למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן ל״ה — דִּין מִנְיַן הַשִּׁיטִין (מנין שורות הפרשיות בתפילין). הסימן כולל אצל הרב ב׳ סְעִיפִים, שבהם אדמו״ר הזקן פורש: המנהג שנתקבל אִישׁ מִפִּי אִישׁ בְּיַד הַסּוֹפְרִים — שבע שיטין בכל פרשה בשל יד, ארבע שיטין בשל ראש; הכלל שינה — לא פסל; קבלת הראשי שיטין ושהסופרים שלנו אינם נזהרים בהם כבמנין; האיסור להאריך ולקצר האותיות (לא יאריך ויקצר) כדי לכוון ראשי השיטין; והיתר להאריך מעט בשיטה שנייה לכוון הסופי שיטין, בלי שיֵראה הכתב כמנומר.
שולחן ערוך הרב — סימן ל״ה — דִּין מִנְיַן הַשִּׁיטִין
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן ל״ה — דִּין מִנְיַן הַשִּׁיטִין — וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.35), ולאחריו ביאור קצר. הסימן כולל ב׳ סְעִיפִים.
סעיף א נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין עַל פִּי הַקַּבָּלָה בְּיַד הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד שֶׁבַע …
נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין עַל פִּי הַקַּבָּלָה בְּיַד הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד שֶׁבַע שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה, וּבְשֶׁל רֹאשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה. וְאִם שִׁנָּה — לֹא פָּסַל. וְיֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן קַבָּלָה בְּתֵבוֹת רָאשֵׁי שִׁיטִין בְּשֶׁל יָד וּבְשֶׁל רֹאשׁ. וְהַסּוֹפְרִים שֶׁלָּנוּ מְדַקְדְּקִים בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין, אֲבָל בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין אֵינָן נִזְהָרִין, וּמְשַׁנִּים כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן לָהֶם. וּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְדַקְדֵּק בָּהֶם, אִם יוּכַל לְכַוֵּן הַשִּׁיטִין בְּעִנְיָן זֶה — יַעֲשֶׂה, אֲבָל לֹא יַאֲרִיךְ וִיקַצֵּר הָאוֹתִיּוֹת כְּדֵי לְכַוֵּן רָאשֵׁי הַשִּׁיטוֹת:
מנין השיטין מקבלת הסופרים. נָהֲגוּ עַל פִּי הַקַּבָּלָה בְּיַד הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד שֶׁבַע שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה, וּבְשֶׁל רֹאשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה. וְאִם שִׁנָּה — לֹא פָּסַל. יֵשׁ לָהֶם גַּם קַבָּלָה בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין בְּשֶׁל יָד וּבְשֶׁל רֹאשׁ; וְהַסּוֹפְרִים שֶׁלָּנוּ מְדַקְדְּקִים בַּמִּנְיָן וְאֵינָם נִזְהָרִין בָּרָאשִׁים, וּמְשַׁנִּים כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן. וּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְדַקְדֵּק בָּהֶם — יַעֲשֶׂה, אֲבָל לֹא יַאֲרִיךְ וִיקַצֵּר הָאוֹתִיּוֹת כְּדֵי לְכַוֵּן רָאשֵׁי הַשִּׁיטוֹת (וְעַיֵּן סי׳ לו בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת).
סעיף ב אֲבָל יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ מְעַט הָאוֹתִיּוֹת בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה כְּדֵי לְכַוֵּן סוֹפֵי הַשִּׁיטוֹת, וְלֹא אָסְרוּ …
אֲבָל יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ מְעַט הָאוֹתִיּוֹת בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה כְּדֵי לְכַוֵּן סוֹפֵי הַשִּׁיטוֹת, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהַמְשִׁיכָן כָּל־כָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה לָעַיִן שֶׁהֵן גְּדוֹלוֹת מֵחַבְרוֹתֵיהֶם וְנִרְאֶה הַכְּתָב כִּמְנֻמָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רעג וְערה:
סופי השיטין — שלא כמנומר. אֲבָל יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ מְעַט הָאוֹתִיּוֹת בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה כְּדֵי לְכַוֵּן סוֹפֵי הַשִּׁיטוֹת; וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהַמְשִׁיכָן כָּל־כָּךְ עַד שֶׁיֵּרָאֶה לָעַיִן שֶׁהֵן גְּדוֹלוֹת מֵחַבְרוֹתֵיהֶם וְהַכְּתָב נִרְאֶה כִּמְנֻמָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רע״ג ורע״ה.
מקור: ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל״ה (מהדורת קה״ת, ב׳ סְעִיפִים). ביאור: DAAT. אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — מִנְיַן הַשִּׁיטִין, רָאשֵׁי הַשִּׁיטִין וְסוֹפֵי הַשִּׁיטִין
היסוד: מנין השיטין, ראשי השיטין וסופי השיטין
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן קטן זה של דקדוק סופרים עומדת בשלושה מהלכים. תחילה מנין השיטין עצמו: שבע שיטין בכל פרשה בשל יד, ארבע שיטין בשל ראש — מנהג שנתקבל אִישׁ מִפִּי אִישׁ בקבלת הסופרים, שאי־קיומו (שינה) אינו פוסל. אחר כך הראשי שיטין: יש גם קבלה בתיבות ראשי השיטין, אך הסופרים שלנו אינם נזהרים בהם כבמנין — ואין לְעַוֵּת את האותיות (לא יאריך ויקצר) כדי לכוונם. ולבסוף הסופי שיטין: יכול להאריך מעט בשיטה שנייה לכוון סופי השיטות, אך בלי שיֵראה הכתב כמנומר (מראה מקום ליורה דעה רע״ג ורע״ה).
מִנְיַן הַשִּׁיטִין — שֶׁבַע בְּשֶׁל יָד, אַרְבַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ
מנין השיטין — שבע בשל יד, ארבע בשל ראש
היסוד. על פי קבלת הסופרים שנתקבלה אִישׁ מִפִּי אִישׁ, כותבים שבע שיטין בכל פרשה בשל יד (קלף אחד, כתיבת סת״ם — סי׳ לב) וארבע שיטין בכל פרשה בשל ראש (ארבעה קלפים נפרדים, ועיין סדר הפרשיות — סי׳ לד).
ההשלכה. מנין זה מנהג הוא ולא לעיכוב: שינה — לא פסל. תפילין שבהן פרשה במנין שיטין אחר כשרות בדיעבד; המנין סימן לאומנות הסופר, לא תנאי בכשרות.
רָאשֵׁי הַשִּׁיטִין — קַבָּלָה וְדִקְדּוּק
ראשי השיטין — קבלה ודקדוק
נקודת המעשה. יש קבלה גם בתיבות הפותחות כל שיטה (ראשי שיטין), בשל יד ובשל ראש. אך הסופרים שלנו אינם מדקדקים אלא במנין ומשנים את ראשי השיטין כפי שמזדמן.
הגבול. מי שרוצה לדקדק בראשי השיטין יכול לכוון את השיטין — ובלבד שלא יאריך ויקצר האותיות (לא יאריך ויקצר) כדי להשיג זאת, שכן הדבר פוגם בצורת האותיות (עיין סי׳ לו).
סוֹפֵי הַשִּׁיטִין — שֶׁלֹּא כִּמְנֻמָּר
סופי השיטין — שלא כמנומר
העיקרון. לכיוון סופי השיטות, יכול להאריך מעט את האותיות בשיטה שנייה — היתר זה נוהג.
הגבול. לא אסרו אלא להמשיכן עד שיֵראו גדולות מחברותיהן והכתב נראה כמנומר — והמראה מקום הוא ליורה דעה סימן רע״ג ורע״ה על הספר תורה (ס״ת) והכתב.
מראה מקום ללימוד. היקף היסוד המונח כאן — מנין השיטין, קבלת ראשי השיטין ומידת הכתב המנומר — נוגע גם לדקדוק הסופר (הסוד הנמסר אִישׁ מִפִּי אִישׁ) וגם לרגישות חב״ד לנוי ולשלמות הכתיבה. דף זה מציגו ברמת העיקרון המעוגן בטקסט הרב, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק, ובלי להוסיף דבר מומצא במשמעות הרוחנית. ללימוד מעמיק של ממד זה — ולהנהגת הסופר בפועל — יש ללמוד עם רב חב״ד וסופר מומחה, ובתוך המקורות עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח פסקו של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם דרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ל״ה. שורת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) מודגשת — היא חושפת את רגישותו המיוחדת של הרב כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, ב׳ סעיפים). הרב מבאר את הטעם והמידה במקום שהמחבר מסתפק בעצם הדין.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| מנין השיטין (שבע/ארבע) | או״ח ל״ה:א — שֶׁבַע שִׁיטִין בְּשֶׁל יָד, אַרְבַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ ; מִנְהָג עַל פִּי הַקַּבָּלָה. | — | מ״ב ל״ה — מְדַקְדְּקִים בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין ; שִׁנָּה — לֹא פָּסַל. | דרך אדמו״ר הזקן — שֶׁבַע שִׁיטִין בְּכָל פָּרָשָׁה בְּשֶׁל יָד וְאַרְבַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ, קַבָּלָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ ; וְאִם שִׁנָּה — לֹא פָּסַל (סעיף א). |
| ראשי שיטין — דקדוק הכתב | או״ח ל״ה — קַבָּלָה בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין. | — | מ״ב ל״ה — אֵין נִזְהָרִין בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין בַּזְּמַן הַזֶּה. | דרך אדמו״ר הזקן — יֵשׁ קַבָּלָה בְּתֵבוֹת רָאשֵׁי שִׁיטִין ; הַסּוֹפְרִים מְדַקְדְּקִים בַּמִּנְיָן וְלֹא בָּרָאשִׁים ; לֹא יַאֲרִיךְ וִיקַצֵּר הָאוֹתִיּוֹת (סעיף א). |
| סופי שיטין — כתב מנומר | או״ח ל״ה — כְּתָב שֶׁאֵינוֹ מְנֻמָּר. | — | מ״ב ל״ה / באר הלכה — שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה הַכְּתָב מְנֻמָּר. | דרך אדמו״ר הזקן — יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ מְעַט בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה לְכַוֵּן סוֹפֵי הַשִּׁיטוֹת, וְלֹא כִּמְנֻמָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רע״ג ורע״ה (סעיף ב). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים ל״ה, סעיף אחד, מקור ספריא) ומנושאי הכלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילין, רא״ש, ברוך שאמר / ספר התרומה, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים ; מראה מקום ליורה דעה — סת״ם, ס״ת). טור אדמו״ר הזקן נשען על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב (ב׳ סְעִיפִים) המובא ב־§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
שלוש מגמות המאפיינות את רגישות אדמו״ר הזקן בסימן זה — מעבר ליישום הפשוט של הכלל. כל אחת בנויה: עיקרון הסימן ← קריאת הרב ← השלכה מעשית. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — מִנְיַן הַשִּׁיטִין וְקַבָּלַת הַסּוֹפְרִים
מנין השיטין וקבלת הסופרים
עיקרון הסימן: מנין השיטין בכל פרשה — שבע בשל יד, ארבע בשל ראש (סעיף א).
קריאת הרב: זו קבלה שנתקבלה אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לא לעיכוב — שינה — לא פסל. המנין סימן לאומנות הסופר, לא תנאי בכשרות.
השלכה מעשית: לבדוק אצל הסופר שהשל יד בשבע שיטין והשל ראש בארבע שיטין בכל פרשה; מנין אחר כשר בדיעבד.
קו ב — רָאשֵׁי הַשִּׁיטִין וְדִקְדּוּק הַכְּתָב
ראשי השיטין ודקדוק הכתב
עיקרון הסימן: קבלת ראשי השיטין, ושהסופרים אינם נזהרים בהם כבמנין (סעיף א).
קריאת הרב: הרוצה לדקדק בראשי השיטין יכול לכוון — אך לא יאריך ויקצר האותיות, כי צורת האותיות קודמת לכיוון.
השלכה מעשית: עיקר הדקדוק במנין; כיוון ראשי השיטין לעולם לא יעוות את האותיות (עיין סי׳ לו).
קו ג — סוֹפֵי הַשִּׁיטִין וְהַרְחָקָה מִכְּתָב מְנֻמָּר
סופי השיטין וההרחקה מכתב מנומר
עיקרון הסימן: כיוון סופי השיטין ומידת המותר (סעיף ב).
קריאת הרב: יכול להאריך מעט בשיטה שנייה לכוון סופי השיטין; האיסור אינו אלא בהמשכה יתירה העושה את הכתב כמנומר.
השלכה מעשית: גמישות קלה מותרת לנוי הדף, אך לעולם לא עד כדי כתב מנומר (יורה דעה רע״ג ורע״ה).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן ל״ה ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת העיקרון, תוך הפניה לרב ולסופר מומחה לפרטי המקרים (מנין השיטין, ראשי השיטין, צורת האותיות, הכתב המנומר).
לחסיד חב״ד — סימן ל״ה (מִנְיַן הַשִּׁיטִין)
- ① מנין השיטין. בשל יד: שבע שיטין בכל פרשה; בשל ראש: ארבע שיטין בכל פרשה — קבלה שנתקבלה אִישׁ מִפִּי אִישׁ. יסוד: שו״ע הרב ל״ה סעיף א.
- ② שינה — לא פסל. המנין מנהג הוא ולא לעיכוב: תפילין שבהן פרשה במנין שיטין אחר כשרות בדיעבד. יסוד: שו״ע הרב ל״ה סעיף א.
- ③ ראשי השיטין. יש קבלה בתיבות שבראש השיטה, אך הסופרים שלנו אינם נזהרים בהם כבמנין ומשנים כפי שמזדמן. יסוד: שו״ע הרב ל״ה סעיף א.
- ④ שלא לעוות את האותיות. הרוצה לכוון את ראשי השיטין לא יאריך ויקצר האותיות (לא יאריך ויקצר) — צורת האותיות קודמת (עיין סי׳ לו). יסוד: שו״ע הרב ל״ה סעיף א.
- ⑤ כיוון סופי השיטין שלא כמנומר. יכול להאריך מעט בשיטה שנייה לכוון הסופי שיטין, אך לא עד שיֵראה הכתב כמנומר (מראה מקום ליורה דעה סימן רע״ג ורע״ה). יסוד: שו״ע הרב ל״ה סעיף ב.
⚠ חלק זה מציג את ההנהגה החב״דית המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן ל״ה (טקסט אמיתי המובא ב־§1). אין הוא מחליף הכרעה רבנית למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — מנין השיטין, בדיקת הפרשיות, צורת האותיות: לשאול סופר מומחה ואת רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.