✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן מ״ג · דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא
דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא — להשתין מיושב או מעומד, בה״כ קבוע ועראי, לאחזן בידו, לגוללן ברצועות כנגד לבו, דין הלילה, השוכח, והרופא והעביט
סימן מ״ג · ט׳ סעיפים
דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
לאחר שלימד המחבר את כבוד קדושת התפילין (סימן מ׳), בא כאן ללמד כיצד להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא. אין נכנסין לבה״כ קבוע להשתין בתפילין שבראשו (גזרה שמא יעשה בהם צרכיו), אבל מותר אם אוחזן בידו — ודוקא מיושב (סעיף א). ומגדיר את הקבוע והעראי (סעיפים ב-ג), ומתיר כשהן מכוסות בחיקו (סעיף ד), ומלמד לחלצן ברחוק ד׳ אמות ולגוללן ברצועות (סעיף ה), דין הלילה (סעיף ו), האיסור בבה״כ שבבית (סעיף ז), דין השוכח (סעיף ח), והרופא והבעל נפש (סעיף ט). טקסט עברי, תרגום והסבר של תשעת הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא — להשתין מיושב או מעומד, קבוע ועראי, לאחזן ולגוללן, הלילה, השוכח, הרופא והבעל נפש
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן מ״ג · תשעה סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
הסימנים הקודמים לימדונו את כבוד קדושת התפילין. ונשארה שאלה עדינה: כיצד ינהג הנכנס לבית הכסא — מקום הטנופת — ועדיין תפיליו עליו ? מלמד כאן השולחן ערוך סולם שלם של הנהגות: לפי שמשתין או עושה צרכיו, מיושב או מעומד, בבה״כ קבוע או עראי, שבשדה או שבבית, ביום או בלילה. וחוט אחד מקשר את הכל: כבוד וקדושת התפילין, שמרחיקין אותן מכל מגע עם הטנופת. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית נפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. להשתין בבה״כ קבוע — אסור בתפילין שבראשו, מותר בידו ומיושב ; הרמ״א והרמב״ם (סעיף א)
ב. קבוע ועראי — הגדרת בה״כ קבוע (צואה, בלא חפירה) ועראי (סעיפים ב-ג)
ג. בחיקו וחגור · חליצה ברחוק ד׳ אמות — מכוסות בחיקו ; חליצה ברחוק ד׳ אמות וגלילה ברצועות (סעיפים ד-ה)
ד. בלילה · בה״כ שבבית — הלילה והכלי ; שלא להכניסן לבה״כ שבבית (סעיפים ו-ז)
ה. שכח · הרופא ובעל נפש — השוכח, הרופא והבעל נפש (סעיפים ח-ט)
+ מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. להשתין בבה״כ קבוע — השתנה בבית הכסא קבוע (סעיף א)
טקסט מקורי (סעיף א)
[א] אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, גזרה שמא יעשה בהם צרכיו; ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות, אבל משתין מעומד פשיטא דאסור, דלא עדיף מבית הכסא עראי; וה״ה אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות — בבית הכסא עראי נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה״כ עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (ב״י בשם נ״י ומגדול עוז). ובבה״כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן ברחוק ד׳ אמות ונותנם לחבירו. ומדברי הרמב״ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי, ויש לחוש לדבריו.
[א] אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, גזרה שמא יעשה בהם צרכיו; ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות, אבל משתין מעומד פשיטא דאסור, דלא עדיף מבית הכסא עראי; וה״ה אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות — בבית הכסא עראי נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה״כ עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (ב״י בשם נ״י ומגדול עוז). ובבה״כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן ברחוק ד׳ אמות ונותנם לחבירו. ומדברי הרמב״ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי, ויש לחוש לדבריו.
גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו — « גזרה שמא יעשה בהם צרכיו » — טעם האיסור ליכנס לבה״כ קבוע להשתין בתפילין שבראשו אינו מחמת מי הרגלים עצמם, אלא הגזרה שמא משנכנס יבוא לעשות בהם צרכיו (גדולים). ולכן כשאוחזן בידו ולא על ראשו — הותר בבה״כ קבוע.
נִצּוֹצוֹת · מְיֻשָּׁב וּמְעֻמָּד — « ניצוצות » · « מיושב ומעומד » — מיושב אין ניצוצות מי רגלים ניתזין על רגליו, ואין לחוש שיצטרך לשפשף וליגע בתפילין. מעומד הניצוצות ניתזין וצריך לשפשף בידו — ומכאן האיסור כשאוחזן בידו. ומזה חילק הרמ״א: מיושב מותר, מעומד אסור.
מה אומר הסעיף :
- האיסור : שלא ליכנס לבה״כ קבוע להשתין בתפילין שבראשו (שמא יעשה צרכיו).
- ההיתר : אם אוחזן בידו — מותר אף בקבוע.
- הרמ״א : מיושב מותר, מעומד אסור — וכן בעראי.
- הרמב״ם : מחמיר — אסור להשתין שבראשו בין בקבוע בין בעראי, ויש לחוש.
הסעיף במשפט אחד : מפני כבוד קדושת התפילין אין נכנסין להשתין בבה״כ קבוע כשהן בראשו (שמא יעשה צרכיו) ; בידו מותר, אבל דוקא מיושב ולא מעומד — ויש לחוש לחומרת הרמב״ם.
ב. קבוע ועראי — הגדרת בית הכסא קבוע ועראי (סעיפים ב-ג)
טקסט מקורי (סעיפים ב-ג)
[ב] בית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה. [ג] בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחילה.
[ב] בית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה. [ג] בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחילה.
בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ — « בית הכסא קבוע » — מקום הקבוע לבית הכסא, שיש בו צואה, על פני השדה בלא חפירה. שם עיקר החשש שמא יעשה בו צרכיו, ולכן החמיר בו הסימן ביותר.
בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי — « בית הכסא עראי » — מקום שאין רגילין לפנות בו, שלא נעשה « בית הכסא » אלא הפעם הזאת, להשתין מים. וחלוקת קבוע / עראי מכריעה חלק גדול מדיני הסימן (מיושב/מעומד, חליצה, כלי).
מה אומרים הסעיפים :
- קבוע : צואה, על פני השדה, בלא חפירה.
- עראי : מקום שאינו רגיל, שנעשה בה״כ הפעם הזאת בלבד.
- הנפקותא : החלוקה מכריעה את עיקר דיני הסימן.
הסעיף במשפט אחד : קבוע מקום הקבוע לכך שיש בו צואה מגולה ; עראי מקום שמשתין בו דרך עראי — בקבוע חוששין שמא יעשה צרכיו, ובעראי הקילו.
ג. בחיקו וחגור · חליצה ברחוק ד׳ אמות — לאחזן, לחלצן, לגוללן (סעיפים ד-ה)
טקסט מקורי (סעיפים ד-ה)
[ד] אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות. [ה] אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו — חולצן ברחוק ד׳ אמות. הגה: וי״א אפילו בלא צרכיו (ב״י בשם רב האי), וטוב להחמיר, וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח; וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות ומניחן.
[ד] אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות. [ה] אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו — חולצן ברחוק ד׳ אמות. הגה: וי״א אפילו בלא צרכיו (ב״י בשם רב האי), וטוב להחמיר, וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח; וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות ומניחן.
בְּחֵיקוֹ וְחָגוּר — « בחיקו וחגור » — כשהתפילין מונחות בחיקו תחת בגד חגור (או אחוזות בבגדו בידו), הרי הן מכוסות ושמורות ; והתירו אז בין להשתין בין לפנות, שאין עוד חשש בזיון ולא ניצוצות.
חֲלִיצָה בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת · גְּלִילָה בָּרְצוּעוֹת — « חליצה ברחוק ד׳ אמות » · « גלילה ברצועות » — לעשות צרכיו בבה״כ קבוע — חולצן ברחוק ד׳ אמות מן הפתח. והוסיף הרמ״א (בשם רב האי) שטוב להחמיר אף להשתין, ולגוללן ברצועות שלהן ולאחזן בימין כנגד לבו, וליזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח — שאף ברצועות יש קדושה.
מה אומרים הסעיפים :
- מכוסות (בחיקו, חגור, בבגדו) : מותר בין להשתין בין לפנות.
- לעשות צרכיו בקבוע : חולצן ברחוק ד׳ אמות.
- הרמ״א : אף להשתין טוב להחמיר, גוללן ברצועות ואוחזן בימין כנגד לבו.
- הטפח : שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח.
הסעיף במשפט אחד : תפילין מכוסות בחיקו — הכל מותר ; ולפנות בקבוע חולצן ברחוק ד׳ אמות, וטוב שאף להשתין יגוללן ברצועות כנגד לבו, שלא תצא רצועה טפח.
ד. בלילה · בה״כ שבבית — הלילה ובית הכסא שבבית (סעיפים ו-ז)
טקסט מקורי (סעיפים ו-ז)
[ו] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא — לא יכנוס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע; אלא כיצד יעשה — חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס. [ז] בד״א בבית הכסא שבשדה, אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.
[ו] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא — לא יכנוס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע; אלא כיצד יעשה — חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס. [ז] בד״א בבית הכסא שבשדה, אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.
בַּלַּיְלָה אוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה · כְּלִי — « בלילה או סמוך לחשיכה » · « כלי » — בלילה (או סמוך לו) לא יוכל להניחן עוד אחר שיצא ; לכן אינו נכנס בהן גלולין בבגדו, אלא חולצן ומניחן בכלי — כלי שיש בו טפח, או כלי שאינו כליין אף בלא טפח — ואוחז הכלי בידו.
בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁבַּבַּיִת · מְקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר — « בית הכסא שבבית » · « מקום המשתמר » — כל הנ״ל בבה״כ שבשדה, שאי אפשר להצניע התפילין בחוץ ; אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר שבבית. וזה מפני כבוד התפילין.
מה אומרים הסעיפים :
- בלילה : אינו נכנס גלולין ; חולצן ומניחן בכלי (טפח, או כלי שאינו כליין) בידו.
- בשדה דוקא : ששם אי אפשר להניחן בחוץ.
- בה״כ שבבית : לא יכניסם כלל — מקום המשתמר.
הסעיף במשפט אחד : בלילה, שלא יוכל להניחן עוד, חולצן ומניחן בכלי בידו ; ובבה״כ שבבית אין מכניסן כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.
ה. שכח · הרופא ובעל נפש — השוכח, הרופא והבעל נפש (סעיפים ח-ט)
טקסט מקורי (סעיפים ח-ט)
[ח] אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו — מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס. [ט] מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.
[ח] אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו — מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס. [ט] מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.
שָׁכַח וְעָשָׂה צְרָכָיו · עַמּוּד הָרִאשׁוֹן — « שכח ועשה בהם צרכיו » · « עמוד הראשון » — מי ששכח שתפיליו עליו והתחיל בצרכיו אינו פוסק בבת אחת ; מניח ידו עליהן (לכסותן) עד שיגמור עמוד הראשון, ואחר כך יוצא, חולצן וחוזר. שהפסקה פתאומית מזקת, וכבודן מחייב לכסותן ולצאת מיד.
הָרוֹפֵא · עָבִיט · בַּעַל נֶפֶשׁ — « הרופא » · « עביט » · « בעל נפש » — התירו לרופא ליקח עביט של מי רגלים לבדוק בו החולה ותפילין בראשו, שהוא צורך אחרים ; אבל הבעל נפש יחמיר לעצמו ויתרחק.
מה אומרים הסעיפים :
- שכח : מניח ידו עליהן עד גמר עמוד הראשון, ויוצא, חולצן וחוזר.
- הרופא : מותר ליקח עביט של מי רגלים ותפילין בראשו (צורך אחרים).
- בעל נפש : יחמיר לעצמו.
הסעיף במשפט אחד : השוכח מכסה תפיליו בידו עד גמר עמוד הראשון, ואחר כך יוצא וחולצן ; הרופא מותר לו ליקח עביט מי רגלים ותפילין בראשו, אבל הבעל נפש יחמיר לעצמו.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — כניסה לבית הכסא ותפילין עליו
מצב: אדם עדיין מניח תפיליו וצריך ליכנס לבית הכסא. מה יעשה לפי המקום ?
הנהגה: הכל לפי המקום והצורך. בבה״כ שבשדה, להשתין מיושב — אם אוחזן בידו מותר (ולא מעומד) ; לעשות צרכיו במקום קבוע — חולצן ברחוק ד׳ אמות, וגוללן ברצועות ואוחזן בימין כנגד לבו (רמ״א), שלא תצא רצועה טפח. ובלילה מניחן בכלי בידו. ולמעשה נוקטין כדעת המחמיר (הרמב״ם) ושואלין את הרב.
מקרה 2 — שלא להכניס תפילין לבה״כ שבבית לעולם
מצב: בבית, האם מותר ליכנס לבה״כ עם התפילין, אף מכוסות ?
הנהגה: לא. כל מה שהותר (לאחזן, לגוללן, הכלי) אינו אלא בבה״כ שבשדה, ששם אי אפשר להניחן בחוץ שמא יטלון עוברי דרכים. אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר. וזה הכבוד הראוי לקדושתן.
מקרה 3 — השוכח / מקרה של דוחק
מצב: אדם נזכר, לאחר שנכנס והתחיל, שעדיין תפיליו עליו.
הנהגה: אינו פוסק בבת אחת ; מניח ידו על התפילין לכסותן עד שיגמור עמוד הראשון, ואחר כך יוצא, חולצן וחוזר (סעיף ח). ובמקרה של צורך רפואי התירו אף ליקח עביט מי רגלים ותפילין בראשו ; אבל הבעל נפש יחמיר לעצמו (סעיף ט). ולכל מקרה למעשה — בשאלת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע אסור ליכנס להשתין בבה״כ קבוע בתפילין שבראשו, ומדוע מותר אם אוחזן בידו (סעיף א) ?
- מהו ההבדל בין מיושב למעומד לדעת הרמ״א, ומה ענין הניצוצות ?
- כיצד מגדירין בית הכסא קבוע ובית הכסא עראי (סעיפים ב-ג) ?
- מה עושין בתפילין לעשות צרכיו, ומה הוסיף הרמ״א על הגלילה ברצועות (סעיף ה) ?
- מדוע אין מכניסין אותן לבה״כ שבבית לעולם (סעיף ז) ?
- מה עושה השוכח תפילין בראשו (סעיף ח), ובמה נבדל הבעל נפש מן הרופא (סעיף ט) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — כְּבוֹד וּקְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין וְחֶשַׁשׁ נִצּוֹצוֹת ; גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו — אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ ; חֲלִיצָה בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וּגְלִילָה בָּרְצוּעוֹת ; שָׁכַח · בַּעַל נֶפֶשׁ · רוֹפֵא — הֶסַּח הַדַּעַת
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — ההתנהגות בתפילין בהכנסו לבית הכסא, הקבוע והעראי, הגלילה ברצועות, והבעל נפש