✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מנין השיטין בפרשיות התפילין — עיונים מעמיקים

סימן ל״ה · סעיף אחד

מנין השיטין · מנהג הסופרים · ראשי וסופי שיטין · כתב מנומר

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ה — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, בעל ברוך שאמר, ספר התרומה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס:
מקור המנהג — קבלת הסופרים (בעל ברוך שאמר, ספר התרומה, בית יוסף) · ראשי וסופי שיטין, כתב מנומר (יורה דעה סימן רע״ג ורע״ה)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

הקדמה לסוגיא — מנין השיטין: מנהג הסופרים המקובל איש מפי איש, ויסודו — הידור שאינו מעכב (סעיף יחיד)
מנין השיטין ומקורו — מנהג או הלכה למשה מסיני — מקור המנין (שבע בשל יד, ארבע בשל ראש), טעם הסוד, ומדוע שינה לא פסל (סעיף יחיד)
ראשי שיטין וסופי שיטין — כתב מנומר — הדקדוק המותר, גבול להאריך ולקצר, והמראה ליורה דעה סימן רע״ג ורע״ה
דקדוק הסופרים — לכתחילה ובדיעבד — גדר שינה לא פסל ומה שהוא הידור
נפקא מינה למעשה — סיכום ההנהגות
טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיף

דִּין מִנְיַן הַשִּׁיטִין. וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:

סָעִיף א׳: נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד שִׁבְעָה שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה, וּבְשֶׁל רֹאשׁ אַרְבָּעָה שִׁיטִין. וְאִם שִׁנָּה — לֹא פָּסַל.

הביאור בקצרה:

סעיף יחיד: נהגו במנין השיטין לכתוב בשל יד שבע שיטין (שבע שיטין) בכל פרשה, ובשל ראש ארבע שיטין (ארבע שיטין). ואם שינה — לא פסל (שינה לא פסל). המנין מנהג המקובל בקבלת הסופרים, ויש לו יסוד בסוד; וכיון שאינו דין מדאורייתא, מנין אחר כשר. ונוסף לו קבלה בראשי השיטין וגבול הכתב מנומר (שלא לעוות את האותיות כדי לכוין).

1. הקדמת הסוגיא — מנין השיטין ומנהג הסופרים

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן את דיני כתיבת התפילין, בתיהן וסדר פרשיותיהן, בא בסימן זה לבאר דין מנין השיטין — כמה שיטין נכתבות בכל פרשה: שבע שיטין בשל יד (ששם ד׳ הפרשיות בקלף אחד) וארבע שיטין בשל ראש (ששם כל פרשה בבית לעצמה). ולשון מרן "נהגו" — מלמד שהוא מנהג מקובל לסופרים איש מפי איש, ולא דין גמור מדאורייתא; ולפיכך אם שינה לא פסל. ונוסף על מנין השיטין יש קבלה בראשי השיטין, והסופרים מדקדקים במנין ואינם נזהרין בראשי השיטין; ומכל מקום אין להאריך ולקצר האותיות עד שיֵראה הכתב מנומר (כמו שביאר הרב, והפנה ליורה דעה סימן רע״ג ורע״ה).

הערה יסודית: הסימן ניצב על שני צירים — מנין השיטין (מנהג המקובל לסופרים, הידור שאינו מעכב) ודקדוק צורת הכתב (ראשי וסופי שיטין, וגבול הכתב מנומר). היסוד המשותף: מנין השיטין וכיוון הראשים הם נוי והידור מן הקבלה, לא תנאי בכשרות; ולכן ששינה לא פסל, ולכן אף אין מעוותים את האותיות לכוין. וכל שאר פרטי הסימן ענפים של שני יסודות אלו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מנין השיטין — מה טיבו ? מנהג בעלמא של הסופרים, הידור שיסודו בסוד, או הלכה למשה מסיני בצורת הכתיבה ?

