✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מי הם החייבין בתפילין והפטורים — עיונים מעמיקים

סימן ל״ח · י״ג סעיפים

גוף נקי והיסח הדעת · העוסק במצווה · נשים במ״ע שהזמן גרמא · אבל וחתן · קדימת תפילין למזוזה

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ח — שלשה עשר סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילין ד׳), רא״ש, מרדכי, אור זרוע, ר״ן, כל בו, ארחות חיים, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
סוכה כ״ה. — כ״ו. (העוסק במצווה פטור מן המצווה) · קידושין ל״ג: — ל״ד. (מ״ע שהזמן גרמא) · ברכות י״א. ומועד קטן כ״א. (אבל) · מנחות ל״ו: (גוף נקי)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — qui est tenu aux tefilin et qui en est exempté : les deux ressorts de dispense (גוף נקי et העוסק במצווה) et les gedarim particuliers (י״ג סעיפים)
גוף נקי והיסח הדעת — חולה מעיים, שאר חולה, מצטער et le הפחה ; le lien avec siman 37, 44, 80 (séifim 1-2, 9)
העוסק במצווה פטור מן המצווה — sofrim et lecteur de la Torah (סוכה כ״ה.), le gader du טורח et la מצווה עוברת (séifim 8, 10)
נשים במ״ע שהזמן גרמא — קידושין ל״ג:, la machloket Mehaber / Rama et le מוחין vs מברכות (séif 3)
אבל, ט׳ באב וחתן — l'avel et le פאר, le ט׳ באב, le חתן (séifim 5-7)
קדימת תפילין למזוזה — תדיר / מצווה שבגופו, חליצה בפני רבו, מנודה ומצורע (séifim 11-13)
נפקא מינה למעשה — récapitulatif des הנהגות
סיכום השיטות והמקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

מִי הֵם הַחַיָּבִין בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים. וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:

א׳-ב׳, ט׳ (גוף נקי והיסח הדעת): חוֹלֵה מֵעַיִם פָּטוּר מִתְּפִלִּין. הַגָּה: אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר. אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה, אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו — פָּטוּר, וְאִם לָאו — חַיָּב. מִי שֶׁבָּרִי לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא הֲפָחָה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גּוּף נָקִי (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ׳). וְאִם יִרְאֶה לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּגוּף נָקִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יַנִּיחַ תְּפִלִּין בֵּין אַהֲבָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וִיבָרֵךְ. מִצְטַעֵר, וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וּנְכוֹנָה — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם.

ג׳-ד׳ (נשים והרהור): נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. הַגָּה: וְאִם הַנָּשִׁים רוֹצִים לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן — מוֹחִין בְּיָדָם. הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת אִשָּׁה. הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא הִרְהוּרִים — מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם.

ה׳-ז׳ (אבל, ט׳ באב, חתן): אָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּב, אֲפִלּוּ בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת. בְּתִשְׁעָה בְּאָב חַיָּבִין בִּתְפִלִּין (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקנ״ה). חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו (פֵּרוּשׁ רֵעָיו הַשְּׂמֵחִים עִמּוֹ) וְכָל בְּנֵי חֻפָּה, פְּטוּרִין מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ.

ח׳, י׳ (העוסק במצווה): כּוֹתְבֵי תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵם וְתַגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶם, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. הַגָּה: וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, אָז פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין, דְּכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת אִם צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחַר הָאַחֶרֶת. אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא טֹרַח — יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן. הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.

י״א-י״ג (רבו, קדימה, מנודה ומצורע): לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ וְיַחֲלֹץ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הָיָה צָרִיךְ לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שְׁנֵיהֶם — תְּפִלִּין קוֹדְמִים. מְנֻדֶּה וּמְצֹרָע אֲסוּרִים לְהָנִיחַ תְּפִלִּין.

Résumé concis :

Séifim 1-2, 9 (גוף נקי) : le חולה מעיים est exempté toujours (corps qui ne peut rester propre) ; le שאר חולה et le מצטער selon le יישוב הדעת ; qui ne peut prier sans הפחה laisse passer le temps de la prière.

Séifim 3-4 : femmes et esclaves exemptés (מ״ע שהזמן גרמא ; le Mehaber מוחין בידן) ; garder sa pensée pure en portant les tefilin.

Séifim 5-7 : l'endeuillé interdit le 1er jour (פאר), le ט׳ באב tenu (מנחה), le חתן ובני חופה exemptés (שכרות וקלות ראש).

Séifim 8, 10 : sofrim et lecteur de la Torah exemptés (העוסק במצווה), sauf ק״ש ותפלה, selon le טורח.

Séifim 11-13 : ne pas ôter les tefilin devant son maître ; תפילין קודם למזוזה (חובת הגוף) ; מנודה ומצורע interdits.

1. הקדמת הסוגיא — מי הם החייבין בתפילין והפטורים

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן בסימן ל״ז את זמן הנחת התפילין בכללות ומעלת המצוה, בא בסימן ל״ח לפרט מי הם החייבין בתפילין והפטורים. והפטורים שבסימן נחלקים לשלשה שרשים: (א) פטור מחמת חסרון גוף נקי והיסח הדעת — חולה מעיים, שאר חולה המצטער, מי שאינו יכול להעמיד עצמו בלא הפחה, והמצטער (סעיפים א׳-ב׳, ט׳); (ב) פטור מחמת העוסק במצווה — כותבי תפילין ומזוזות ותגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים, והקורא בתורה, וחתן ובני חופה (סעיפים ז׳-ח׳, י׳); (ג) פטור או איסור מחמת גדרים אחרים — נשים ועבדים (מ״ע שהזמן גרמא, סעיף ג׳), אבל ביום ראשון (סעיף ה׳), מנודה ומצורע (סעיף י״ג). ובתוך כך: ט׳ באב שחייבין (סעיף ו׳), הרהור (סעיף ד׳), חליצה בפני רבו (סעיף י״א), וקדימת תפילין למזוזה (סעיף י״ב).

הערה יסודית: שני מיני פטור בסימן, ושרשם שונה. פטור חולה ומצטער יסודו בגוף נקי והיסח הדעת — שהתפילין צריכות דעת מיושבת ונקיון הגוף (המשך סימן ל״ז), ומי שנחסר בזה גופו אינו ראוי לשאתן. ופטור העוסק במצווה יסודו בכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה (סוכה כ״ה.) — שאין זה חסרון בגברא אלא שלא חייבתו תורה לטרוח אחר מצווה בעוד שהוא טרוד באחרת. ונפקא מינה גדולה: פטור חולה נמשך אף כשאין עליו מצווה אחרת, ופטור העוסק תלוי בקיום המצווה שבידו ובטורח.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: גדר הפטור מן התפילין בסימן — האם הוא פטור בחפצא (שהשעה או המצב אינם ראויים לתפילין, כחסרון גוף נקי), או פטור בגברא (שהאדם עצמו אינו בר חיוב עתה, כנשים או כעוסק במצווה)?

(א) אם מחמת חסרון גוף נקי — גדר הוא שאין התפילין יכולות לחול על גוף שאינו נקי, וכל שנתרפא או נתיישבה דעתו חוזר לחיובו מיד.
(ב) אם מחמת העוסק במצווה — הגברא פטור לפי שעה, אף שהחפצא ראויה, וכל שנפנה מן המצווה שבידו חוזר לחיובו.

ונפקא מינה: חולה מעיים שיכול להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת קריאת שמע (סעיף א׳, וכעין מש״כ בסימן פ׳) — לצד החפצא, כל שאין בו נקיון פטור; ולצד הגברא, כל שיכול להעמיד עצמו שעה מועטת חייב אז. ובזה תלויין הרבה מדיני הסימן.

2. גוף נקי והיסח הדעת — חולה, מצטער והפחה

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "חולה מעיים פטור מתפילין (הגה: אפילו אין לו צער); אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושבת עליו — פטור, ואם לאו — חייב."
סעיף ב׳: "מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפלה משיתפלל בלא גוף נקי... ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק״ש, יניח תפילין בין אהבה לק״ש ויברך."
סעיף ט׳: "מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה — פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם."

שורש הדין — גוף נקי (מנחות ל״ו:): "תפילין צריכין גוף נקי". ושני ענינים בו: נקיון מרוח (שלא יפיח) ויישוב הדעת (שלא יסיח דעתו). לכן חולה מעיים — שאין בידו לשמור נקיון מרוח — פטור לגמרי, ואפילו אין לו צער (מרדכי, אור זרוע, ורמב״ם הלכות תפילין ד׳; הובאו בבית יוסף). ושאר חולה, שאין בו חסרון נקיון אלא חשש היסח הדעת מחמת צערו — תלוי: אם דעתו מיושבת חייב, ואם לאו פטור. וכן המצטער (סעיף ט׳) מטעם היסח הדעת. ובענין ההפחה בשעת התפילה עיין סימן פ׳, ובענין קדושת התפילין וההיסח סימן מ״ד, ועיקר גדר מצוותן כל היום וגוף נקי בסימן ל״ז.

חקירה — פטור חולה מעיים: משום חסרון נקיון בפועל (כל שאין בו רוח נקי פטור), או משום שאין דעתו פנויה להיזהר (וחולה מעיים בכלל טרוד)?

צד א׳ — חסרון נקיון: החילוק בין חולה מעיים לשאר חולה מוכיח שאין הפטור מחמת צער או טרדה (שהרי חולה מעיים פטור אף בלא צער), אלא מחמת עצם החשש שאינו יכול להעמיד גופו נקי מרוח.
צד ב׳ — כולל היסח הדעת: מדסמך מרן פטור חולה מעיים (ס״א) לדין המצטער (ס״ט), יש מקום לומר ששני הפטורין ענף אחד — חסרון היכולת לעמוד בקדושת התפילין בגוף ובדעת.

ונקטו הפוסקים כצד א׳ בחולה מעיים — שפטורו מוחלט מחמת הרוח, ולכן אפילו הולך בשוקים וברחובות ואין לו צער פטור (וכמו שהאריך בשולחן ערוך הרב, שלא יחמיר על עצמו אלא בשעת ק״ש ותפלה אם יכול להעמיד עצמו בגוף נקי).

קושיא — מאי שנא חולה מעיים משאר חולה, שזה פטור אף בלא צער וזה תלוי בצער ובדעת?

תירוץ: חולה מעיים חסרונו בגוף — שאין בו נקיון מרוח, וזה חסרון מציאותי בעצם ההנחה שאינו תלוי בהרגשתו; לכן פטור אף בלא צער ואף כשהולך בבריאות בשוק. אבל שאר חולה גופו נקי, וכל חסרונו ביישוב הדעת — ודבר זה תלוי בהרגשתו: אם מצטער עד שאין דעתו מיושבת, אסור לו להניח שמא יסיח דעתו ויזלזל בקדושתן; ואם דעתו מיושבת, חייב ככל אדם. נמצא שני פטורין הם: פטור נקיון (מוחלט) ופטור יישוב הדעת (תלוי).

נפקא מינה — גוף נקי והיסח הדעת: (א) חולה מעיים פטור לעולם, אף בלא צער (ס״א). (ב) שאר חולה — תלוי ביישוב הדעת (ס״א). (ג) מי שאינו יכול בלא הפחה — מוטב שיעבור זמן התפלה, ואם יכול בק״ש מניח בין אהבה לק״ש ומברך (ס״ב). (ד) מצטער — פטור מטעם היסח הדעת (ס״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
חולה מעיים פטור מחמת חסרון גוף נקי, ושאר חולה ומצטער מחמת היסח הדעת. חסרון הנקיון מציאותי ומוחלט (אף בלא צער), וחסרון יישוב הדעת תלוי בהרגשה. ושרש שניהם — שהתפילין צריכות גוף נקי ודעת מיושבת, ומי שנחסר באחד מהם פטור.

3. העוסק במצווה פטור מן המצווה — סופרים והקורא בתורה

לשון השלחן ערוך

סעיף ח׳: "כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים — פטורין מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק״ש ותפלה. הגה: ... דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח — יעשה שתיהן."
סעיף י׳: "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק״ש ותפלה."

שורש הדין — סוכה כ״ה. — כ״ו.: "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ודרשוה משלוחי מצווה שפטורין מן הסוכה, ומחתן שפטור מקריאת שמע. ומכאן שכותבי תפילין ומזוזות ותגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורין מהנחת תפילין כל היום (הגהות אשירי בשם אור זרוע, ור״ן פרק הישן, הובא ברמ״א). וכן הקורא בתורה (ס״י). וטעם שאף מק״ש ותפלה פטורין כשעוסקין — משום שהעוסק במצווה פטור אף ממצווה עוברת, אם צריך לטרוח אחר האחרת (רמב״ם, רא״ש).

חקירה — טעם פטור העוסק: משום טרדא (שאין דעתו פנויה לקיים אחרת, וקרוב לפטור היסח הדעת), או משום גזירת הכתוב דכתיב "בשבתך בביתך" — שהעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח אחר מצווה אחרת אף שדעתו פנויה?

צד א׳ — טרדא: לפי זה כל שיכול לקיים שתיהן בלא טרדה — חייב, שאין כאן טעם פטור.
צד ב׳ — גזירת הכתוב: אף שיכול, פטור, שלא חייבתו תורה לטרוח; ורק אם אין בו טורח כלל (טורח אחד לשתיהן) יעשה שתיהן.

ומלשון הרמ״א "אם צריך לטרוח אחר האחרת... אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן" מוכח כצד ב׳ בעיקרו: שהפטור אינו מחמת חוסר יכולת אלא מחמת הטורח, ומכל מקום במקום שאין טורח כלל — לא נפטר. וזהו "מהיות טוב אל תיקרא רע".

קושיא — קריאת שמע מצווה עוברת (שזמנה עובר), ותנן העוסק במצווה פטור אף מן העוברת רק כשצריך לטרוח; ואם כן כותבי סת״ם למה פטורין אף מק״ש, והלא יכולין להפסיק רגע ולקרות?

תירוץ: כל שההפסקה מבטלתו ממלאכת שמים ומצריכתו טורח לחזור אליה — נחשב "צריך לטרוח אחר האחרת", ופטור אף מן העוברת; ולא אמרו "יעשה שתיהן" אלא בטורח אחד ממש, כגון שיכול לקרות ק״ש בעודו עוסק בלא ביטול מלאכתו. ובקורא בתורה הוסיפו טעם: דכתיב "למען תהיה תורת ה׳ בפיך" — ומי שכבר תורת ה׳ בפיו אין צריך באותה שעה לאות ולזכרון של תפילין (וכמו שביאר בשולחן ערוך הרב), ולכן פטור כל היום זולת ק״ש ותפלה.

נפקא מינה — העוסק במצווה: (א) כותבי סת״ם ותגריהם והעוסקים במלאכת שמים — פטורין כל היום זולת ק״ש ותפלה (ס״ח). (ב) בעת עסקן ממש — פטורין אף מק״ש ותפלה ותפילין אם יש טורח (ס״ח). (ג) יכול בלא טורח — יעשה שתיהן (ס״ח). (ד) הקורא בתורה — פטור כל היום זולת ק״ש ותפלה (ס״י). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
העוסק במצווה פטור מן המצווה — ובלבד שיש טורח באחרת. העוסקין במלאכת שמים והקורא בתורה פטורין מתפילין כל היום זולת ק״ש ותפלה; ובעת עסקן ממש פטורין אף מהן אם ההפסקה בטורח, ואם אין טורח כלל יעשה שתיהן.

4. נשים במצות עשה שהזמן גרמא

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצים להחמיר על עצמן — מוחין בידם."

שורש הדין — קידושין ל״ג: — ל״ד.: "כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות", ותפילין בכלל, דילפינן (בקידושין ובמנחות) לסמוך תפילין לתלמוד תורה, וכן שהוא זמן גרמא שהרי שבת ויום טוב אינן זמן תפילין (שולחן ערוך הרב). והרמ״א (בשם כל בו) שאם רוצות להחמיר מוחין בידן, מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות (כל בו). ומיהו מיכל בת שאול הניחה תפילין ולא מיחו בה (עירובין צ״ו.).

נשים המחמירות להניח תפילין (מחבר / רמ״א / מנהג):

המחבר (וכל בו) — מוחין בידן: אף שבשאר מ״ע שהזמן גרמא נהגו נשים לקיים ולברך, בתפילין מוחין, מפני שצריכות גוף נקי ואינן זהירות לשמור עצמן בנקיות, וחוששין לזלזול בקדושת התפילין.
הרמ״א בשאר מצוות: נשים מברכות על מ״ע שהזמן גרמא; ודוקא בתפילין החמיר למחות, מפני חומר קדושתן וצורך גוף נקי.
העולה: אין המחלוקת בעצם דין מ״ע שהזמן גרמא (שבזה פטורות לכו״ע), אלא ברשות להחמיר; ובתפילין הכל מודים שממחין, מטעם גוף נקי.

קושיא — מאי טעמא מוחין בנשים בתפילין, ובלולב ושופר וסוכה (מ״ע שהזמן גרמא) אין מוחין אלא מניחין להן לקיים ולברך?

תירוץ: תפילין שאני, שצריכות גוף נקי ויישוב דעת יתירה (סעיף ב׳; סימן ל״ז), ואשה אינה זהירה בכך כאיש; ועוד שקדושת התפילין חמורה וחשש הזלזול מצוי. מה שאין כן לולב ושופר שאין בהם חשש נקיות, ולכן אין מוחין. ולפי זה יסוד המחאה בתפילין הוא הגוף נקי, לא עצם ההידור; ומעשה מיכל בת שאול — יחיד בצדקת מיוחדת שידעה לשמור עצמה.

נפקא מינה — נשים בתפילין: (א) נשים ועבדים פטורים (מ״ע שהזמן גרמא, ס״ג). (ב) הרוצות להחמיר — מוחין בידן (ס״ג). (ג) טעם המחאה — גוף נקי (כל בו). (ד) בשאר מ״ע שהזמן גרמא אין מוחין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולפי מנהג העדה.)

היסוד:
נשים פטורות מתפילין (מ״ע שהזמן גרמא), ובתפילין מוחין מלהחמיר מטעם גוף נקי. אין המחלוקת בעצם הפטור אלא ברשות ההחמרה; ובתפילין החמירו למחות מפני קדושתן וצורך הנקיות, שלא כשאר מצוות דזמן גרמא.

5. אבל, ט׳ באב וחתן

לשון השלחן ערוך

סעיף ה׳: "אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין, מכאן ואילך חייב, אפילו באו פנים חדשות."
סעיף ו׳: "בתשעה באב חייבין בתפילין (ועיין סימן תקנ״ה)."
סעיף ז׳: "חתן ושושביניו וכל בני חופה, פטורין משום דשכיח שכרות וקלות ראש."

שורש הדין: אבל ביום ראשון — ברכות י״א. ומועד קטן כ״א.: אבל אסור בתפילין ביום ראשון, דכתיב "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" — ותפילין נקראין פאר, ואין נותנין פאר על אבל ביום מרירותו; ומיום שני חייב (וכמו שהאריך בשולחן ערוך הרב מטעם "מקצת היום ככולו", ועיין יורה דעה). ט׳ באב — חייבין בתפילין, אלא שנהגו להניחן במנחה (ועיין סימן תקנ״ה). חתן ושושביניו ובני חופה — פטורין (סוכה כ״ה:), משום דשכיח שכרות וקלות ראש, ומשום עוסק במצווה.

חקירה — פטור חתן ובני חופה: משום קלות ראש ושכרות (חסרון יישוב הדעת, כעין פטור המצטער), או משום עוסק במצווה (של שמחת חתן וכלה)?

צד א׳ — קלות ראש: הפטור מחמת שאין דעתם מיושבת בשמחת המשתה, וקרוב לגדר היסח הדעת; ולפי זה בזמן שמפסיקין המשתה ומתפללין — חוזר החיוב, וכן נוהגין להניח (שולחן ערוך הרב).
צד ב׳ — עוסק במצווה: העוסקין בשמחת חתן וכלה נקראים עוסקין במצווה, ופטורין אף מק״ש; ולפי זה פטורין אף כשאין קלות ראש.

ושתי הסברות הובאו (שולחן ערוך הרב), והמיקל כסברת עוסק במצווה לא הפסיד; ולמעשה נהגו כסברא הראשונה שמפסיקין ומניחין, שאין לחוש לקלות ראש בשעה שעומדים ומתפללין.

קושיא — אבל ביום ראשון פטור (ואף אסור), וט׳ באב — שהוא יום אבלות לכל ישראל — חייב בתפילין; ומאי שנא?

תירוץ: איסור האבל בתפילין ביום ראשון מטעם פאר — שאין נותנין פאר ביום מרירותו הפרטית העזה ("וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר"), ועיקר המרירות יום אחד. אבל ט׳ באב אבלות ישנה וכללית, ואין בה דין הסרת פאר של יום ראשון ממש; לכן חייבין בתפילין, ומכל מקום נהגו להניחן במנחה (סימן תקנ״ה) לחלוק כבוד לאבלות שחרית. הרי שאין דין אבלות הסימן שוה בכל, אלא ביום ראשון של אבל פרטי הוא שנאסר, מטעם פאר.

נפקא מינה — אבל, ט׳ באב וחתן: (א) אבל — אסור בתפילין יום ראשון, חייב מיום שני אף בפנים חדשות (ס״ה). (ב) ט׳ באב — חייבין, ונהגו במנחה (ס״ו). (ג) חתן ובני חופה — פטורין (שכרות וקלות ראש / עוסק במצווה) (ס״ז). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
אבל אסור ביום ראשון מטעם פאר, ט׳ באב חייב (אבלות ישנה), וחתן פטור. איסור האבל דוקא ביום מרירותו הפרטית, ולכן ט׳ באב הכללי חייב (ונהגו במנחה); והחתן פטור מחמת קלות ראש או עוסק במצווה.

6. קדימת תפילין למזוזה, חליצה בפני רבו, מנודה ומצורע

לשון השלחן ערוך

סעיף י״א: "לא יחלוץ תפילין בפני רבו, אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו."
סעיף י״ב: "היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם — תפילין קודמים."
סעיף י״ג: "מנודה ומצורע אסורים להניח תפילין."

שורש הדין: קדימה (ס״י[ב]) — היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת, תפילין קודמין, וטעמו: תפילין חובת הגוף ומזוזה חובת הבית (רא״ש, טור, בית יוסף). ובשולחן ערוך הרב הוסיף חילוק: עכשיו שאין מניחין תפילין אלא בשעת ק״ש ותפלה, אם אפשר לשאול תפילין מאחרים לאותה שעה — מזוזה קודמת, שאי אפשר בשאלה. חליצה בפני רבו (סי״א) — משום אימת רבו וכבודו, שלא יגלה ראשו בפניו. מנודה ומצורע (סי״ג) — אסורים בתפילין, ובענין המנודה עיין יורה דעה.

חקירה — טעם קדימת תפילין למזוזה: משום מצווה שבגופו (חובת הגוף קודמת לחובת הבית), או משום תדיר (תפילין מצוותן תדירה בכל יום, ומזוזה קביעות אחת)?

צד א׳ — מצווה שבגופו: הטעם שחובת הגוף חמורה, שהאדם עצמו מחויב בה; ולפי זה אף אם המזוזה תדירה יותר, תפילין קודמין.
צד ב׳ — תדיר: תפילין קודמות מדין "תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם".

ולשון הראשונים "מפני שהן חובת הגוף" מוכח כצד א׳. ומזה חידש בשולחן ערוך הרב, שבזמן הזה שאפשר לשאול תפילין לשעת ק״ש ותפלה — מזוזה קודמת, שהיא חובה שאי אפשר בשאלה; הרי שהקדימה תלויה במה שאי אפשר להשלימה בדרך אחרת, ולא בעצם חשיבות המצווה.

