✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא — עיונים מעמיקים

סימן מ״ג · תשעה סעיפים

גזרה שמא יעשה צרכיו · קבוע ועראי · חליצה ברחוק ד׳ אמות · גלילה ברצועות

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מ״ג — תשעה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילין ד׳), רא״ש, נמוקי יוסף, מגדול עוז, רב האי גאון, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ג.-כ״ג: (תפילין ובית הכסא, ניצוצות, גוף נקי)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — comment se conduire avec les tefilin en entrant au בית הכסא : le yesod des deux axes — הרחקה מן הטנופת et חשש תקלה (תשעה סעיפים)
גזרה שמא יעשה צרכיו — la crainte, le כבוד התפילין et les ניצוצות ; מיושב / מעומד ; le Rambam (séif 1)
קבוע ועראי ואוחזן בידו — les gdarim du lieu et de l'achizah ; בחיקו וחגור (séifim 2-4)
חליצה ברחוק ד׳ אמות וגלילה ברצועות — la machloket רב האי, le טפח de la רצועה (séif 5)
הלילה, השוכח, הרופא והבעל נפש — le כלי, le בה״כ שבבית, l'oubli et le היסח הדעת (séifim 6-9)
נפקא מינה למעשה — récapitulatif des הנהגות
טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּין אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בַּתְּפִלִּין בְּהִכָּנְסוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא. וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו, גזרה שמא יעשה בהם צרכיו; ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות, אבל משתין מעומד פשיטא דאסור, דלא עדיף מבית הכסא עראי; וה״ה אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות — בבית הכסא עראי נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה״כ עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (ב״י בשם נ״י ומגדול עוז). ובבה״כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן ברחוק ד׳ אמות ונותנם לחבירו. ומדברי הרמב״ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי, ויש לחוש לדבריו.

סָעִיף ב׳: בית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה.

סָעִיף ג׳: בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחילה.

סָעִיף ד׳: אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות.

סָעִיף ה׳: אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו — חולצן ברחוק ד׳ אמות. הגה: וי״א אפילו בלא צרכיו (ב״י בשם רב האי), וטוב להחמיר, וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח; וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות ומניחן.

סָעִיף ו׳: היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא — לא יכנוס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע; אלא כיצד יעשה — חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס.

סָעִיף ז׳: בד״א בבית הכסא שבשדה, אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.

סָעִיף ח׳: אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו — מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס.

סָעִיף ט׳: מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.

Résumé concis :

Seif 1 : Interdit d'entrer uriner dans des toilettes fixes avec les tefilin sur la tête (שמא יעשה צרכיו) ; en main c'est permis, mais seulement assis (מיושב), jamais debout (ניצוצות). Rambam : interdit sur la tête, ויש לחוש.

Seifim 2-3 : קבוע = excréments sur le champ sans creusement ; עראי = lieu inhabituel, devenu toilettes cette seule fois.

Seif 4 : Couverts contre la poitrine et ceinturé (ou dans le vêtement en main) — permis d'uriner et d'aller à la selle, car les mains sont libres.

Seif 5 : Pour la selle dans le קבוע, ôter à ד׳ אמות ; Rama (Rav Haï) : même pour uriner ; enrouler dans les רצועות en main droite contre le cœur, sans qu'une lanière dépasse d'un טפח.

Seifim 6-7 : La nuit, dans un כלי tenu en main ; dans les toilettes de la maison, ne pas les introduire du tout (מקום המשתמר).

Seifim 8-9 : L'oubli — main dessus jusqu'à la première colonne, puis sortir et ôter ; le médecin peut tenir un עביט, le בעל נפש est rigoureux pour lui-même.

1. הקדמת הסוגיא — דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן בסימן מ׳ את כבוד קדושת התפילין ואיסור בזיונן, בא בסימן מ״ג לבאר את דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא — היאך ינהג מי שתפיליו עליו וצריך ליכנס למקום הטנופת. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) הרחקת התפילין מן הבזיון והטנופת — שלא יכניס תשמישי קדושה למקום מטונף, ומזה עיקר האיסור ליכנס לבה״כ קבוע בתפילין שבראשו, ודין החליצה ברחוק ד׳ אמות (ס״א, ה); (ב) חשש התקלה — שמא משנכנס יעשה בהם צרכיו (גדולים), או שמא יפיח בהם, או שמא ישפשף בידו ניצוצות שברגליו ויגע בהם בידים שאינן נקיות. ומן היסודות הללו נובעים תשעת הסעיפים, מן הכניסה להשתין (ס״א-ה) ועד השוכח והרופא (ס״ו-ט). והבסיס התלמודי בסוגיית ברכות כ״ג.-כ״ג: (תפילין ובית הכסא, ניצוצות, וגוף נקי).

הערה יסודית: שני הצירים — הרחקה מן הטנופת וחשש תקלה — שזורים בכל הסימן. איסור הכניסה לבה״כ קבוע שבראשו (ס״א), החליצה ברחוק ד׳ אמות (ס״ה), ואיסור בה״כ שבבית (ס״ז) — עיקרם מטעם כבוד וקדושת התפילין שלא יבזם במקום הטנופת; ואילו החילוק בין מיושב למעומד (ס״א) ובין אוחזן בידו לבראשו, ודין השוכח (ס״ח) — עיקרם הרחקה מן התקלה בפועל (שמא יעשה צרכיו, שמא ישפשף ניצוצות, שמא יפיח). ובענין קדושת התפילין וכבודן עיין עוד סימן מ׳ (איסור בזיון ותליה), סימן מ״ב (בקדושת תש״י ותש״ר), וסימן מ״ד (בדין השינה בתפילין), שכולם ענף אחד — שמירת כבוד התפילין.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: גדר האיסור להיות בתפילין בבית הכסא — האם הוא מדין קדושת התפילין וכבודן (שאין מכניסין תשמישי קדושה למקום מטונף, ואיסורו בעצם ההימצאות שם), או מדין גזרה והרחקה מתקלה (שאין עצם ההימצאות אסורה, אלא חוששין שמא יבוא לידי בזיון בפועל — שיעשה צרכיו, יפיח, או ישפשף ניצוצות)?

(א) אם מדין קדושת התפילין — האיסור תלוי בעצם הכנסת התפילין למקום הטנופת, ואף במקום שאין חשש שיעשה צרכיו; ומזה שהחמיר הרמב״ם לאסור אף להשתין כשהן בראשו, בקבוע ובעראי כאחד.
(ב) אם מדין הרחקה מתקלה — עיקר החשש שמא יבוא לידי בזיון בפועל; ומזה שהתירו כשאוחזן בידו (שאין חשש שיעשה בהם צרכיו), וכשמשתין מיושב (שאין ניצוצות), ובבה״כ עראי (שאינו נפנה שם לגדולים).

ונראה ששני הצדדים אמת, וכל סעיף לפי ענינו: הכניסה לבה״כ קבוע בראשו — עיקרה גזרה שמא יעשה צרכיו (צד ב), ולכן הותר בידו ומיושב; ואילו החליצה ברחוק ד׳ אמות ואיסור בה״כ שבבית — עיקרם כבוד הקדושה (צד א), ולכן אין הכיסוי בבגד מועיל להם. ובזה תתיישב שיטת הרמב״ם המחמיר, דנקט כצד הקדושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. גזרה שמא יעשה צרכיו — כבוד התפילין וחשש הניצוצות

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו — גזרה שמא יעשה בהם צרכיו; ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לניצוצות, אבל מעומד פשיטא דאסור... ומדברי הרמב״ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בקבוע בין בעראי, ויש לחוש לדבריו."

שורש הדין — ברכות כ״ג.-כ״ג:: בגמרא נתבארו דיני הנכנס לבית הכסא בתפילין, וחילוק בית הכסא קבוע ועראי, וענין הניצוצות וצורך גוף נקי. והרמב״ם (הלכות תפילין פרק ד׳) האריך בקדושת התפילין ובאזהרה שלא לנהוג בהן בזיון, ומדבריו נראה לאסור להשתין כשהן בראשו לגמרי. והמחבר (בעקבות הטור ובית יוסף) נקט להקל כשאוחזן בידו, וחילק הרמ״א בין מיושב למעומד בשם הבית יוסף בשם נמוקי יוסף ומגדול עוז — שהוא מקור החילוק דמיושב ליכא ניצוצות.

חקירה — גדר "גזרה שמא יעשה בהם צרכיו": חשש תקלה בעלמא, או פגם בעצם הכניסה? מרן תלה האיסור בגזרה, ויש לעיין בגדרה.

צד א׳ — חשש תקלה: אין בעצם ההשתנה בתפילין בזיון, אלא חכמים גזרו שמא מתוך שנכנס לבה״כ קבוע (מקום המיוחד לצואה) יבוא לעשות בהם צרכיו גדולים; ולכן כל היכא דליכא חשש זה — כשאוחזן בידו, או בבה״כ עראי שאינו נפנה שם — הותר.
צד ב׳ — פגם בעצם הכניסה: עצם הכנסת התפילין שבראשו לבה״כ קבוע יש בו זלזול בכבודן, והגזרה אינה אלא גילוי מילתא; ולפי זה אף בלא חשש ממש יש להחמיר, וכשיטת הרמב״ם.

ונפקא מינה: לצד א׳, מי שברור לו שלא יעשה צרכיו — אין איסור; ולצד ב׳, לעולם יש פגם בכניסה שבראשו. ומרן הכריע להקל כצד א׳ (בידו ומיושב), אלא שסיים "ויש לחוש" לדברי הרמב״ם — שחשש לצד ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — אם התירו לאחוז בידו ולהשתין בבה״כ קבוע (רישא), מדוע אסרו לאחוז בידו ולהשתין מעומד אפילו שלא בבה״כ קבוע (סיפא)? והלא בשניהם אוחזן בידו!

תירוץ: שני חששות נפרדים יש כאן, וכל אחד גדרו בפני עצמו. (א) חשש שמא יעשה צרכיו — תלוי בתפילין שעל ראשו; ולכך כשאוחזן בידו — סר החשש, והותר אף בבה״כ קבוע. (ב) חשש שפשוף הניצוצות — תלוי בעמידה; שהמשתין מעומד ניתזין ניצוצות מי רגלים על רגליו וצריך לשפשפן בידו, ושמא יגע בתפילין שבידו בידים שאינן נקיות. הא למדת: אחיזה ביד מסלקת חשש (א), וישיבה מסלקת חשש (ב) — וצריך שיסולקו שניהם. ומיושב, אף שאוחזן בידו — מותר, שאין ניצוצות ואין שפשוף.

מחלוקת מרן והרמב״ם: מרן נקט להקל — אוחזן בידו ומשתין מיושב, מותר אף בקבוע. הרמב״ם (הל׳ תפילין ד׳) מחמיר — נראה מדבריו שאסור להשתין כשהן בראשו בין בקבוע בין בעראי. ומרן פסק כדעה המקילה, אלא שסיים "ויש לחוש לדבריו" — שראוי לבעל נפש לחוש לחומרת הרמב״ם. ונמצא שהמחמיר שלא להשתין כלל בתפילין שבראשו — תבוא עליו ברכה.

נפקא מינה — הגזרה והניצוצות: (א) עיקר האיסור — אין נכנסין לבה״כ קבוע להשתין בתפילין שבראשו (שמא יעשה צרכיו). (ב) אוחזן בידו — מותר בקבוע, שסר חשש הצרכים. (ג) מיושב ומעומד — מיושב מותר, מעומד אסור (חשש שפשוף ניצוצות). (ד) עראי — מותר בראשו, שאינו נפנה שם לגדולים. (ה) הרמב״ם — מחמיר בראשו לגמרי, ויש לחוש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
שני חששות: שמא יעשה צרכיו (תלוי בראשו), ושפשוף ניצוצות (תלוי בעמידה) — וצריך שיסולקו שניהם. אחיזה ביד מסלקת חשש הצרכים; ישיבה מסלקת חשש הניצוצות; ובעראי אינו נפנה לגדולים. והרמב״ם מחמיר מטעם עצם קדושת התפילין, ויש לחוש לדבריו.

3. קבוע ועראי ואוחזן בידו — גדרי המקום והאחיזה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "בית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה."
סעיף ג׳: "בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחילה."
סעיף ד׳: "אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות."

שורש הדין: הגדרת קבוע ועראי מקורה בסוגיית ברכות (כ״ג.), ובביאור הראשונים (רא״ש, נמוקי יוסף) והטור, שהעתיקם מרן בבית יוסף. וגדר "בחיקו וחגור" — שהתפילין מונחות בחיקו תחת בגד חגור, או אחוזות בבגדו בידו, ואינן מגולות; ולכך הותר בין להשתין בין לפנות, שאין כאן חשש בזיון ולא שפשוף ניצוצות, שהרי אינו צריך לאחזן בידו הפנויה.

חקירה — גדר החילוק קבוע/עראי: מעמד המקום, או אומדן ההנהגה?

צד א׳ — מעמד המקום: בה״כ קבוע הוא מקום שיש עליו שם בית הכסא (צואה על פני השדה בלא חפירה), ובעראי אין עליו שם זה כלל; והחילוק בעצם מעמד המקום.
צד ב׳ — אומדן ההנהגה: מלשון מרן (ס״א) "אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה״כ עראי מסתמא עושה מעומד" — משמע שאין החילוק אלא באומדן מה שרגיל לעשות שם: בקבוע רגיל להיפנות (ולכן חוששין), ובעראי רק להשתין.

ונפקא מינה למקום שאינו קבוע אך רגילין להיפנות בו: לצד א׳ דינו כעראי (שאין עליו שם בה״כ), ולצד ב׳ דינו כקבוע (שרגיל להיפנות). ומרן נטה לצד ב׳, שתלה עיקר החילוק באומדן ההנהגה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — בסעיף א׳ אסר לאחוז בידו ולהשתין מעומד (מפני שפשוף ניצוצות), ובסעיף ד׳ התיר "בחיקו וחגור... בין להשתין בין לפנות" — ואף מעומד! מאי שנא?

תירוץ: חלוק גדול יש בין אוחזן בידו לבחיקו וחגור. באוחזן בידו — התפילין בידו האחת, וכשמשתין מעומד וניתזין ניצוצות צריך לשפשפן באותה יד שבה התפילין (או להעבירן), ושמא יגע בהן שלא בנקיון; ולכן אסרו מעומד. אבל בחיקו וחגור — התפילין מונחות ושמורות בחיקו, וידיו פנויות לגמרי לשפשף הניצוצות, ואין חשש שיגע בתפילין; ולכן הותר אף מעומד, בין להשתין בין לפנות. הא למדת שכל האיסור מעומד אינו אלא מחשש מגע היד בתפילין לאחר שפשוף, וכשידיו פנויות — אין חשש.

נפקא מינה — קבוע ועראי ואחיזה: (א) קבוע — צואה על פני השדה בלא חפירה (ס״ב). (ב) עראי — מקום שאין רגילין להיפנות בו, ונעשה בה״כ הפעם הזאת (ס״ג). (ג) אוחזן בידו — אסור מעומד (שפשוף), מותר מיושב. (ד) בחיקו וחגור — מותר אף מעומד, בין להשתין בין לפנות, שידיו פנויות (ס״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
החילוק קבוע/עראי באומדן ההנהגה, וההיתר בחיקו וחגור מפני שידיו פנויות. בקבוע מסתמא נפנה לגדולים (וחוששין), בעראי רק משתין. ואיסור מעומד באוחזן בידו — מחשש מגע היד המשפשפת; ובחיקו וחגור, שידיו פנויות, אין חשש, והותר אף מעומד ואף לפנות.

4. חליצה ברחוק ד׳ אמות וגלילה ברצועות

לשון השלחן ערוך

סעיף ה׳: "אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו — חולצן ברחוק ד׳ אמות. הגה: ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (ב״י בשם רב האי), וטוב להחמיר, וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח; וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות ומניחן."

שורש הדין — המחלוקת: מרן נקט שהחליצה ברחוק ד׳ אמות היא לעשות צרכיו (גדולים) בבה״כ קבוע. והרמ״א הביא יש אומרים אפילו בלא צרכיו — היינו אף להשתין — בשם הבית יוסף בשם רב האי גאון, וכתב דטוב להחמיר כן. ודין גלילת הרצועות ואחיזתן בימין כנגד הלב — מדברי הראשונים והרמ״א, ושרשו בכבוד התפילין והרצועות.

חקירה — גדר "חולצן ברחוק ד׳ אמות": מדין ד׳ אמות של בית הכסא, או גזרה מיוחדת לתפילין?

צד א׳ — מדין ד׳ אמות: כשם שאסור לעסוק בדברים שבקדושה (תפילה, ק״ש) בתוך ד׳ אמות של בית הכסא, כך חייבוהו לחלוץ התפילין קודם שיגיע לד׳ אמות; והחליצה מדיני הרחקת הקדושה מן הטנופת.
צד ב׳ — גזרה לתפילין: אין זה מדין ד׳ אמות דעלמא, אלא גזרה מיוחדת שמא יעשה בהם צרכיו — ולכך הצריכוהו לחלצן קודם כניסתו, ברחוק ד׳ אמות מן הפתח.

ונראה שדעת רב האי (שהביא הרמ״א) — דאפילו בלא צרכיו חולצן — נוטה לצד א׳, שאין החליצה תלויה בחשש הצרכים אלא בכבוד התפילין שלא יהו בתוך ד׳ אמות של מקום הטנופת. ומרן, שתלה החליצה ב"לעשות צרכיו", נוטה לצד ב׳. וטוב להחמיר כרב האי. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — מדוע הזהיר הרמ״א "שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח"? וכי אין די בכך שגולל התפילין ואוחזן?

תירוץ: אף הרצועות יש בהן קדושה — שהרי אות ד׳ ואות יו״ד של שם שד״י קבועות בהן (הקשר והתפירה), והן ממכשירי המצוה וקדושתן עמן. לפיכך כשם שחייב לגלול ולכסות התפילין עצמן, כך חייב שלא תהא רצועה מגולה ובולטת טפח מתחת ידו במקום הטנופת. ושיעור טפח — כדין שאר גילויים, שפחות מטפח בטל ואינו נראה. הא למדת שדין הרצועות כדין הבתים לענין הרחקתן מן הבזיון, אלא שהקילו בפחות מטפח.

נפקא מינה — חליצה וגלילה: (א) לעשות צרכיו בקבוע — חולצן ברחוק ד׳ אמות (ס״ה). (ב) רב האי (רמ״א) — אף בלא צרכיו (להשתין) חולצן, וטוב להחמיר. (ג) גלילה — גוללן ברצועות ואוחזן בימין ובבגדו כנגד לבו. (ד) הרצועה — שלא תצא מתחת ידו טפח, שאף בה קדושה. (ה) ביציאה — מרחיק ד׳ אמות ומניחן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
חליצה ברחוק ד׳ אמות מן הטנופת, וגלילה ברצועות שלא תצא רצועה טפח — שאף ברצועות קדושה. לעשות צרכיו חולצן ברחוק ד׳ אמות; ולרב האי אף להשתין, וטוב להחמיר. גוללן ברצועות בימין כנגד לבו, ונזהר שלא תבלוט רצועה טפח — שקדושת הרצועות כקדושת הבתים.

5. הלילה, השוכח, הרופא והבעל נפש

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: "בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד — חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו ונכנס."
סעיף ז׳: "בד״א בבה״כ שבשדה, אבל בבה״כ שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר."
סעיף ח׳: "שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו — מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס."
סעיף ט׳: "מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו."

שורש הדין: דין הלילה (ס״ו) והכלי — שכשאין שהות להניחם עוד, חולצן ומניחן בכלי (בעל טפח, או כלי שאינו כליין) ואוחזו בידו. ודין בה״כ שבבית (ס״ז) — שכיון שיכול להניחם במקום המשתמר, אין היתר להכניסם כלל, וכל ההיתרים דלעיל אינם אלא בשדה. ודין השוכח (ס״ח) והרופא (ס״ט) — מקורם בטור ובית יוסף, ובעקבות דברי הראשונים והרמב״ם (הל׳ תפילין ד׳) בקדושת התפילין ובגוף נקי. וברמז ליורה דעה — בדין הכנסת ספר תורה וכתבי הקדש לבית הכסא, שהחמירו בהם יותר.

חקירה — גדר "מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון" (ס״ח): מפני הסכנה, או מפני הכבוד?

צד א׳ — מפני הסכנה: אין להפסיק עמוד הראשון בבת אחת מפני חשש סכנה (הידרוקן), ולכן התירו לו לגמור עמוד ראשון אף שתפיליו עליו, ובלבד שיניח ידו עליהן לכסותן.
צד ב׳ — מפני הכבוד: עיקר הדין להסיר התפילין מיד מן הטנופת, אלא שהתירו לגמור עמוד ראשון כדי שלא יבוא לידי סכנה או ביטול; והנחת היד היא כיסוי לכבוד התפילין בעוד שהן במקום מגונה.

ונראה דתרתי איתנהו: יסוד ההיתר לגמור מפני הסכנה שבהפסקה, ויסוד הנחת היד מפני כבוד התפילין שלא יהו מגולות במקום הטנופת. וכיון שגמר — יוצא, חולצן (של יד ושל ראש), וחוזר ונכנס. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — מדוע התירו לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו (ס״ט), ולא חששו לבזיון התפילין?

תירוץ: הרופא עוסק בצורך אחרים (רפואת החולה), ובנשיאת העביט בידו אין חשש שמא יעשה בהם צרכיו (שאין זה בית הכסא ואינו נפנה), ואין כאן בזיון בעצם — שהתפילין על ראשו והעביט בידו הרחוקה. לפיכך התירו לו. ומכל מקום סיים מרן "ובעל נפש יחמיר לעצמו" — שהמדקדק בכבוד תפיליו יתרחק אף מזה, וימסור העביט לאחר או יחלוץ תחילה. וגדר "בעל נפש" — חומרא לפנים משורת הדין, במקום שאין איסור גמור. הא למדת שאף בהיתר גמור, יש מעלה לבעל נפש להחמיר בכבוד הקדושה.

נפקא מינה — לילה, שוכח ורופא: (א) בלילה — חולצן ומניחן בכלי (טפח, או כלי שאינו כליין) ואוחזו בידו (ס״ו). (ב) בה״כ שבבית — לא יכניסם כלל, שיכול להניחם במקום המשתמר (ס״ז). (ג) שכח — מניח ידו עד גמר עמוד ראשון, ויוצא וחולצן וחוזר (ס״ח). (ד) רופא — מותר ליקח עביט מי רגלים ותפילין בראשו (צורך אחרים). (ה) בעל נפש — יחמיר לעצמו (ס״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
בלילה בכלי בידו, ובבית לא יכניס כלל; השוכח מכסה בידו עד עמוד ראשון; והרופא הותר, ובעל נפש יחמיר. כל ההיתרים בשדה דוקא, שאי אפשר להצניען; ובבית — מקום המשתמר. השוכח גומר עמוד ראשון (סכנה וכבוד), ויוצא וחולץ. והרופא בצורך אחרים הותר, והבעל נפש מחמיר לעצמו.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
כניסה לבה״כ קבוע להשתין	אסור בתפילין שבראשו (שמא יעשה צרכיו); ואם אוחזן בידו — מותר, ודוקא מיושב (ס״א).
מיושב ומעומד	מיושב מותר (ליכא ניצוצות); מעומד אסור באוחזן בידו, מפני שפשוף הניצוצות (ס״א).
עראי	מותר להשתין אף בראשו, שאינו נפנה שם לגדולים; והרמב״ם מחמיר ויש לחוש (ס״א, ג).
בחיקו וחגור	מכוסות בחיקו וחגור, או בבגדו בידו — מותר בין להשתין בין לפנות, שידיו פנויות (ס״ד).
חליצה לצרכיו	לעשות צרכיו בקבוע — חולצן ברחוק ד׳ אמות; ולרב האי אף בלא צרכיו, וטוב להחמיר (ס״ה).
גלילה ברצועות	גוללן ברצועות ואוחזן בימין כנגד לבו, שלא תצא רצועה טפח (ס״ה).
לילה ובית	בלילה בכלי בידו; ובבה״כ שבבית — לא יכניסם כלל, מקום המשתמר (ס״ו-ז).
שכח / רופא	שכח — יד עד עמוד ראשון ויוצא וחולץ; רופא — מותר עביט ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר (ס״ח-ט).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — כניסה לבית הכסא בתפילין

המקרה	הדין	המקור
קבוע — להשתין בראשו	אסור (שמא יעשה צרכיו); בידו ומיושב — מותר	ס״א (ברכות כ״ג.; ב״י בשם נ״י ומגדול עוז)
מעומד באוחזן בידו	אסור, מפני שפשוף הניצוצות	ס״א (הגהת הרמ״א)
בחיקו וחגור	מותר להשתין ולפנות, שידיו פנויות	ס״ד (טור ובית יוסף)
דעת הרמב״ם	אסור להשתין בראשו בקבוע ובעראי; ויש לחוש	ס״א (רמב״ם הל׳ תפילין ד׳)

טבלה — חליצה, רצועות, לילה ורופא

המקרה	הדין	המקור
חליצה לצרכיו	חולצן ברחוק ד׳ אמות; רב האי — אף בלא צרכיו	ס״ה (ב״י בשם רב האי; הגהת הרמ״א)
גלילה ברצועות	ביד ימין כנגד לבו, שלא תצא רצועה טפח	ס״ה (קדושת הרצועות)
לילה / בית	בכלי בידו; בבית לא יכניס כלל (מקום המשתמר)	ס״ו-ז
שכח / רופא	יד עד עמוד ראשון; רופא בעביט מותר, בעל נפש יחמיר	ס״ח-ט (טור ובית יוסף)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא: ברכות כ״ג.-כ״ג: (תפילין ובית הכסא, ניצוצות, גוף נקי)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין ד׳) · רא״ש · נמוקי יוסף · מגדול עוז · רב האי גאון · טור (אורח חיים מ״ג) · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת הרמ״א · ורמז ליורה דעה בדין כתבי הקדש בבית הכסא

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן מ״ג · דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta