✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

סדר הנחת הפרשיות ותפילין דרבינו תם — עיונים מעמיקים
סימן ל״ד · ארבעה סעיפים
סדר הפרשיות בבתים · מחלוקת רש״י ורבינו תם · שתי זוגות · יוהרא
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ד — ארבעה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, זוהר, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות ל״ד: — ל״ה. (סדר הפרשיות; שי״ן של תפילין) · רמב״ם הלכות תפילין ג׳ · יוהרא ומוחזק בחסידות

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — סדר הנחת הפרשיות בבתים ושתי זוגות התפילין: היסוד שסדר הפרשיות מעכב (ארבעה סעיפים)
  2. סדר הפרשיות — מחלוקת רש״י ורבינו תם — הסדר בבתים: פירוש משמאל (מנחות ל״ד: - ל״ה.), הסימן של השי״נין וההויות הסמוכות, כתיבה כסדרן של של יד (סעיף א׳)
  3. תפילין דרבינו תם — שתי זוגות — שתי הזוגות: כוונה, ברכה, סדר ההנחה, מקום הזוהר והאר״י ז״ל, מנהג העולם כרש״י (סעיף ב׳)
  4. יוהרא ומוחזק בחסידות — מי מניח ר״ת בפרהסיא, גדר היוהרא כלפי מנהג העולם (סעיף ג׳)
  5. שני כיסין — של חול בכיס תפילין — דין הזוג שאינו כהלכה וכבוד הכיס (תשמיש קדושה; סעיף ד׳)
  6. נפקא מינה למעשה — סיכום ההנהגות
  7. טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

סֵדֶר הֲנָחַת הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּתְּפִלִּין וְהַמְהַדְּרִים אֲשֶׁר לָהֶם ב׳ זוּגוֹת תְּפִלִּין. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: סֵדֶר הֲנָחָתָן בַּבָּתִּים — לְרַשִׁ״י וְהָרַמְבַּ״ם: קַדֶּשׁ מִשְּׂמֹאל הַמֵּנִיחַ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְאַחֲרָיו כִּי יְבִאֲךָ בַּבַּיִת שֵׁנִי, וּשְׁמַע בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ בַּבַּיִת הָרְבִיעִי שֶׁהוּא בַּיִת הַחִיצוֹן לִימִינוֹ. וּלְרַבֵּנוּ תָּם: בַּבַּיִת הַג׳ וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וּבַבַּיִת הַד׳ שֶׁהוּא הַחִיצוֹן שְׁמַע. וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ״י וְהָרַמְבַּ״ם.

סָעִיף ב׳: יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְיַעֲשֶׂה שְׁתֵּי זוּגוֹת תְּפִלִּין וְיָנִיחַ שְׁנֵיהֶם, וִיכַוֵּן בַּהֲנָחָתָן: בְּאוֹתָם שֶׁהֵם אֲלִיבָּא דְהִלְכְתָא אֲנִי יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתִי, וְהַשְּׁאָר הֵם כִּרְצוּעוֹת בְּעָלְמָא, כִּי מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהָנִיחַ שְׁנֵי תְּפִלִּין וְכֵן בַּזְּרוֹעַ. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמָּקוֹם וּלְהָנִיחַ שְׁנֵיהֶם יַחַד — יָנִיחַ כְּדִבְרֵי הָאֶחָד שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ (וִיסַלְּקֵם מִיָּד) וְיָנִיחַ הָאֲחֵרִים עַל סְמַךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה. (וי״א שאם) לֹא יוּכַל לְהָנִיחַ בְּבַת אַחַת — יָנִיחַ שֶׁל רַשִׁ״י וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם וְיִהְיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת ק״ש וּתְפִלָּה, וְאַחַר הַתְּפִלָּה יָנִיחַ שֶׁל רַבֵּנוּ תָּם בְּלֹא בְּרָכָה וְיִקְרָא בָּהֶם שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ.

סָעִיף ג׳: לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן אֶלָּא מִי שֶׁמֻּחְזָק וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת.