(א) אם מנהג בעלמא — נהגו כן לנוי ולאחידות, ואין בו קבלה מסיני; ופשיטא ששינה לא פסל.
(ב) אם הידור מן הסוד — יש בו טעם נסתר (וכמו שכתבו המקובלים), ומכל מקום אינו מעכב, שאין הסוד מוסיף פסול על גוף הדין.
(ג) אם הלכה למשה מסיני — היה לו לעכב; ומדקתני מרן "נהגו... ואם שינה לא פסל" — מוכח שאינו הלמ״ס המעכב, אלא מנהג והידור.

ולשון "נהגו" (ולא "הלכה") מכריע כצד מנהג והידור; ומדסיים "לא פסל" — למדנו שאין המנין מגוף הכשרות, אלא נוי מצוה המקובל. וכל זה בגוף מנין השיטין; אבל כתיבת האותיות כסדרן וכתקנן — דין גמור המעכב, כמבואר בסימן ל״ב.

2. מנין השיטין ומקורו — מנהג או הלכה למשה מסיני

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "נהגו במנין השיטין לכתוב בשל יד שבעה שיטין בכל פרשה, ובשל ראש ארבעה שיטין. ואם שינה לא פסל."

שורש הדין — מקור המנהג: מנהג מנין השיטין מקורו בקבלת הסופרים, והביאוהו הראשונים בעלי הסת״ם — בעל ברוך שאמר וספר התרומה — ומהם לבית יוסף ולשלחן ערוך. והמנין: של יד — שבע שיטין לכל פרשה (וד׳ הפרשיות בקלף אחד), של ראש — ארבע שיטין לכל פרשה (וכל פרשה בבית לעצמה). ויש בזה טעם על פי הסוד (וכמו שכתבו המקובלים בכוונת השיטין), אלא שאין הסוד מעכב את הכשרות.

אופי הדין וסברותיו (על דרך הסברה):

צד המנהג: "נהגו" — קבלה בעלמא לנוי ולאחידות הכתב, שיהיו כל הפרשיות שוות במנין שיטיהן; ואין בו חובה מגוף הדין.
צד הסוד: המנין (ז׳ וד׳) מכוון כנגד ענינים על דרך הקבלה; ומכל מקום, כיון שאינו מגוף כשרות האותיות — אינו מעכב.
ההכרעה: מנהג והידור מן הקבלה, ולא הלמ״ס המעכב; ולכן שינה לא פסל, והמדקדק בו — תבוא עליו ברכה.

קושיא — אם יש במנין טעם על פי הסוד, מדוע אינו מעכב ? כל שיש בו סוד וכוונה — לכאורה חמור הוא; ואיך קתני מרן שאם שינה לא פסל, והלא ביטל את כוונת המנין ?

תירוץ: יש להבחין בין גוף כשרות התפילין ובין הידור וכוונה שבהם. כשרות התפילין תלויה בכתיבת הפרשיות כתקנן וכסדרן (כמבואר בסימן ל״ב), ובזה אין מנין השיטין נוגע כלל. ומנין השיטין — נוי והידור המקובל, ויש בו טעם נסתר; אך אין הסוד יוצר עיכוב במקום שלא עיכבה בו ההלכה. הא למדת: המשנה מן המנין הפסיד את ההידור והכוונה, אך לא פסל את התפילין, שגוף כשרותן במקום אחר תלוי.

נפקא מינה — מנין השיטין: (א) של יד — שבע שיטין לכל פרשה (ס״א). (ב) של ראש — ארבע שיטין לכל פרשה (ס״א). (ג) שינה במנין — לא פסל, שהתפילין כשרות (ס״א). (ד) המדקדק במנין המקובל — עושה הידור וכוונה כפי הקבלה. (וכל מעשה למעשה — לסופר מומחה ולרב מוסמך.)

היסוד:
מנין השיטין מנהג והידור מן הקבלה, ואינו מעכב. נהגו הסופרים איש מפי איש שבע שיטין בשל יד וארבע בשל ראש, ויש בו טעם על פי הסוד; אך כיון שאין גוף הכשרות תלוי בו אלא בכתיבת הפרשיות כתקנן — שינה לא פסל. והמדקדק בו — הידור.