נפקא מינה — קדימה, רבו, מנודה ומצורע: (א) תפילין קודמין למזוזה (חובת הגוף) (ס״י[ב]). (ב) ובזמן הזה שאפשר בשאלה — יש שכתבו מזוזה קודמת (שולחן ערוך הרב). (ג) לא יחלוץ בפני רבו אלא יפנה לצד אחר (סי״א). (ד) מנודה ומצורע אסורים בתפילין; ובמנודה עיין יורה דעה (סי״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
תפילין קודמין למזוזה מפני שהן חובת הגוף; ובפני רבו יפנה לצד אחר; ומנודה ומצורע אסורים. הקדימה מטעם חובת הגוף (ובזמן הזה תלוי במה שאי אפשר בשאלה); וכבוד רבו ואימתו קודמין; ומנודה ומצורע נאסרו בתפילין.

7. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה — י״ג הסעיפים

ענין	הלכה למעשה
חולה מעיים	פטור לגמרי, אף בלא צער (ס״א)
שאר חולה	אם מצטער ואין דעתו מיושבת — פטור; ואם לאו — חייב (ס״א)
מי שאינו יכול בלא הפחה	מוטב שיעבור זמן התפלה; ואם יכול להעמיד עצמו בק״ש — מניח בין אהבה לק״ש ומברך (ס״ב)
נשים ועבדים	פטורין (מ״ע שהזמן גרמא); והרוצות להחמיר — מוחין בידן (ס״ג)
המניח — הרהור	צריך ליזהר מהרהור; ואם אי אפשר בלא הרהורים — מוטב שלא להניחם (ס״ד)
אבל יום ראשון	אסור; ומיום שני חייב אף בפנים חדשות (ס״ה)
ט׳ באב	חייבין בתפילין, ונהגו להניחן במנחה (ס״ו)
חתן ובני חופה	פטורין (שכרות וקלות ראש / עוסק במצווה) (ס״ז)
כותבי סת״ם והעוסקים במלאכת שמים	פטורין כל היום זולת ק״ש ותפלה; ובעת עסק אף מהן אם יש טורח (ס״ח)
מצטער	פטור (היסח הדעת) (ס״ט)
הקורא בתורה	פטור כל היום זולת ק״ש ותפלה (ס״י)
חליצה בפני רבו	לא יחלוץ בפניו אלא יפנה לצד אחר (סי״א)
קדימת תפילין למזוזה	תפילין קודמין (חובת הגוף) (סי״ב)
מנודה ומצורע	אסורים בתפילין; ובמנודה עיין יורה דעה (סי״ג)

8. סיכום השיטות והמקורות

טבלה — שרשי הפטור

השורש	המקרים	המקור
חסרון גוף נקי / היסח הדעת	חולה מעיים, שאר חולה המצטער, הפחה, מצטער	ס״א-ב׳, ט׳ (מנחות ל״ו:; מרדכי; אור זרוע; רמב״ם הל׳ תפילין ד׳)
העוסק במצווה פטור מן המצווה	כותבי סת״ם ותגריהם, העוסקים במלאכת שמים, הקורא בתורה, חתן	ס״ז-ח׳, י׳ (סוכה כ״ה. — כ״ו.; הגהות אשירי בשם אור זרוע; ר״ן)
מ״ע שהזמן גרמא	נשים ועבדים (ומוחין במחמירות)	ס״ג (קידושין ל״ג: — ל״ד.; כל בו)
אבלות ואיסור פאר	אבל יום ראשון (אסור); ט׳ באב חייב	ס״ה-ו׳ (ברכות י״א.; מועד קטן כ״א.; סימן תקנ״ה)
קדימה ואיסור	תפילין קודם למזוזה; רבו; מנודה ומצורע	ס״י[א-ג] (רא״ש; טור; בית יוסף; יורה דעה)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא: סוכה כ״ה. — כ״ו. (העוסק במצווה; חתן) · קידושין ל״ג: — ל״ד. (מ״ע שהזמן גרמא) · ברכות י״א. וי״ז: · מועד קטן כ״א. (אבל) · מנחות ל״ו: (גוף נקי) · עירובין צ״ו. (מיכל בת שאול)

ראשונים ומרן: רש״י · רמב״ם (הלכות תפילין ד׳) · רא״ש · מרדכי · אור זרוע · ר״ן (פרק הישן) · כל בו · ארחות חיים · טור (אורח חיים ל״ח) · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א

אחרונים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שולחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ח · מי הם החייבין בתפילין והפטורים · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta