Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ל״ח — מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים (qui est tenu et qui est exempté de tefilin). Le siman comporte, chez le Rav, onze seifim (י״א סְעִיפִים), où l’Admour HaZaken déploie : les exemptions liées au גּוּף נָקִי et au הֶסַּח הַדַּעַת (חוֹלֵה מֵעַיִם, שְׁאָר חוֹלֶה, מִצְטַעֵר) ; l’exemption des נָשִׁים וַעֲבָדִים (מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא) ; l’אָבֵל au premier jour et le חָתָן ; le grand principe הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה (כּוֹתְבֵי סְתָ״ם) ; le קוֹרֵא בַּתּוֹרָה ; la retenue devant son maître ; et תְּפִלִּין קֹדֶם לִמְזוּזָה.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ל״ח — מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ל״ח — מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים — וּבוֹ י״א סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.38), suivi de notre traduction française. Le siman comporte onze seifim (י״א סְעִיפִים).
סעיף א חוֹלֵה מֵעַיִם — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִזָּהֵר בָּהֶן בִּנְקִיּוּת.
מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים וּבוֹ י"א סְעִיפִים:חוֹלֵה מֵעַיִם — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר, וַאֲפִלּוּ הוֹלֵךְ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִזָּהֵר בָּהֶן הֵיטֵב לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ בִּנְקִיּוּת. וְאֵין לוֹ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ בָּזֶה אֶלָּא בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְהוּא שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ בְּגוּף נָקִי (וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמֵר אֶת עַצְמוֹ מֵהָפִיחַ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ):
Le malade des intestins. Le חוֹלֵה מֵעַיִם est פָּטוּר des tefilin, même s’il n’a aucune douleur et même s’il marche par les marchés et les rues, car il ne peut veiller à les garder correctement dans la propreté (בִּנְקִיּוּת). Il n’a pas à se montrer stringent, sinon au moment de la ק״ש וּתְפִלָּה, et seulement s’il lui semble pouvoir se tenir en גּוּף נָקִי (comment agir s’il ne peut se garder de l’émission de vent pendant la prière — voir סימן פ).
סעיף ב שְׁאָר חוֹלֶה — אִם מִצְטַעֵר וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת פָּטוּר, וְאִם לָאו חַיָּב אַף שֶׁהוּא חוֹלֶה.
אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה, אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו מִפְּנֵי צַעֲרוֹ — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. וְאִם לָאו — חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹלֶה:
Les autres malades. Mais tout autre malade (שְׁאָר חוֹלֶה) : s’il souffre de son mal et que sa pensée n’est pas posée (אֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת) à cause de sa douleur — פָּטוּר, car il est interdit de détourner sa pensée d’elles (לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ). Sinon — חַיָּב, quoiqu’il soit malade.
סעיף ג נָשִׁים וַעֲבָדִים — פְּטוּרִים, מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא ; וְאִם רָצוּ לְהַחֲמִיר מוֹחִין בְּיָדָן.
נָשִׁים וַעֲבָדִים כְּנַעֲנִים — פְּטוּרִים מִתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין. וְאִם רָצוּ הַנָּשִׁים לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן וְלַהֲנִיחָן — מוֹחִין בְּיָדָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לִשְׁמֹר אֶת עַצְמָן בִּנְקִיּוּת:
Femmes et esclaves. Les נָשִׁים et les עֲבָדִים כְּנַעֲנִים sont פְּטוּרִים des tefilin, car c’est une מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא — Shabbat et Yom Tov ne sont pas temps de tefilin. Et si les femmes veulent se montrer stringentes et les mettre — מוֹחִין בְּיָדָן (on les en empêche), car elles ne savent pas se garder dans la propreté (בִּנְקִיּוּת).
סעיף ד הַמֵּנִיחַ צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר ; וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא הִרְהוּרִים טוֹב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם, וּמִסָּפֵק לֹא יִמָּנַע.
הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת הָאִשָּׁה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא הִרְהוּרִים — טוֹב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם. וְהוּא שֶׁיָּדוּעַ לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר, אֲבָל מִסָּפֵק לֹא יִמָּנַע מִמִּצְוַת תְּפִלִּין:
Se garder des pensées. Celui qui met les tefilin doit se garder de la pensée du désir (הִרְהוּר תַּאֲוַת הָאִשָּׁה) ; et s’il lui est impossible sans הִרְהוּרִים — טוֹב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם, mais seulement s’il sait avec certitude que c’est impossible ; dans le doute (מִסָּפֵק), qu’il ne se prive pas de la mitsva des tefilin.
