שולחן ערוך · אורח חיים

דִּין אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בַּתְּפִלִּין בְּהִכָּנְסוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא. וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, גזרה שמא יעשה בהם צרכיו; ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות, אבל משתין מעומד פשיטא דאסור, דלא עדיף מבית הכסא עראי; וה״ה אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות — בבית הכסא עראי נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה״כ עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (ב״י בשם נ״י ומגדול עוז). ובבה״כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן ברחוק ד׳ אמות ונותנם לחבירו. ומדברי הרמב״ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי, ויש לחוש לדבריו.

סָעִיף ב׳: בית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה.

סָעִיף ג׳: בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחילה.

סָעִיף ד׳: אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות.

סָעִיף ה׳: אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו — חולצן ברחוק ד׳ אמות. הגה: וי״א אפילו בלא צרכיו (ב״י בשם רב האי), וטוב להחמיר, וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח; וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות ומניחן.

סָעִיף ו׳: היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא — לא יכנוס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע; אלא כיצד יעשה — חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס.

סָעִיף ז׳: בד״א בבית הכסא שבשדה, אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.

סָעִיף ח׳: אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו — מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס.

סָעִיף ט׳: מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.