה מדם; שאר הצבעים אין בהם חשד זה. הא למדת: איסור האדום הרחקה מפני החשד, ולא פסול בעצם הרצועה — ובזה חלוק מדין השחרות שמבחוץ (שהוא מעצם ההלכה למשה מסיני).
חקירה — למה בתים שהשחירן נכרי כשרים בדיעבד ורצועות פסולות? חילוק רמ״א טעון ביאור: ושני הצדדים עולים בקנה אחד: שחרות הרצועה — דין מעכב הצריך לשמה.
נפקא מינה — הרצועות: (א) חומר הרצועה — מעור בהמה חיה ועוף טהורים, מעובד לשמן (ס״ג). (ב) שחורות מבחוץ — מעכב (הלכה למשה מסיני; ס״ג). (ג) הפנים — כל צבע מותר חוץ מאדום (מראית העין; ס״ג). (ד) המשחיר — טוב ישראל לשמן; רצועות שהשחירן נכרי פסולות אף בדיעבד, ובתים כשרים בדיעבד (ס״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
רצועות — עור טהור מעובד לשמן, שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני. השחרות שמבחוץ מעצם כשרות הרצועה (הלכה למשה מסיני), וצריכה השחרה לשמן — ולכן נכרי פוסלה אף בדיעבד. והאדום מבפנים אסור משום מראית העין (שמא יאמרו מדם חטטיו) — הרחקה, ולא פסול עצמי.

4. רצועה שנפסקה — תפירה וקשירה

מקום ההיקף והיתרון

סעיף ה׳: "אם נפסקה הרצועה — יש מתירים לתפור מצד פנים. וי״א: מה שמקיף ממנה הראש, ובשל יד כדי שתקיף הזרוע לקשור, וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית ויכרוך ג׳ כריכות — אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה. וכל יתרון האורך, ובשל ראש מה שתלוי ממנה — אין התפירה והקשירה פוסלים בה. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים כדי שלא יתבטל ממצות תפילין."
שורש הדין — מה שיש לו תקנה ומה שאין: הרצועה נחלקת לשניים: (א) מקום ההיקף (השיעור) — מה שמקיף את הראש, ובשל יד השיעור להקיף הזרוע ולהמתח עד אצבע אמצעית ולכרוך ג׳ כריכות — זה אין לו תקנה ברצועה שנפסקה, לא בקשירה ולא בתפירה. (ב) יתרון האורך — הכריכות היתרות סביב הזרוע, ובשל ראש מה שתלוי ממנה — אין התפירה והקשירה פוסלים. והיש מתירים — לתפור אף במקום ההיקף מצד פנים; ומרן הביא הדעות בלשון "יש... וי״א", ולכן בשעת הדחק סומכין על המתירים.
חקירה — פסול רצועה שנפסקה במקום השיעור: חסרון בשלמות הרצועה, או הפסק במדה? למה אין תקנה במקום ההיקף? ונפקא מינה: נפסקה ותפרה יפה עד שנעשית חזקה כשלמה — לצד ב׳ יש מקום להכשיר במקום השיעור, ולצד א׳ לעולם אינה "רצועה אחת".
"יש מתירים" — לכתחילה או שעת הדחק: מרן הביא "יש מתירים לתפור מצד פנים" מזה, ו"וי״א" שאין תקנה במקום ההיקף מזה. ומדסתם וסיים "ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים" — משמע שאין ההיתר לכתחילה, אלא שעת הדחק דוקא (כדי שלא יתבטל ממצות תפילין); ולכתחילה חוששין לדעה שאין תקנה. וכל שכן שבמקום שיש רצועה כשרה אחרת — יטול אותה.
נפקא מינה — רצועה שנפסקה: (א) מקום ההיקף (השיעור — הראש, והזרוע עד ג׳ כריכות) — אין תקנה בקשירה או תפירה (ס״ה). (ב) יתרון האורך (הכריכות היתרות, והתלוי בשל ראש) — קשירה ותפירה אינן פוסלות (ס״ה). (ג) שעת הדחק — סומכין על המתירים לתפור מצד פנים, שלא יתבטל מן המצוה (ס״ה). (ד) יש רצועה אחרת — יטול הכשרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
מקום ההיקף אין לו תקנה; היתרון — תפירה וקשירה אינן פוסלות. שיעור הרצועה (ההיקף) צריך שלמות, ואין לו תקנה בקשירה ובתפירה; אבל יתרון האורך — נתקן. ובשעת הדחק, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין, סומכין על המתירים לתפור מצד פנים.

5. בדיקת התפילין וחזקתם

חזקת הכשרות (סימן ל״ב)

נספח לסוגיא (אינו מסעיפי הסימן): מכלל דיני תיקוני התפילין — אימתי מוחזקין בכשרותן ומאימתי צריכין בדיקה. ודין בדיקת התפילין וכתיבתן נתבאר בסימן ל״ב. והכלל — תפילין שהיו כשרים, בחזקתן הן עומדין, ואין מחזקינן קלקול מספק; אלא כשנראה בעין קלקול בבתים או ברצועות, או כשיש ריעותא — חוזרין לדיני הסימן: חדש וישן, מושב הבתים, ושלמות הרצועה.
שורש הדין — תפילין בחזקתן (סימן ל״ב): תפילין שנבדקו ונכתבו כדין — עומדים בחזקת כשרות, ואין צריך לבודקן תדיר, שהמוציא מחזקה עליו הראיה. ולפיכך דיני סימן ל״ג — קלקול הבתים, פסיקת התפירות והרצועות — עיקרם כשנראה קלקול או נולד ספק; אבל בסתמא, כל שהיו כשרים — בחזקתן. ופרטי דין הבדיקה — בסימן ל״ב.
חקירה — חזקת התפילין: חזקת הגוף (הכשר עומד), או חזקה דמעיקרא? ונפקא מינה: נולדה ריעותא (כגון שנתרפו התפירות מעט) — לצד א׳ יש לבדוק (שהמצב נשתנה), ולצד ב׳ תולין בחזקה עד שיוודע קלקול.
נפקא מינה — חזקה ובדיקה: (א) תפילין שהיו כשרים — בחזקתן, ואין צריך בדיקה תדירה (סימן ל״ב). (ב) נראה קלקול בבתים/רצועות — חוזרין לדיני הסימן (חדש/ישן, מושב הבתים, שלמות הרצועה). (ג) נולד ספק/ריעותא — כפי חומר הריעותא, ולרב מוסמך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
תפילין שהיו כשרים — בחזקתן עומדין. אין מחזקינן קלקול מספק; דיני תיקוני התפילין (סימן ל״ג) נוהגים כשנראה קלקול או נולד ספק, ובסתמא הן בחזקת כשרותן. ופרטי הבדיקה — סימן ל״ב.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
שני בתים סמוכים שנתקלקלו ישן פסול, חדש כשר כל שמושב הבתים קיים; ולרמ״א מחמירין בשניהם (ס״א).
שנים שלא כנגד זה / שלושה בתים ראשון ושלישי כשרים אף ישנים; שלושה בתים פסולים בכל ענין (ס״א).
תפירות שנפסקו כדין הבתים (רמב״ם), ולרמ״א לחוש לשתי הסברות (ס״ב).
עור הרצועות ושחרותן מן הטהור, מעובד לשמן, שחורות מבחוץ (הלכה למשה מסיני); אין אדום מבפנים (ס״ג).
המשחיר את הרצועות ישראל לשמן; רצועות שהשחירן נכרי פסולות אף בדיעבד (ס״ד).
רצועה שנפסקה מקום ההיקף אין לו תקנה; היתרון — תפירה וקשירה אינן פוסלות; שעת הדחק — סומכין על המתירים (ס״ה).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — בתים ותפירות

המקרה הדין המקור
שני בתים סמוכים ישן פסול, חדש כשר (מושב קיים); רמ״א — בשניהם לחומרא ס״א (ב״י; רש״י והרא״ש)
ראשון ושלישי כשרים אפילו ישנים ס״א
שלושה בתים / תפירות שלושה — פסול בכל ענין; תפירות כדין הבתים ס״א-ב (רמב״ם)

טבלה — רצועות

המקרה הדין המקור
עור ועיבוד מן הטהור, מעובד לשמן ס״ג (מנחות ל״ה.)
שחרות ואדום שחורות מבחוץ (הלמ״ס); אין אדום מבפנים (מראית העין) ס״ג
רצועה שנפסקה ההיקף — אין תקנה; היתרון — נתקן; שעת הדחק ס״ה

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא: מנחות ל״ה. (רצועות שחורות הלכה למשה מסיני; רצועות מן הטהור) · מנחות ל״ה: (עיבוד ורצועות)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין ג׳) · רש״י · הרא״ש (הלכות תפילין) · טור (אורח חיים ל״ג) · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ג · דין תיקוני התפילין והרצועות · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ל״ג · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא