הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ט — עשרה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילין א׳), רא״ש, אורחות חיים, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
Introduction à la sugya — qui est apte à écrire les tefilin et à qui les acheter : le yesod des trois axes — le פסול de la כתיבה, l'origine douteuse, et la בדיקה (עשרה סעיפים)
כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה — le דרשה (גיטין מ״ה: מנחות מ״ב:), נשים ועבדים וקטן ועכו״ם, מומר לע״א מול מומר לתיאבון והמוסר, וגר שחזר מיראה (סעיפים א-ג)
תפילין של אפיקורס — שריפה וגניזה — סתם מחשבתו לע״ז, כתיבה שלא לשמה, שריפה מול גניזה, ומציאה ביד אפיקורס מול ביד עכו״ם (סעיפים ד-ו)
Seifim 1-3 : sont פסולים לכתיבה עבד, אשה, קטן, עכו״ם, כותי, מומר לע״א et מוסר (כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה) ; ce פסול s'étend à tout leur תיקון ; mais le גר שחזר מחמת יראה reste כשר.
Seifim 4-6 : des tefilin écrits par un אפיקורס — ישרפו (וי״א יגנזו) ; trouvés chez lui sans auteur connu — יגנזו ; trouvés chez un עכו״ם sans auteur connu — כשרים.
Seifim 7-10 : ne pas payer un עכו״ם au-dessus du prix ; n'acheter que מן המומחה בקי בחסירות ויתרות ; sinon בדיקה par échantillon (trois sur cent, chaque צבת à part) et l'attestation du vendeur ; une fois הוחזקו בכשרות plus de בדיקה, sauf לפרקים.
1. הקדמת הסוגיא — מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם
פתח דבר — פתיחת הסימן
לאחר שביאר מרן את דיני עשיית התפילין וכתיבתן — הפרשיות, הסדר, הרצועות (סימנים ל״ב-ל״ח) — בא בסימן ל״ט לבאר מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם. ויסוד הסימן ניצב על שלושה צירים: (א) פסולי הכתיבה — כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, ומזה עבד ואשה וקטן ועכו״ם וכותי ומומר לע״א ומוסר (סעיפים א-ג); (ב) מקור מסופק — תפילין של אפיקורס ותפילין הנמצאות ביד אפיקורס או ביד עכו״ם (סעיפים ד-ו); (ג) הקנייה והבדיקה — שלא לקנות אלא מן המומחה, ובדיקת הקציצות וחזקת הכשרות (סעיפים ז-י). ושלושתם עולים מיסוד אחד: נאמנות הכותב וכשרות מעשהו.
הערה יסודית: הסימן אינו עוסק בצורת התפילין אלא בגברא הכותב ובחזקת מעשהו. שני שערים לפסול: (א) חסרון חיוב — מי שאינו בקשירה (עבד, אשה, קטן, עכו״ם), שהכתוב תלה כתיבה בקשירה; (ב) חסרון אמונה — מומר לע״א ומוסר ואפיקורס, שאף שישנם בקשירה, פרקו עול ואינם מאמינים. ומכאן שגם הקנייה אינה דין ממון גרידא אלא דין נאמנות: ממי מותר לקנות (מומחה), וכיצד סומכין על חזקתו (בדיקה בדגימה).
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: פסול הכתיבה שבפסולים — האם הוא משום חסרון בגברא (שאין הכותב בר-חיוב או בר-אמונה, ולכן אין מעשהו נחשב "כתיבה" של מצוה), או משום חשש מחשבת פסול (שמא לא כתב לשמה)?
(א) אם חסרון בגברא — הפסול מוחלט, ואף אם ידוע שכתב לשמה — פסול, שאין מעשהו בכלל "וכתבתם"; וכן משמע מן הדרשה "כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".
(ב) אם חשש מחשבה — הפסול מחמת הרגיל שאינו מכוין לשמה, ובמקום שברור שכיון לשמה יש מקום להכשיר.
ונפקא מינה גדולה לעכו״ם וכותי שכתבו בפירוש לשמה, ולאפיקורס: לצד (א) הפסול קיים אף בכתיבה לשמה מפורשת, ולצד (ב) עיקר הפסול חשש מחשבה. ולהלן יתבאר שדעת רוב הראשונים כצד (א) — חסרון בגברא — שהדרשה תלתה את הכתיבה בעצם החיוב והאמונה, לא במחשבה בלבד.
2. כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחינוך או עכו״ם או כותי או מומר לע״א או מוסר — פסולים, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם: כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה." סעיף ב׳: "כל שפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן." סעיף ג׳: "גר שחזר לדתו מחמת יראה כשר לכתוב תפילין."
שורש הדין — גיטין מ״ה: ומנחות מ״ב:: דרשו חז״ל מן הכתוב "וּקְשַׁרְתָּם... וּכְתַבְתָּם" — כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גיטין מ״ה:). ולפיכך אשה ועבד — שאינם בכלל מצות תפילין (מצות עשה שהזמן גרמא לענין זה) — פסולין לכתוב; וכן במנחות מ״ב: לענין ציצית ותפילין. וברמב״ם (הלכות תפילין א׳) מנה את הפסולין, והוסיף על עכו״ם וכותי; ובבית יוסף וטור (סימן ל״ט) הביאו דברי הרא״ש והראשונים. וגדר סעיף ב׳ — שהפסול מתפשט לכל תיקון עשייתן (חיפוי הבתים, תפירה, עשיית השי״ן), כמו שנתבאר בעיבוד ובעשייה לשמן (עיין סימן ל״ב).
חקירה — כותי ועכו״ם שכתבו בפירוש לשמה: מהו?
צד א׳ — פסול מוחלט: כיון שאינם בקשירה, אין כתיבתם "כתיבה" כלל, ואף בפירוש לשמה — פסולין; שהדרשה תלתה את הכשר הכתיבה בעצם החיוב.
צד ב׳ — תלוי במחשבה: עיקר החשש שמא לא כיוונו לשמה, וכשמפורש לשמה יש צד להכשיר.
ולהלכה נקטו הפוסקים כצד א׳ — פסול מוחלט; וכמו שהעתיק הרב בשולחן ערוך הרב (סימן ל״ט) לענין כותי "אפילו כתבן בפירוש לשמן" — פסול, שאינו בקשירה. ומזה ראיה גמורה לחקירת היסוד: הפסול בגברא, לא במחשבה בלבד.
קושיא — מומר: מדוע חילקו בין מומר לע״א למומר לתיאבון? והרי גם מומר לתיאבון עבריין הוא; ומדוע דוקא מומר לע״א (ולהכעיס) פסול, ומומר לתיאבון כשר לכתוב?
תירוץ: יסוד החילוק בגדר האמונה. מומר לתיאבון — עובר מחמת תאוותו, אבל מאמין במצוה ומודה בה; ולכן הוא "בקשירה" (מוזהר ומאמין) וכשר לכתוב. מומר לע״א (או לחלל שבת בפרהסיא, או להכעיס) — פרק עול ואינו מאמין, והרי הוא כעכו״ם לכל דבריו (כמו שנתבאר ביורה דעה לענין דיני מומר), ולפיכך אינו בקשירה ופסול. והמוסר — אף שאין בו כפירה גמורה, החמירו חכמים לעשותו כעכו״ם הואיל ופרק עול מלכות שמים ומצער ישראל. הא למדת: העיקר אינו עצם העבירה אלא ביטול האמונה והחיוב.
גר שחזר מחמת יראה (סעיף ג׳): מבואר בראשונים ובבית יוסף דישראל (גר) שחזר לסורו מחמת יראה ואונס — כשר לכתוב, שכל שלבו לשמים והוא מאמין, "בקשירה" הוא, ואין האונס מוציאו מכלל המצוה. ויש מן האחרונים שדקדקו שדוקא כשכותב לשמן ובלבו מאמין; אבל אם חזר לגמרי בלב שלם — דינו כמומר. ונמצא שקו הגבול אף כאן האמונה: המאמין הנאנס — כשר, והכופר ברצון — פסול.
נפקא מינה — פסולי הכתיבה:(א)שני שערי הפסול — חסרון קשירה (עבד, אשה, קטן, עכו״ם, כותי) וחסרון אמונה (מומר לע״א, מוסר). (ב)מומר לתיאבון — כשר לכתוב, שמאמין. (ג)כותי ועכו״ם אפילו לשמה מפורש — פסול, שהפסול בגברא. (ד)כל תיקון עשייתן — חיפוי ותפירה ושי״ן בכלל הפסול (ס״ב). (ה)גר שחזר מיראה — כשר, שעדיין מאמין (ס״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה — אינו בכתיבה. הכתוב תלה כתיבה בקשירה, ומזה שני שערי פסול: חסרון חיוב (עבד, אשה, קטן, עכו״ם, כותי) וחסרון אמונה (מומר לע״א, מוסר). והפסול בגברא — אף בכתיבה לשמה מפורשת; ומתפשט לכל תיקון עשייתן. והמאמין — אף מומר לתיאבון וגר שחזר מיראה — כשר.
3. תפילין של אפיקורס — שריפה וגניזה
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳: "תפילין שכתבם אפיקורס — ישרפו, ויש אומרים יגנזו." סעיף ה׳: "נמצאו ביד אפיקורס ואין יודע מי כתבן — יגנזו." סעיף ו׳: "נמצאו ביד עכו״ם ואין יודע מי כתבם — כשרים."
שורש הדין: אפיקורס (מין האדוק לעבודה זרה) שכתב תפילין — סתם מחשבתו לעבודה זרה, וכתבן שלא לשמה (ואף לשם ע״ז), ולפיכך ישרפו. והיש אומרים (יגנזו) סוברים שאין שורפין כתבי הקודש אלא גונזין, מפני קדושת האזכרות שבהן. וכשאך נמצאו בידו ואין יודע מי כתבן (סעיף ה) — ספק שמא הוא כתבן, ולפיכך יגנזו מספק, אבל אין שורפין מספק. אבל ביד עכו״ם (סעיף ו) — כשרים, שאין העכו״ם יודע לכתוב ואין דרכו בכך, ובודאי מיהודי באו לידו. וכן ביארו הראשונים והבית יוסף (סימן ל״ט), והפוסקים (מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה).
חקירה — טעם השריפה: קנס ובזיון, או ודאי פסול?
צד א׳ — ודאי פסול (שלא לשמה): סתם אפיקורס כתבן לעבודה זרה או שלא לשמה, והרי הן פסולות ודאי, ושורפין כדין תפילין של ע״ז שאין בהן קדושה.
צד ב׳ — משום מיאוס ובזיון המין: אף אם מספק, ראוי לבערן מן העולם שלא יבואו לידי תקלה, כדין ספרי מינין.
ונפקא מינה כשידוע שכתב האפיקורס לשמה: לצד א׳ (סתם מחשבתו) אין נפקא מינה, שהרי סתמו לע״ז; ולצד ב׳ יש מקום להקל בגניזה. ומדנקט מרן "ישרפו" סתם (וי״א יגנזו) — משמע שעיקר הטעם מחשבת המין, ומזה ההבדל בין סעיף ד (הוא כתבן — ישרפו) לסעיף ה (נמצאו בידו — יגנזו מספק).
קושיא — מדוע ביד אפיקורס חוששין שמא הוא כתבן, וביד עכו״ם לא חוששין כלל? והרי בשניהם אין יודע מי כתבן; ומדוע ביד עכו״ם הכשירו לגמרי וביד אפיקורס הצריכו גניזה?
תירוץ: החילוק במציאות. האפיקורס יודע לכתוב ויש לו ענין בכך, ולפיכך יש לחוש חשש מסתבר שמא הוא כתבן שלא לשמה — ומספק גונזין. אבל העכו״ם אינו יודע לכתוב תפילין ואין לו בהן צורך כלל, ואין לחוש שכתבן; ובודאי מיהודי הגיעו לידו, ונכתבו בכשרות — ולפיכך כשרים לגמרי. וזהו שדקדק הרב (שולחן ערוך הרב, סימן ל״ט) לחלק בין ספר תורה הנמצא ביד עכו״ם (שיש לחוש שמא כתבו להתלמד) לתפילין (שאין דרכן לכתבן). הא למדת: הכל תלוי בחזקת המצוי ובידיעת הכתיבה.
נפקא מינה — תפילין של אפיקורס ומציאה:(א)אפיקורס שכתבן — ישרפו, שסתם מחשבתו לע״ז ושלא לשמה (ס״ד). (ב)יש אומרים — יגנזו, משום קדושת האזכרות. (ג)נמצאו ביד אפיקורס — יגנזו מספק, ואין שורפין מספק (ס״ה). (ד)נמצאו ביד עכו״ם — כשרים, שאין דרכו לכתבן (ס״ו). (ה)שלא לקנות ביוקר — מן העכו״ם, שלא להרגילו לגנוב (ס״ז). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: סתם מחשבת מין לעבודה זרה — שלא לשמה; ולפיכך כתבן ישרפו, ומציאתו תיגנז. אפיקורס שכתב — פסול ודאי ושורפין (וי״א גונזין מפני האזכרות); נמצא בידו — גונזין מספק; אבל ביד עכו״ם — כשרים, שאינו יודע לכתוב ואין דרכו בכך. הכל תלוי בחזקת הכותב ובידיעת הכתיבה.
4. בדיקת התפילין וחזקה
לשון השלחן ערוך
סעיף ח׳-ט׳: "אין נקחין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתרות. לקח ממי שאינו מומחה — צריך לבדקן; מאה קציצות בודק מהם שלוש (שתים של ראש ואחת של יד או להיפך), אם מצאן כשרים הוחזק וכולם כשרים; צבתים צבתים — חזקתן מאנשים הרבה, בודק מכל צבת." סעיף י׳: "תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה לעולם; ואם אינו מניחן אלא לפרקים — בדיקה פעמיים בשבוע. הגה: ואם אין לו מי שיבדוק ויתפור — יניחם בלא בדיקה."
שורש הדין: מן המומחה דוקא — שהכתיבה צריכה דקדוק בחסירות ויתרות (אות אחת פוסלת), וכמעשה רבי מאיר הסופר שהזהירו רבי ישמעאל "הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים" (עירובין י״ג.). ובלוקח ממי שאינו מומחה — אין בודקין את כולן אלא בדגימה: שלוש מן המאה, ואם כשרות הוחזק האיש וכולן בחזקת כשרות. ומקורו בדין רוב וחזקה — שסמכו על הרוב שכל שיצא מתחת ידי סופר אחד כשר, ועל חזקת האומן שלא יוציא דבר שאינו מתוקן; וכמו שכתב הרא״ש והובא בבית יוסף (סימן ל״ט). ובצבתים אין חזקה אחת, שמאנשים הרבה באו, ולפיכך בודק מכל צבת.
חקירה — היתר הדגימה: מדין רוב או מדין חזקת האומן?
צד א׳ — רוב: כיון שנבדקו שלוש ונמצאו כשרות, אמרינן שכל המאה רובן כשרות, וכל אחת בפני עצמה הולכין בה אחר הרוב.
צד ב׳ — חזקת האומן: עיקר ההיתר שהוחזק האיש כאומן נאמן; ומשעה שהוחזק, כל שיצא מתחת ידו בחזקת כשר, לא מדין רוב פרטי אלא מדין נאמנות הכותב.
ונפקא מינה לצבתים: אם הטעם רוב פרטי, היה די בבדיקת שלוש מכל הכמות; ומדהצריכו בדיקה מכל צבת, משמע שהעיקר חזקת האומן — שכל צבת מאיש אחר, ואין חזקת האחד מועלת לחברו. ומזה שהעתיק מרן "המוכר... שהיו של אדם גדול נאמן" (עד אחד נאמן באיסורין, וחזקה על חבר שלא יוציא דבר שאינו מתוקן) — ראיה שהיסוד נאמנות וחזקה.
קושיא — למה תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה לעולם, ובסימן ל״ב מצינו שצריך בדיקה לעתים? והלא חוששין שמא נמחקה אות או נתקלקלה מחמת הזיעה?
תירוץ: יסוד הדין חזקה — כל שהוחזקו בכשרות, כל זמן שחיפויין שלם אמרינן העמד דבר על חזקתו, ואין חוששין שמא נמחקה אות בפנים בלא ריעותא נראית. ולפיכך מן הדין אינם צריכים בדיקה לעולם. ומכל מקום כתבו הפוסקים שנכון לבדקן לעתים מפני קלקול הזיעה (וכעין מה שנתבאר לענין הבדיקה בסימן ל״ב). ובמי שמניחן לפרקים — אין כאן חזקת שימוש תדיר, וחוששין לקלקול, ולפיכך הצריכו בדיקה פעמיים; והרמ״א הוסיף שאם אין מי שיבדוק ויתפור — יניחם בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין.
המחלוקת והמנהג למעשה (בדיקה):
מעיקר הדין: הוחזקו בכשרות — אין צריך בדיקה לעולם (ס״י).
הנהגת המהדרין: נהגו לבדוק לעתים (בחודש אלול וכיוצא), ובפרט אם נשרו במים או נתקלקל החיפוי (וכעין הבדיקה בסימן ל״ב).
לפרקים: בדיקה פעמיים בשבוע; ואם אין בודק — יניחם בלא בדיקה (הגה).
נפקא מינה — בדיקה וחזקה:(א)מן המומחה — הבקי בחסירות ויתרות, ולא ממי שאינו מומחה אף שרוצה לבדוק (ס״ח). (ב)בדיקת דגימה — שלוש ממאה, והוחזק (ס״ט). (ג)צבתים — מכל צבת, שמאנשים הרבה (ס״ט). (ד)נאמנות המוכר — של אדם גדול נאמן, עד אחד באיסורין (ס״ט). (ה)הוחזקו בכשרות — אין צריך בדיקה לעולם (ס״י). (ו)לפרקים — פעמיים בשבוע; ובאין בודק, בלא בדיקה (ס״י). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: מן המומחה, ובדיקת דגימה מדין חזקת האומן — והוחזק בכשרות אין צריך בדיקה לעולם. אין קונין אלא מן המומחה; ובלוקח מסתם — בודק שלוש ממאה, ומשהוחזק האיש כל שיצא מתחת ידו בחזקת כשר (ובצבתים מכל צבת, שחזקת האחד אינה לחברו). ומשהוחזקו בכשרות — העמד על חזקתן ואין צריך בדיקה, זולת לפרקים.
5. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
פסולי הכתיבה
עבד, אשה, קטן, עכו״ם, כותי, מומר לע״א, מוסר — פסולין, שאינם בקשירה או אינם מאמינים (ס״א).
מומר לתיאבון / גר שחזר מיראה
כשרים לכתוב, שעדיין מאמינים (ס״א, ס״ג).
כל תיקון עשייתן
הפסול מתפשט לחיפוי, לתפירה ולעשיית השי״ן (ס״ב).
תפילין של אפיקורס
הוא כתבן — ישרפו (וי״א יגנזו); נמצאו בידו — יגנזו מספק (ס״ד-ה).
נמצאו ביד עכו״ם
כשרים, שאין דרכו לכתבן ובודאי מיהודי באו (ס״ו).
הקנייה והבדיקה
מן המומחה דוקא; בלוקח מסתם — שלוש ממאה, והוחזק; צבתים מכל צבת (ס״ח-ט).
חזקת כשרות
הוחזקו בכשרות — אין צריך בדיקה לעולם; לפרקים — פעמיים בשבוע (ס״י).