3. ראשי שיטין וסופי שיטין — כתב מנומר

שיטת הסופרים בראשי השיטין

שורש הדין — קבלת ראשי השיטין: נוסף על מנין השיטין, יש קבלה בתיבות ראשי השיטין — אילו תיבות יפלו בראש כל שיטה. וכמו שכתב הרב (בשלחן ערוך הרב): הסופרים שלנו מדקדקים במנין השיטין, אבל בראשי השיטין אינם נזהרין, ומשנים כאשר יזדמן. והרוצה לדקדק בהם — אם יוכל לכוין השיטין בענין זה יעשה, אבל לא יאריך ויקצר האותיות כדי לכוין ראשי השיטות.

חקירה — הדקדוק בראשי השיטין: חובה מן הקבלה, או הידור בעלמא ?

צד א׳ — קבלה קדומה: ראשי השיטין קבלה הם כמנין השיטין, אלא שהסופרים הקלו בהם; ולפי זה המדקדק משיב מנהג קדום למקומו.
צד ב׳ — הידור בעלמא: אין בראשי השיטין קבלה מחייבת כמנין, ולכן "אינם נזהרין" ומשנים כאשר יזדמן; והמדקדק — הידור יתר, ובלבד שלא יפגום בכתב.

ומדנקט הרב שהסופרים "משנים כאשר יזדמן" ולא חשש לפסול — משמע שראשי השיטין הידור, ולא עיכוב; ולכן אף המכוונם לא יעשה כן על חשבון נוי הכתב.

קושיא — מותר להאריך לכוין: עד היכן ? אם רשאי המדקדק לכוין ראשי או סופי השיטין על ידי אריכות האותיות — למה לא יאריך כרצונו עד שיעלה בידו לכוין את הכל ?

תירוץ: יש גבול — נוי הכתב ואחידותו. וכמו שביאר הרב: יכול להאריך מעט האותיות בשיטה כדי לכוין סופי השיטות; ולא אסרו אלא להמשיכן כל כך עד שיֵראה לעין שהן גדולות מחברותיהן, ונראה הכתב כמנומר (מנוקד, בלתי אחיד). ולפרטי דיני הכתיבה בזה הפנה הרב ליורה דעה סימן רע״ג ורע״ה (בדיני כתיבת ספר תורה); ועיין גם בדיני צורת האותיות בסימן ל״ו. הא למדת: אריכות מועטת לכוין סופי שיטין — מותרת ומהודרת; אריכות מופלגת הפוגמת באחידות — אסורה משום כתב מנומר.

נפקא מינה — ראשי וסופי שיטין: (א) ראשי שיטין — יש בהם קבלה, והסופרים אינם נזהרין; המדקדק — הידור (ס״א, ושלחן ערוך הרב). (ב) סופי שיטין — מותר להאריך מעט לכוונם. (ג) כתב מנומר — אריכות מופלגת הפוגמת באחידות אסורה (יורה דעה רע״ג ורע״ה). (ד) נוי הכתב קודם לכיוון ראשי השיטין. (וכל מעשה למעשה — לסופר מומחה ולרב מוסמך.)

היסוד:
מכוונים סופי שיטין באריכות מועטת, ולא עד כתב מנומר. יש קבלה בראשי השיטין, והסופרים מדקדקים במנין ולא בראשים; והמדקדק לכוין — יאריך מעט לכוין הסופים, אך לא יאריך ויקצר עד שיֵראה הכתב מנומר. נוי הכתב ואחידותו קודמים.

4. דקדוק הסופרים — לכתחילה ובדיעבד

גדר "שינה לא פסל"

סעיף א׳ (סיפא): "...ואם שינה לא פסל." — כלומר: אף שלכתחילה יש לדקדק במנין השיטין המקובל, מכל מקום בדיעבד, ואף לכתחילה בשעת הדחק, המשנה מן המנין — התפילין כשרות, שאין המנין מגוף הכשרות.

חקירה — "לא פסל": כשר גמור, או כשר בדיעבד בלבד ?

צד א׳ — כשר גמור: כיון שאין המנין אלא מנהג והידור, המשנה בו — תפיליו כשרות לגמרי, ואין בהן פקפוק כלל, אלא שהפסיד ההידור.
צד ב׳ — כשר בדיעבד: "לא פסל" משמע דיעבד — שלכתחילה יש לחזור ולדקדק במנין המקובל, ורק בדיעבד או בשעת הדחק סומכין עליהן.

ומלשון "נהגו" ו"לא פסל" משמע כצד א׳ — שאין כאן אלא מנהג לכתחילה, ובעצם הדין כשרות גמורות; אלא שראוי לכל ירא שמים לקנות תפילין מסופר מומחה המדקדק במנהג המקובל, לצאת ידי ההידור והכוונה.

נפקא מינה — לכתחילה ובדיעבד: (א) לכתחילה — מדקדקין במנין המקובל (ז׳ וד׳) ובנוי הכתב (ס״א). (ב) שינה במנין — כשר, ולא פסל (ס״א). (ג) גוף הכשרות — תלוי בכתיבת הפרשיות כתקנן וכסדרן, לא במנין השיטין. (ד) הידור — לקנות מסופר מומחה המדקדק במנהג. (וכל מעשה למעשה — לסופר מומחה ולרב מוסמך.)

היסוד:
לכתחילה מדקדקין במנין המקובל, ובדיעבד שינה לא פסל. מנין השיטין מנהג והידור, ואין גוף הכשרות תלוי בו אלא בכתיבת הפרשיות כתקנן; לפיכך המשנה מן המנין — כשר, אלא שהפסיד ההידור. וירא שמים יקנה מסופר מומחה המדקדק במנהג המקובל.

5. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
מנין השיטין בשל יד	שבע שיטין לכל פרשה (ד׳ הפרשיות בקלף אחד); מנהג המקובל לסופרים (ס״א).
מנין השיטין בשל ראש	ארבע שיטין לכל פרשה (כל פרשה בבית לעצמה); מנהג המקובל (ס״א).
שינה במנין השיטין	לא פסל — התפילין כשרות; שאין המנין מגוף הכשרות (ס״א).
ראשי השיטין	יש בהם קבלה, והסופרים אינם נזהרין; המדקדק — הידור, ובלבד שלא יפגום בכתב (שלחן ערוך הרב).
סופי השיטין	מותר להאריך מעט האותיות לכוונם.
כתב מנומר	אריכות מופלגת עד שהאותיות נראות גדולות מחברותיהן — אסורה (יורה דעה סימן רע״ג ורע״ה).

6. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — מנין השיטין

המקרה	הדין	המקור
של יד	שבע שיטין לכל פרשה; מנהג המקובל לסופרים איש מפי איש	ס״א (ברוך שאמר; ספר התרומה; בית יוסף)
של ראש	ארבע שיטין לכל פרשה; ויש בו טעם על פי הסוד	ס״א (בית יוסף; מקובלים)
שינה במנין	לא פסל — מנהג והידור, לא עיכוב	ס״א

טבלה — ראשי וסופי שיטין

המקרה	הדין	המקור
ראשי שיטין	יש בהם קבלה, והסופרים אינם נזהרין; המדקדק — הידור	ס״א (שלחן ערוך הרב)
סופי שיטין	מותר להאריך מעט לכוונם, ולא עד כתב מנומר	שלחן ערוך הרב
כתב מנומר	אריכות מופלגת הפוגמת באחידות — אסורה	יורה דעה סימן רע״ג ורע״ה

טבלה — מקורות הסוגיא

מקור המנהג: קבלת הסופרים — בעל ברוך שאמר · ספר התרומה (בדיני הסת״ם); ומהם לבית יוסף ולשלחן ערוך

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין) · רא״ש (הלכות תפילין, הלכות ספר תורה) · טור (אורח חיים ל״ה) · בית יוסף · שלחן ערוך · שלחן ערוך הרב (ראשי וסופי שיטין, כתב מנומר)

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · ולפרטי הכתיבה — יורה דעה סימן רע״ג ורע״ה

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ה · מנין השיטין בפרשיות התפילין · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖הצטרפות לחברותא