סָעִיף ד׳: לֹא יַנִּיחַ ב׳ הַזּוּגוֹת בְּכִיס אֶחָד, שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם הוּא חֹל וְאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכִיס תְּפִלִּין, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שְׁנֵי כִיסִין וְסִימָן לְכָל כִּיס שֶׁלֹּא יִתֵּן שֶׁל זֶה בָּזֶה.

הביאור בקצרה:

סעיף א׳: סדר הפרשיות בבתים לרש״י והרמב״ם: קדש בבית החיצון משמאל המניח, ואחריו כי יביאך (שני), שמע (שלישי), והיה אם שמוע (רביעי, החיצון לימינו). ולרבינו תם: בבית הג׳ והיה אם שמוע, ובבית הד׳ (החיצון) שמע. ומנהג העולם כרש״י והרמב״ם.

סעיף ב׳: ירא שמים יוצא ידי שניהם: עושה שתי זוגות (רש״י / ר״ת) ומניחן יחד, ומכוין לצאת באותן שהן אליבא דהלכתא, והשאר כרצועות בעלמא. אם אינו יודע לכוין המקום — מניח של רש״י ומברך בשעת ק״ש ותפלה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה, וקורא בהם שמע והיה אם שמוע.

סעיף ג׳: לא יעשה כן (בפרהסיא) אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות — שאם לא כן הוי יוהרא.

סעיף ד׳: לא יניח שתי הזוגות בכיס אחד, שהאחת חול ואסור להניחה בכיס תפילין; אלא שני כיסין וסימן לכל כיס שלא יחליף.

1. הקדמת הסוגיא — סדר הפרשיות ותפילין דרבינו תם

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן את דיני עשיית התפילין, בתיהן, פרשיותיהן ורצועותיהן (סימנים ל״ב-ל״ג), בא בסימן ל״ד לבאר את סדר הנחת הפרשיות בבתי הראש, ואת ענין המהדרים המניחים שתי זוגות תפילין — של רש״י ושל רבינו תם. ויסוד הסימן: סדר הפרשיות בבתים מעכב בכשרות התפילין (המחליף פרשה שלא בביתה — פסול), ובפירוש מקום הפרשיות נחלקו רש״י ורבינו תם (מנחות ל״ד: - ל״ה.). ומזה נובעים הסעיפים: (א) סדר ההנחה לרש״י והרמב״ם, ודעת ר״ת, ומנהג העולם; (ב) ירא שמים העושה שתי זוגות — כוונתו, ברכתו וסדר ההנחה; (ג) שאין לעשות כן בפרהסיא אלא מוחזק ומפורסם בחסידות; (ד) שלא יניח שתי הזוגות בכיס אחד, שהאחת חול.
הערה יסודית: הסימן ניצב על שני צירים — סדר הפרשיות בבתים (דין בגוף התפילין המעכב בכשרות) והנהגת המהדרים בשתי זוגות (יציאה ידי ספק המחלוקת). בסדר הפרשיות חוזרת מחלוקת רש״י ורבינו תם — פירוש "שמע והיה אם שמוע משמאל" — ומנהג העולם כרש״י והרמב״ם. ובהנהגת המהדרים נדונים הכוונה והברכה וסדר ההנחה, היוהרא כלפי מנהג העולם, ודין של חול בכיס תפילין. וכל שאר פרטי הסימן ענפים של שני יסודות אלו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: סדר הנחת הפרשיות בבתים — האם הוא דין בצורת התפילין (שההנחה בבתים צריכה להיות כסדר, כדין הכתיבה כסדרן), או קבלה בעצם מקום כל פרשה (הלכה למשה מסיני שכך מקומן)? ולשון "קבלו חכמים" (בסדר הפרשיות) מטה שהוא קבלה; ונחלקו רש״י ורבינו תם רק בפירוש הקבלה — ימין ושמאל של מי, ומהיכן מתחיל ה"שמאל". וכיון שהוא מעכב — כל שהחליף פרשה ממקומה פסול לדברי הכל.

2. סדר הפרשיות — מחלוקת רש״י ורבינו תם

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "סדר הנחתן בבתים לרש״י והרמב״ם — קדש משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו כי יביאך בבית שני, ושמע בבית השלישי, ווהיה אם שמוע בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו. ולר״ת — בבית הג׳ והיה אם שמוע, ובבית הד׳ שהוא החיצון שמע. ומנהג העולם כרש״י והרמב״ם."
שורש המחלוקת — פירוש "משמאל" (מנחות ל״ד: - ל״ה.): חז״ל קבלו שפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" הן משמאל. ונחלקו הראשונים בפירוש — שמאל של מי, ומהיכן מתחיל ה"שמאל": והביאו הטור והבית יוסף שתי השיטות, ופסק מרן שמנהג העולם כרש״י והרמב״ם.
המחלוקת וסברותיה (על דרך הסברה):
חקירה — הסימנים של השי״נין וההויות: ראיה לשיטה, או סימן בעלמא? לשיטת ר״ת נמסר סימן מגוף הבתים: ונמצא סדר ר״ת: מבחוץ שי״ן (קדש / שמע), ובאמצע ההויות סמוכות. ושני צדדי החקירה: (א) הסימן ראיה לשיטת ר״ת (שהשי״נין בחיצונים מכוונים כנגד השי״נין שבבתים); (ב) אינו אלא סימן לזכרון, והעיקר תלוי בפירוש "משמאל". וכך או כך — מנהג העולם כרש״י, שאין אצלו "שמע" בחיצון.
קושיא — סדר ההנחה שונה, והכתיבה כסדרן: כיצד ייכתבו פרשיות של יד? לרש״י ולר״ת סדר ההנחה בבתי הראש שונה. והלא בשל יד ארבע הפרשיות נכתבות בקלף אחד, וצריכות להיכתב כסדרן שבתורה; ואם סדר ההנחה משתנה — כיצד יתיישבו הכתיבה כסדרן וההנחה?
תירוץ: הכתיבה כסדרן — לדברי הכל (שמע קודם והיה אם שמוע), ואין המחלוקת אלא בסדר ההנחה בבתי הראש הנפרדים, לא בכתיבה. ולפיכך אין סתירה: כותבין כסדרן לעולם, ומניחין בבתים לרש״י או לר״ת. ובשל יד — לפי שהכל בקלף אחד וכסדרן, יש לכתוב באופן שתצא פרשת "שמע" פתוחה בראש הדף כמו שהיא פתוחה בתורה (וכמו שדקדקו הפוסקים בהנחת החלק שבין הפרשיות). נמצא שהכתיבה אחת לכל, וההנחה בבתי הראש היא הנתונה במחלוקת.
נפקא מינה — סדר הפרשיות: (א) סדר לרש״י והרמב״ם — קדש, כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע (מן החיצון שמשמאל המניח לחיצון שמימינו; ס״א). (ב) סדר לר״ת — חילוף שתי האחרונות (בג׳ והיה אם שמוע, ובד׳ החיצון שמע; ס״א). (ג) החליף פרשה שלא בביתה — פסול לדברי הכל. (ד) ההלכה והמנהג — כרש״י והרמב״ם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה.)
היסוד:
סדר הפרשיות מעכב, ובפירוש "משמאל" נחלקו רש״י ורבינו תם. לרש״י והרמב״ם "שמאל" משמאל הקורא מאמצע הראש, והקורא מוצא כסדרן; לר״ת "שמאל" הבית החיצון שכנגד שמאל הקורא, וסדר שתי האחרונות הפוך. הכתיבה כסדרן לדברי הכל, והמחלוקת רק בהנחה. ומנהג העולם והעיקר כרש״י והרמב״ם.