סעיף ה אָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אָסוּר, שֶׁהַתְּפִלִּין נִקְרָאִין פְּאֵר ; וּבַשֵּׁנִי חַיָּב, וְלֹא יָנִיחַ עַד אַחַר הָנֵץ.
אָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל אֲבֵלוּת, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם הַקְּבוּרָה — אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין נִקְרָאִין פְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ", וְאָבֵל מְעוֹלָל בֶּעָפָר קַרְנוֹ וְאֵין נָאֶה לָתֵת פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. אֲבָל בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי חַיָּב בִּתְפִלִּין, שֶׁעִקַּר הַמְרִירוּת אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר". וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָנִיחַ עַד אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, שֶׁאָז כְּבָר עָבַר מִקְצָת זְמַן הָרָאוּי לַהֲנָחַת תְּפִלִּין, וְאָמְרִינָן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שפח. וְכֵיוָן שֶׁהֵנִיחַ — שׁוּב אֵינוֹ חוֹלֵץ, אֲפִלּוּ בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת, דְּהַיְנוּ מְנַחֲמִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ אֶתְמוֹל. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יָנִיחַ בִּפְנֵיהֶם עַד שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶם (וְדִין תְּפִלִּין בְּתִשְׁעָה בְּאָב יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקנה):
L’endeuillé. L’אָבֵל au premier jour du deuil — le jour de l’ensevelissement — a interdiction de mettre les tefilin, car elles sont appelées פְּאֵר (« פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ ») et il ne sied pas de mettre un פְּאֵר sur des cendres. Mais le second jour il est חַיָּב, car l’essentiel de l’amertume n’est qu’un jour. Toutefois il ne les mettra qu’après le lever du soleil (הָנֵץ הַחַמָּה), car מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ (voir יורה דעה סימן שפח). Une fois mises, il ne les ôte plus, même si arrivent de nouveaux consolateurs (פָּנִים חֲדָשׁוֹת) ; mais לְכַתְּחִלָּה il ne les met pas devant eux avant leur départ (le din des tefilin à ט׳ באב — voir סימן תקנה).
סעיף ו חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו וּבְנֵי הַחֻפָּה — פְּטוּרִים מִפְּנֵי שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ ; וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ.
חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו וְכָל בְּנֵי הַחֻפָּה בִּשְׁעַת הַמִּשְׁתֶּה — פְּטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמָּצוּי בָּהֶן שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁחַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין. וְכֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ שִׂמְחַת לִבָּם לֹא יוּכְלוּ לְכַוֵּן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁמִּצְוַת כַּוָּנָתָהּ אֵינוֹ אֶלָּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בְּדִיעֲבַד, וּבְקַל יוּכְלוּ לְיַשֵּׁב דַּעְתָּם לְכַוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, וְהַשְּׁאָר יֹאמְרוּ בְּלֹא כַּוָּנָה. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ מְכַוְּנִים כָּל־כָּךְ בַּתְּפִלָּה גַּם בְּלֹא שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין — אֵין לֶחָתָן וּלְכָל בְּנֵי הַחֻפָּה לִפְטֹר אֶת עַצְמָן מֵהַתְּפִלָּה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כַּוָּנָה, וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁמַּפְסִיקִין הַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה. וְנוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּפְסִיקִין הַמִּשְׁתֶּה וְעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִים — שׁוּב אֵין לָחֹש לְקַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין הַמִּשְׁתֶּה כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל וְהָיוּ קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בְּתוֹךְ הַמִּשְׁתֶּה — הָיוּ פְּטוּרִין מִתְּפִלִּין שֶׁמָּא יָבוֹאוּ בָּהֶן לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ, שֶׁהוּא מָצוּי בִּשְׁעַת הַמִּשְׁתֶּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו וְכָל בְּנֵי הַחֻפָּה הָעוֹסְקִים בַּמִּשְׁתֶּה — נִקְרָאִים עוֹסְקִים בְּמִצְוָה לְעִנְיָן שֶׁפְּטוּרִין מִשְּׁאָר מִצְוֹת, לָכֵן הֵם פְּטוּרִים גַּם כֵּן מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה. וְהַמֵּקֵל כִּסְבָרָא זוֹ — לֹא הִפְסִיד, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְלָכֵן בִּימוֹת הַקַּיִץ שֶׁלִּפְעָמִים סְעוּדַת הַנִּשּׂוּאִין הִיא נִמְשֶׁכֶת עַד הַבֹּקֶר — פְּטוּרִין מִכֻּלָּם, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הֶחָתָן מֵסֵב עִמָּהֶם, שֶׁאָז הִיא מִצְוָה לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה:
Le ḥatan et les gens de la ḥoupa. Le חָתָן, ses שׁוֹשְׁבִינִים et tous les בְּנֵי הַחֻפָּה pendant le festin — פְּטוּרִים, car s’y trouvent שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ ; ils lisent la ק״ש sans tefilin. Aujourd’hui que l’on interrompt le festin pour prier, il n’y a plus à craindre la légèreté au moment de la prière, et l’usage est de mettre les tefilin. Et il en est qui disent (וְיֵשׁ אוֹמְרִים) qu’ils sont עוֹסְקִים בְּמִצְוָה et donc פְּטוּרִים même de la ק״ש ; celui qui allège selon cet avis n’a rien perdu, bien que l’on suive le premier avis.
סעיף ז כּוֹתְבֵי סְתָ"ם וְתַגָּרֵיהֶם וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִים ; הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה.
כּוֹתְבֵי סְתָ"ם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן וְכֵן תַּגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם — שֶׁהֵם לוֹקְחִין כְּדֵי לְהוֹצִיאָן לְמָכְרָן לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם, וְאֵין כַּוָּנָתָם כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, וְכֵן כָּל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כְּדֵי לְקַבֵּל [עָלָיו] עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, וְגַם שֶׁלֹּא יָעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵינָם עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל אִם הֵם עוֹסְקִים — אֵינָם צְרִיכִים לְהַפְסִיק מִשּׁוּם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר זְמַנָּם, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה אֲסוּרִים לְהַתְחִיל מִשֶּׁהִגִּיעַ סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע (עַיֵּן סִימָן עב). אֲבָל אִם הִתְחִילוּ קֹדֶם לָכֵן, אוֹ אֲפִלּוּ הִתְחִילוּ בְּאִסּוּר — אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שְׁהוּת לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתָּם אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע, וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא מִצְוָה עוֹבֶרֶת, אַף־עַל־פִּי־כֵן כָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם שְׁתֵּיהֶן, לְפִי שֶׁכָּל שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם — לֹא חִיַּבְתּוֹ תּוֹרָה לִטְרֹחַ וּלְקַיֵּם מִצְוֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ. וְלָכֵן הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת — פָּטוּר מִתְּפִלִּין וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִכָּל הַמִּצְוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֹת. וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת — פָּטוּר מִכֻּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּח מְעַט, שֶׁגַּם בִּשְׁעַת נוּחוֹ נִקְרָא עֲדַיִן עוֹסֵק בְּמִצְוָה, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יִתְחַזֵּק כֹּחוֹ לַחֲזֹר וְלַחְפֹּר, וְלָכֵן הוּא פָּטוּר אָז אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל. אֲבָל מִי שֶׁלָּבוּשׁ בִּתְפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה — אֵינוֹ נִקְרָא עוֹסֵק בְּמִצְוָה לְהִפָּטֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹבְשָׁן, אֲבָל לֹא אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁהוֹלֵךְ בָּהֶן כָּל הַיּוֹם. וְכֵן מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵדָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמְשַׁמְּרָהּ בְּתֵבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה — אֵינוֹ נִקְרָא עוֹסֵק בְּמִצְוָה לְהִפָּטֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת כָּל זְמַן הֱיוֹתָהּ בְּתוֹךְ תֵּבָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה אַחַת וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ מִצְוָה אַחֶרֶת, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא שׁוּם טֹרַח — "מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע", וְיֵצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה, אֶלָּא כְּשֶׁצָּרִיךְ לִטְרֹחַ טִרְחָא בָּעֲשִׂיָּה הָאַחֶרֶת טֹרַח אַחֵר, אֲבָל לֹא כְּשֶׁטֹּרַח אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן וּכְדַרְכּוֹ בַּמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה יָכוֹל לָצֵאת יְדֵי שְׁתֵּיהֶן:
Les scribes et le principe de l’osek be-mitsva. Les כּוֹתְבֵי סְתָ"ם pendant leur travail, ainsi que leurs תַּגָּרִים et les תַּגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם, et tous ceux qui s’occupent de מְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִים de mettre les tefilin toute la journée, sauf au moment de la ק״ש וּתְפִלָּה. Car הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה, même s’il peut accomplir les deux, puisque la Torah ne l’a pas obligé à se donner de la peine (לִטְרֹחַ). Ainsi le מְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת et le חוֹפֵר קֶבֶר sont פְּטוּרִים de tout ; mais celui qui est vêtu de tefilin n’est appelé עוֹסֵק בְּמִצְוָה qu’à l’instant où il les revêt. Et quand on peut faire les deux בְּלֹא טֹרַח — « מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע ».
סעיף ח הַמִּצְטַעֵר וְכָל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת — פָּטוּר ; וְאִם אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ חַיָּב.
הַמִּצְטַעֵר, אֲפִלּוּ מִצְטַעֵר מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וְכן כָל מִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת וּנְכוֹנָה עָלָיו וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַתְּפִלִּין. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ — חַיָּב לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְלַהֲנִיחָן, שֶׁהֲרֵי אָבֵל חַיָּב מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטַעֵר וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְהִצְטַעֵר:
Le מצטער. Le מִצְטַעֵר, même à cause du froid (הַצִּנָּה), et tout homme dont la pensée n’est pas posée et à qui il est impossible de la poser — פָּטוּר des tefilin, car il est interdit de détourner sa pensée d’elles. Mais s’il peut poser sa pensée — חַיָּב de la poser et de les mettre, car l’endeuillé lui-même est חַיָּב dès le second jour, bien qu’il souffre.
סעיף ט הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — פָּטוּר כָּל הַיּוֹם זוּלַת בִּשְׁעַת ק״ש וּתְפִלָּה ; וְאִם רָצָה לְהַפְסִיק מְבָרֵךְ.
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ לַהֲנִיחָם, (זוּלַת) בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כְּדֵי לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים חַיָּב לְהַפְסִיק כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רמ, מִכָּל מָקוֹם בִּתְפִלִּין נֶאֱמַר בָּהֶן: "לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ", וְזֶה שֶׁכְּבָר יֵשׁ תּוֹרַת ה׳ בְּפִיהוּ — אֵין צָרִיךְ לְאוֹת וּלְזִכָּרוֹן. וְאִם רָצָה לְהַפְסִיק וְלַהֲנִיחָן — יָכוֹל גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִלְּהַפְסִיק בִּשְׁבִילָן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁרוֹצֶה לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ — הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּתְפִלִּין מִיָּד שֶׁמַּפְסִיק:
Celui qui lit la Torah. Le קוֹרֵא בַּתּוֹרָה est פָּטוּר de mettre les tefilin toute la journée — il n’a pas à interrompre son étude pour les mettre — sauf au moment de la ק״ש וּתְפִלָּה. Et bien que toute mitsva impossible à faire par autrui oblige à interrompre (voir יורה דעה סימן רמ), pour les tefilin il est dit « לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ », et celui qui a déjà la Torah en sa bouche n’a pas besoin de cet אוֹת. S’il veut interrompre et les mettre — il peut aussi les bénir, car dès qu’il interrompt son étude il est חַיָּב.
סעיף י לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ — אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ.
לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁמְּזַלְזֵל הוּא בִּכְבוֹדוֹ שֶׁמְּגַלֶּה רֹאשׁוֹ בְּפָנָיו, אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ וְיַחֲלֹץ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:
Devant son maître. On n’ôtera pas ses tefilin devant son maître (בִּפְנֵי רַבּוֹ), car c’est un manque de respect que de découvrir sa tête devant lui ; mais il se tournera d’un autre côté par crainte (אֵימָה) et les ôtera hors de sa vue.
סעיף י״א תְּפִלִּין וּמְזוּזָה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת — תְּפִלִּין קוֹדְמִין (חוֹבַת הַגּוּף) ; וְאִם יָכוֹל לִשְׁאֹל מְזוּזָה קוֹדֶמֶת.
הָיָה צָרִיךְ לִתְפִלִּין וְלִמְזוּזָה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שְׁנֵיהֶם — תְּפִלִּין קוֹדְמִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹבַת הַגּוּף. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין מְנִיחִים תְּפִלִּין אֶלָּא בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁאֹל תְּפִלִּין מֵאֲחֵרִים לִקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה — מְזוּזָה קוֹדֶמֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה. (מְנֻדֶּה, אִם מֻתָּר בִּתְפִלִּין — יִתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שלד):
Tefilin avant mezouza. Celui qui a besoin de tefilin et de mezouza et n’a pas les moyens d’acheter les deux — les תְּפִלִּין קוֹדְמִין, car elles sont חוֹבַת הַגּוּף. Mais aujourd’hui où l’on ne met les tefilin qu’à la ק״ש וּתְפִלָּה, s’il peut les emprunter à autrui — la מְזוּזָה קוֹדֶמֶת, car elle ne peut s’obtenir par emprunt (le מְנֻדֶּה, s’il est permis dans les tefilin — voir יורה דעה סימן שלד).
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל״ח (édition Kehot, onze seifim / י״א סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים
Le yesod : qui est tenu et qui est exempté
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman s’organise autour de trois axes qui commandent tout le champ des exemptions. D’abord le grand principe הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה : les כּוֹתְבֵי סְתָ״ם, le מְשַׁמֵּר הַמֵּת, le חוֹפֵר קֶבֶר — et la limite du טֹרַח (מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע). Ensuite l’exigence du גּוּף נָקִי et du הֶסַּח הַדַּעַת : le חוֹלֵה מֵעַיִם, le שְׁאָר חוֹלֶה et le מִצְטַעֵר — qu’il est interdit de laisser détourner sa pensée des tefilin. Enfin la מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא et l’ordre des פְּטוּרִים : נָשִׁים, אָבֵל, חָתָן, et תְּפִלִּין קֹדֶם לִמְזוּזָה comme חוֹבַת הַגּוּף.
הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה
L’osek be-mitsva est exempt de la mitsva
Le yesod. Celui qui est engagé dans une mitsva (הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה) est פָּטוּר d’une autre — même s’il pourrait accomplir les deux —, car la Torah ne l’a pas obligé à se donner de la peine (לִטְרֹחַ) pour une seconde mitsva. Ainsi les כּוֹתְבֵי סְתָ״ם et leurs marchands, le מְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת et le חוֹפֵר קֶבֶר sont exempts de tefilin (séif ו-ז).
La limite. Celui qui est déjà vêtu de tefilin n’est appelé עוֹסֵק בְּמִצְוָה qu’à l’instant où il les revêt ; et lorsqu’on peut accomplir les deux sans surcroît de peine (בְּלֹא טֹרַח) — « מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע ». Les כּוֹתְבֵי סְתָ״ם restent donc tenus au moment de la ק״ש וּתְפִלָּה (séif ז).
גּוּף נָקִי וְהֶסַּח הַדַּעַת — הַחוֹלֶה וְהַמִּצְטַעֵר
Le corps pur et le היסח הדעת
Le principe. Les tefilin réclament un גּוּף נָקִי et interdisent d’en détourner la pensée (לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ). Aussi le חוֹלֵה מֵעַיִם est-il exempt même sans douleur (il ne peut se tenir בִּנְקִיּוּת), et le שְׁאָר חוֹלֶה ou le מִצְטַעֵר — dès que sa דַּעַת n’est pas מְיֻשֶּׁבֶת (séif א-ב-ח), comparer סימן מד.
La conséquence. Tout dépend de la דַּעַת מְיֻשֶּׁבֶת : s’il peut poser sa pensée, il est חַיָּב (comme l’אָבֵל dès le second jour) ; s’il ne le peut pas, il est פָּטוּר. Pour le cas de l’émission de vent pendant la prière, voir סימן פ.
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא וְסֵדֶר הַפְּטוּרִים
Le temps qui conditionne, et l’ordre des exemptés
Le principe. Les נָשִׁים וַעֲבָדִים sont פְּטוּרִים car les tefilin sont une מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (Shabbat et Yom Tov ne sont pas זְמַן תְּפִלִּין) ; si les femmes veulent être stringentes — מוֹחִין בְּיָדָן (séif ג).
Les autres פְּטוּרִים. L’אָבֵל au premier jour (פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר) et le חָתָן pendant le festin (שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ) — puis obligés (séif ה-ו). Et qui manque de moyens pour tefilin et mezouza — תְּפִלִּין קוֹדְמִין (חוֹבַת הַגּוּף), sauf s’il peut emprunter les tefilin (séif י״א).
Renvoi à l’étude. La portée du yesod posé ici — l’עוֹסֵק בְּמִצְוָה, le גּוּף נָקִי et l’ordre des פְּטוּרִים — touche à la fois la conduite (le sérieux de ne pas manquer un jour de tefilin sans motif réel) et la sensibilité de Habad sur la כַּוָּנָה et la קְדֻשָּׁה qui entourent la mitsva. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et pour la conduite personnelle — l’exemption du malade, le מִצְטַעֵר, l’ordre des priorités —, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, du Rama (רמ״א) et de la Mishna Beroura (משנה ברורה) sur les points-clés du siman ל״ח. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de son texte (§1, onze seifim). Le Rav explicite le טעם et le משקל là où le Mehaber se contente de l’énoncé.
| Sujet | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| חולה מעיים ושאר חולה / מצטער — גוף נקי | או״ח ל״ח:א-ב — חוֹלֵה מֵעַיִם פָּטוּר אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר ; שְׁאָר חוֹלֶה וּמִצְטַעֵר — פָּטוּר אִם אֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת. | — | מ״ב ל״ח / מנחות ל״ו ע״ב — טַעַם הַהֶסַּח וְהַגּוּף נָקִי ; גֶּדֶר הַצַּעַר. | Voie de l’Admour HaZaken — חוֹלֵה מֵעַיִם פָּטוּר לְגַמְרֵי, וְאֵין לוֹ לְהַחֲמִיר אֶלָּא בְּק״ש וּתְפִלָּה וְהוּא שֶׁיָּכוֹל בְּגוּף נָקִי ; הַכֹּל תָּלוּי בְּדַעַת מְיֻשֶּׁבֶת (סעיף א-ב-ח). |
| נשים ועבדים — מצות עשה שהזמן גרמא | או״ח ל״ח:ג — נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים, מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. | רמ״א ל״ח:ג — וְאִם רָצוּ הַנָּשִׁים לְהַחֲמִיר — מוֹחִין בְּיָדָן. | מ״ב ל״ח / קידושין ל״ג ע״ב — טַעַם זְמַן גְּרָמָא ; מִנְהַג הַנָּשִׁים. | Voie de l’Admour HaZaken — פְּטוּרִים שֶׁשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין ; וְהָרוֹצָה לְהַחֲמִיר מוֹחִין בְּיָדָהּ שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר בִּנְקִיּוּת (סעיף ג). |
| העוסק במצווה — כותבי סת״ם, משמר המת | או״ח ל״ח:ח — כּוֹתְבֵי תְפִלִּין וּתְגָרֵיהֶם וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם — פְּטוּרִים. | — | מ״ב ל״ח / סוכה כ״ה ע״א — הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר ; גֶּדֶר הַטֹּרַח. | Voie de l’Admour HaZaken — הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר אַף שֶׁיָּכוֹל שְׁתֵּיהֶן ; הַלָּבוּשׁ בִּתְפִלִּין אֵינוֹ נִקְרָא עוֹסֵק אֶלָּא בִּשְׁעַת לְבִישָׁה ; בְּלֹא טֹרַח — מִהְיוֹת טוֹב (סעיף ז). |
| תפילין קודם למזוזה — חובת הגוף | או״ח ל״ח:י״ב — צָרִיךְ תְּפִלִּין וּמְזוּזָה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת — תְּפִלִּין קוֹדְמִין. | — | מ״ב ל״ח — טַעַם חוֹבַת הַגּוּף ; וְהַיּוֹם אִם אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה. | Voie de l’Admour HaZaken — תְּפִלִּין קוֹדְמִין שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף ; וְעַכְשָׁו אִם אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל תְּפִלִּין — מְזוּזָה קוֹדֶמֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה (סעיף י״א). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ל״ח, treize seifim, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefilin ד, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Souka כ״ה ע״א, Kiddouchin ל״ג ע״ב, Menachot ל״ו ע״ב). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י״א סְעִיפִים) reproduit au §1. Les attributions de séif katan incertaines sont laissées « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman — au-delà de la simple application de la règle. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה
L’osek be-mitsva et la limite du טורח
Principe du siman : l’exemption de l’engagé dans une mitsva (séif ו-ז).
Lecture du Rav : l’עוֹסֵק בְּמִצְוָה est פָּטוּר même s’il pourrait faire les deux ; mais dès qu’il n’y a pas de טֹרַח supplémentaire — « מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע ».
Conséquence pratique : les כּוֹתְבֵי סְתָ״ם travaillent sans interrompre, mais s’arrêtent pour la ק״ש וּתְפִלָּה ; le simple porteur de tefilin n’est pas « osek » pour être exempt du reste.
קו ב — גּוּף נָקִי, הֶסַּח הַדַּעַת וְהַמִּצְטַעֵר
Le corps pur, le היסח הדעת et le מצטער
Principe du siman : les exemptions du חוֹלֶה et du מִצְטַעֵר (séif א-ב-ח).
Lecture du Rav : le Rav fait tout dépendre de la דַּעַת מְיֻשֶּׁבֶת : le חוֹלֵה מֵעַיִם est פָּטוּר même sans douleur ; les autres, seulement quand leur pensée n’est pas posée.
Conséquence pratique : ne pas s’exempter à la légère ; dès qu’on peut poser sa pensée (comme l’אָבֵל au 2ᵉ jour), on est חַיָּב.
קו ג — מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא וּמַדְרֵג הַפְּטוּרִים
La מ״ע שהזמן גרמא et l’ordre des exemptés
Principe du siman : l’exemption des נָשִׁים et le rang des פְּטוּרִים (séif ג, ה-ו, י״א).
Lecture du Rav : les נָשִׁים sont exemptes (זְמַן גְּרָמָא) et מוֹחִין si elles veulent être stringentes ; l’אָבֵל et le חָתָן sont exemptés pour un temps ; les tefilin précèdent la mezouza (חוֹבַת הַגּוּף).
Conséquence pratique : suivre le מנהג et le Rav pour chaque cas ; pour l’ordre d’achat, emprunter les tefilin fait passer la mezouza en premier.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ל״ח dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ל״ח (מִי הֵם הַחַיָּבִים בִּתְפִלִּין וְהַפְּטוּרִים)
- ① Le malade et le מצטער. Le חוֹלֵה מֵעַיִם est פָּטוּר même sans douleur ; le שְׁאָר חוֹלֶה et le מִצְטַעֵר le sont dès que leur דַּעַת n’est pas מְיֻשֶּׁבֶת. Fondement : SA HaRav ל״ח séif א-ב-ח.
- ② Femmes et esclaves. פְּטוּרִים — מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא ; et si les femmes veulent être stringentes, מוֹחִין בְּיָדָן. Fondement : SA HaRav ל״ח séif ג.
- ③ L’עוסק במצווה. Les כּוֹתְבֵי סְתָ״ם, le מְשַׁמֵּר הַמֵּת et le חוֹפֵר קֶבֶר sont exempts ; הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה, mais sans טֹרַח on fait les deux. Fondement : SA HaRav ל״ח séif ו-ז.
- ④ אבל, חתן, קורא בתורה. L’אָבֵל le 1ᵉʳ jour et le חָתָן au festin sont exemptés pour un temps ; le קוֹרֵא בַּתּוֹרָה ne s’interrompt pas, sauf pour la ק״ש וּתְפִלָּה. Fondement : SA HaRav ל״ח séif ה-ו-ט.
- ⑤ Devant le maître, et תפילין קודם למזוזה. Ne pas ôter ses tefilin בִּפְנֵי רַבּוֹ ; et qui manque de moyens — תְּפִלִּין קוֹדְמִין (sauf s’il peut les emprunter). Fondement : SA HaRav ל״ח séif י-י״א.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ל״ח (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — l’exemption du malade, le מִצְטַעֵר, l’ordre des priorités — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.