3. תפילין דרבינו תם — שתי זוגות

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "ירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוין בהנחתן: באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי, והשאר הם כרצועות בעלמא... ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד — יניח כדברי האחד, ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה. וי״א שאם לא יוכל להניח בבת אחת — יניח של רש״י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק״ש ותפלה, ואחר התפלה יניח של רבינו תם בלא ברכה ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע."
שורש הדין — שתי זוגות, והסוד: כיון שתפילין דרש״י פסולין מן התורה לר״ת (ולהיפך), נמצא הירא שמים חושש לצאת ידי שניהם, שלא ישהה בלא תפילין כשרות. וסמכו רבים על הזוהר (פרשת פנחס, וכן פרשת בא) ועל האר״י ז״ל שיש סוד בשתי הזוגות. ואופן ההנחה: שתיהן יחד אם יודע לכוין המקום (מקום יש בראש ובזרוע לשתי זוגות), ומכוין לצאת באותה שהיא אליבא דהלכתא. ואם אינו יודע — של רש״י בברכה בשעת ק״ש ותפלה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה.
חקירה — המניח שתי זוגות: למה אין בו "בל תוסיף"? לכאורה המניח שתי זוגות מוסיף על המצוה. ונפקא מינה: שני זוגות כשרים (בשאר מקומות) שכיוון למצוה בשניהם — נראה כמוסיף ואסור מדברי סופרים; אבל כאן, שזוג אחד פסול ממה נפשך — אין בו בל תוסיף כלל, אף שמתכוין בשניהם.
קושיא — מדוע על של ר״ת אין מברכין (כשמניחן בזה אחר זה)? אם ר״ת עיקר — היה לו לברך על תפיליו; ואם רש״י עיקר — למה מניח של ר״ת כלל? ובין כך ובין כך, למה נופלת הברכה דוקא על של רש״י?
תירוץ: הברכה מספק. כיון שמנהג העולם והעיקר כרש״י, מברך על של רש״י שהן העיקר; ועל של ר״ת אינו מברך, שמא הלכה כרש״י ותהא ברכה לבטלה (חשש "לא תשא"). ומאחר שהברכה בספק — נותנה על העיקר (רש״י), ומניח של ר״ת בלא ברכה כדי לצאת ידי החשש, שספק ברכות להקל. וקורא בשל ר״ת "שמע" ו"והיה אם שמוע" — שבהן הוזכרה מצות תפילין, כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו שקרא ק״ש בלא תפילין לר״ת.
חקירה — סדר ההנחה של רש״י ושל ר״ת יחד (של רש״י למטה): המניח שתיהן — של ראש של רש״י למטה לצד הפנים, ושל ר״ת למעלה מהן (וכן בזרוע). מהו טעם הסדר? ונפקא מינה למי שמניח בסדר אחר בדיעבד — לצד א׳ יש קפידא לכתחילה (שהעיקר במקומו), ולצד ב׳ אינו אלא הידור.
נפקא מינה — שתי זוגות: (א) ירא שמים — עושה שתי זוגות, ומניחן יחד אם יודע לכוין המקום, ומכוין לצאת באליבא דהלכתא (ס״ב). (ב) אינו יודע לכוין — של רש״י בברכה בשעת ק״ש ותפלה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה (ס״ב). (ג) סדר ההנחה — של רש״י למטה לצד הפנים, ושל ר״ת למעלה. (ד) הברכה — על של רש״י בלבד (ספק ברכות להקל). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
ירא שמים יוצא ידי שניהם בשתי זוגות, ומברך על של רש״י. מניחן יחד אם יודע לכוין המקום, ומכוין לצאת ידי חובה באותן שהן אליבא דהלכתא; ואם אינו יודע — של רש״י בברכה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה. ואין בו בל תוסיף, שזוג אחד פסול ממה נפשך. ומנהג העולם כרש״י.

4. יוהרא ומוחזק בחסידות

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות." — כלומר: הנהגת שתי הזוגות בפרהסיא, במקום הרואים, אינה אלא למי שמוחזק ומפורסם בחסידותו; שאם אינו כן, נראה כיוהרא כלפי מנהג העולם הנוהגים כרש״י.
שורש הדין — הנהגת ר״ת בפרהסיא: כיון שמנהג העולם כרש״י, המחמיר להניח גם של ר״ת בפני הרואים — נראה להם כיוהרא ("לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול"). ולכן אין לעשות כן בגלוי אלא מוחזק ומפורסם בחסידות — שמוחזק שמחמיר על עצמו גם בשאר דברים, שאז אין הרואים חושדים אותו ביוהרא. אבל שאר אדם — יעשה כן בצנעא, או במקום שאין רואים.
חקירה — גדר היוהרא: פגם במחמיר, או דין בדרך הרבים? ומדתלה מרן במי ש"מוחזק ומפורסם בחסידות" — משמע כצד ב׳: שאין האיסור בעצם ההחמרה אלא במראית הרבים; והמוחזק בחסידות, שאין בו חשד, מותר לו אף בגלוי.
קושיא — אם ר״ת חשש אמיתי, למה נשמר למוחזק בחסידות? והלא הכל חוששין שמא הלכה כר״ת, ותפילין דרש״י פסולין לו מן התורה; ואם כן, כל אדם ראוי לצאת ידי הספק — ולמה ההיתר לעשות כן שמור למיוחדים?
תירוץ: ההנחה עצמה מותרת ורצויה לכל — שהרי הכל חוששין לר״ת, ואף השאר יניחו בצנעא. אין ההסתייגות אלא בפרהסיא, במקום הרואים: שם נראה המחמיר כיוהרא כלפי מנהג העולם, ולכן דוקא המוחזק ומפורסם בחסידות — שאין בו חשד גאווה — עושה כן בגלוי. הא למדת: אין האיסור בעצם ההנחה, אלא בפרהסיא דרך יוהרא; ובצנעא — הכל חוששין ומניחין.
נפקא מינה — יוהרא: (א) בפרהסיא (במקום הרואים) — אין מניחין ר״ת אלא מוחזק ומפורסם בחסידות (ס״ג). (ב) בצנעא — הכל חוששין ומניחין. (ג) מוחזק בחסידות בשאר דברים — אין בו חשד יוהרא, ומותר בגלוי. (ד) בעל תשובה או צעיר הרוצה להניח ר״ת — כפי הוראת רבו ומנהג בית אבותיו, ואין בו יוהרא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אין מניחין ר״ת בפרהסיא אלא מוחזק ומפורסם בחסידות — מפני היוהרא. כיון שמנהג העולם כרש״י, המחמיר בגלוי נראה כמתייהר; ולכן דוקא המוחזק בחסידותו (שמחמיר גם בשאר) עושה כן בפני הרואים. אבל ההנחה עצמה — הכל חוששין לר״ת ומניחין בצנעא.

5. שני כיסין — של חול בכיס תפילין

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: "לא יניח ב׳ הזוגות בכיס אחד, שהאחד מהם הוא חול ואסור להניחו בכיס תפילין, אלא יעשה שני כיסין וסימן לכל כיס שלא יתן של זה בזה."
שורש הדין — כיס התפילין תשמיש קדושה: כיס התפילין — תשמיש קדושה הוא (שיוחד לתפילין), ואסור להשתמש בו לחול. וזוג הפסול (שממה נפשך האחד מהזוגות חול) — אסור להניחו בכיס המיוחד לקדושה, שהוא ביזוי לכיס הקודש. ולכן: שני כיסין, וסימן לכל כיס — שלא יחליף ויתן של זה בזה. ואם התנה עליו מתחילה בשעה שייחדו — יש בזה דין תנאי (כמבואר במקומו).
חקירה — טעם האיסור: קדושת הכיס, או חשש חילוף? ומדנקט מרן שני ענינים — "לא יניח ב׳ הזוגות בכיס אחד" (מפני הקדושה) ו"סימן לכל כיס שלא יתן של זה בזה" (מפני החילוף) — משמע ששני הטעמים עולים: קדושת הכיס מחייבת שני כיסין, וחשש החילוף מחייב סימן.
קושיא — והלא שני הזוגות תפילין הם, ולמה נקרא האחד "חול"? שני הזוגות עשויים כתפילין כשרים לכל דבר (עור, פרשיות, רצועות); ואיך ייקרא זוג שלם "חול" שאסור בכיס הקודש?
תירוץ: אין קדושת התפילין תלויה בצורתן החיצונה בלבד, אלא בהיותן כשרות וראויות למצותן. וכיון שלהלכה סדר אחד בלבד כשר (רש״י או ר״ת), נמצא שזוג אחד ממה נפשך אינו של מצוה — ואף שצורתו כתפילין, דינו כחול לענין קדושת הכיס. הא למדת: ה"חול" כאן — לא פסול בגוף העור, אלא העדר קדושת המצוה באותו זוג שאינו אליבא דהלכתא.
נפקא מינה — שני כיסין: (א) שני כיסין נפרדים — של רש״י ושל ר״ת, שלא ליתן זוג החול בכיס הקודש (ס״ד). (ב) סימן לכל כיס — היכר שלא יחליף (ס״ד). (ג) התנה מתחילה בשעת הייחוד — יש דין תנאי. (ד) לא יחליף הבתים והרצועות מזה לזה אלא בתנאי. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
שני כיסין וסימן לכל כיס — שהאחד חול ואסור בכיס תפילין. כיס התפילין תשמיש קדושה, וזוג שאינו אליבא דהלכתא דינו כחול, ואסור בכיס הקודש. לכן שני כיסין (מפני הקדושה) וסימן (מפני החילוף); ואם התנה מתחילה — יש בזה דין תנאי.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
סדר הפרשיות בבתי הראש לרש״י והרמב״ם: קדש, כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע (מחיצון לחיצון); מנהג העולם והעיקר כמותם (ס״א).
סדר לרבינו תם חילוף שתי האחרונות (בג׳ והיה אם שמוע, ובד׳ החיצון שמע); סימן — שי״נין בחיצונים, הויות באמצע (ס״א).
המחליף פרשה שלא בביתה פסול לדברי הכל; והכתיבה כסדרן לכולי עלמא.
ירא שמים — שתי זוגות מניחן יחד אם יודע לכוין; מכוין לצאת באליבא דהלכתא, והשאר כרצועות בעלמא (ס״ב).
ברכה וסדר בזה אחר זה של רש״י בברכה בשעת ק״ש ותפלה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה; של רש״י למטה, ר״ת למעלה (ס״ב).
יוהרא בפרהסיא — רק מוחזק ומפורסם בחסידות; בצנעא הכל חוששין ומניחין (ס״ג).
שני כיסין שני כיסין וסימן לכל כיס, שהאחד חול ואסור בכיס תפילין (ס״ד).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — סדר הפרשיות

המקרה הדין המקור
שיטת רש״י והרמב״ם "שמאל" משמאל הקורא מאמצע הראש; הקורא מוצא כסדרן — קדש, כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע ס״א (מנחות ל״ד: - ל״ה.; רמב״ם ג׳)
שיטת רבינו תם "שמאל" הבית החיצון שכנגד שמאל הקורא; חילוף שתי האחרונות; סימן שי״נין והויות ס״א (רא״ש; טור)
המחליף / הכתיבה כסדרן החליף פרשה שלא בביתה — פסול; הכתיבה כסדרן לדברי הכל ס״א

טבלה — שתי זוגות ויוהרא

המקרה הדין המקור
שתי זוגות יחד ירא שמים; מכוין לצאת באליבא דהלכתא; אין בל תוסיף (פסול ממה נפשך) ס״ב (זוהר; אר״י ז״ל)
בזה אחר זה של רש״י בברכה, ואחר התפלה של ר״ת בלא ברכה (ספק ברכות להקל) ס״ב
יוהרא / שני כיסין פרהסיא — מוחזק בחסידות; שני כיסין וסימן, שהאחד חול ס״ג-ד

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא: מנחות ל״ד: - ל״ה. (סדר הפרשיות; פירוש "משמאל"; שי״ן של תפילין)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין ג׳) · רש״י · הרא״ש (הלכות תפילין, הלכות קטנות) · טור (אורח חיים ל״ד) · בית יוסף · שלחן ערוך · זוהר (פרשת פנחס, פרשת בא) · אר״י ז״ל
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ד · סדר הנחת הפרשיות ותפילין דרבינו תם · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ל״ד · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא