Why a Level 4 devoted to the Admour HaZaken? The Shulchan Arukh HaRav is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Arukh, written by the Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its distinctiveness: it fuses halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in a single work, and rules with unique Talmudic rigor.
For Habad, the Admour HaZaken is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s path on siman נ״ד — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח. In the Rav, the siman unfolds in ד׳ סְעִיפִים (four seifim): why יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ (בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ), answering אָמֵן at חֵי הָעוֹלָמִים, and the הֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר (כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה), with the custom of blessing a חוֹלֶה and the קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה.
→ Read the general preface on the chitah of the Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ד — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח
The complete text of the Shulchan Arukh HaRav
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ד — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח — וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים
The Admour HaZaken’s own words (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.54), followed by our translation. The siman comprises four seifim (ד׳ סְעִיפִים).
סעיף א יִשְׁתַּבַּח אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר ; וְנוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יִשְׁתַּבַּח.
דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:״יִשְׁתַּבַּח״ אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, לְפִי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן נִתְקְנוּ עַל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, זוֹ לִפְנֵיהֶם וְזוֹ לְאַחֲרֵיהֶם, וּפְסוּקִים שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָם חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק. וְלָכֵן נוֹהֲגִין בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא בֵּרַךְ רַק בְּרָכָה אַחַת, אוֹ אֲפִלּוּ בֵּרַךְ ב׳ בְּרָכוֹת אֶלָּא שֶׁאֵין אֲחִיזָה לְזוֹ בָּזוֹ, שֶׁרַשַּׁאי הוּא לְהַפְסִיק וּלְדַבֵּר בֵּינְתַיִם כְּגוֹן בִּרְכַּת הַשַּׁחַר, אֲבָל כְּשֶׁעוֹנֶה אַחַר סִיּוּם ב׳ בְּרָכוֹת אוֹ יוֹתֵר הַסְּמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, שֶׁיֵּשׁ אֲחִיזָה לְזוֹ בָּזוֹ, כְּגוֹן בִּרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְכֵן ״יִשְׁתַּבַּח״, כֵּיוָן שֶׁהִיא סְמוּכָה לְ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״ וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדִבּוּר. וּמִטַּעַם זֶה עוֹנִין אָמֵן אַחַר ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֶלָּא בְּבִרְכַּת ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְבַד, לְהַפְסִיק בֵּין ג׳ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהֵן מִן הַתּוֹרָה לִבְרָכָה רְבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל שְׁאָר בְּרָכוֹת שֶׁכֻּלָּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּסִיּוּם כַּמָּה בְּרָכוֹת הַסְּמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:
Answering אָמֵן after יִשְׁתַּבַּח. יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ, since it is סְמוּכָה to בָּרוּךְ שֶׁאָמַר — both instituted upon the פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, one before, one after. Hence the custom in many places to answer אָמֵן after one’s own בְּרָכָה of יִשְׁתַּבַּח: for the rule that “one who answers אָמֵן after his own בְּרָכוֹת is מְגֻנֶּה” applies only to a single בְּרָכָה, or two without linkage (like בִּרְכַּת הַשַּׁחַר); but after the סִיּוּם of two or more linked בְּרָכוֹת (אֲחִיזָה, as with ק״ש and שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה) it is מְשֻׁבָּח — and so too יִשְׁתַּבַּח. Likewise one answers אָמֵן after בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם of בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: only בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם (to divide the three de-oraita בְּרָכוֹת from the fourth derabanan); and such is the practice in these lands.
סעיף ב אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֶלָּא אַחַר חֵי הָעוֹלָמִים שֶׁהוּא הַסִּיּוּם.
אֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת״ שֶׁאֵין זֶה סִיּוּם הַבְּרָכָה, אֶלָּא אַחַר ״חֵי הָעוֹלָמִים״ שֶׁזֶּה סִיּוּם הַבְּרָכָה:
The close of the בְּרָכָה. One does not answer אָמֵן after “בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת” — that is not the close of the בְּרָכָה — but rather after “חֵי הָעוֹלָמִים”, which is its סִיּוּם.
סעיף ג הַמְסַפֵּר בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר — עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ ; וְיֵשׁ מַתִּיר לְצֹרֶךְ מִצְוָה וְצִבּוּר.
הַמְסַפֵּר בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר״ — עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלְּצָרְכֵי צִבּוּר אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לִפְסֹק צְדָקָה לְמִי שֶׁבָּא לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה — מֻתָּר לְהַפְסִיק. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין וְהֵבִיאוּ לוֹ בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְקַדִּישׁ — יָכוֹל לְלָבְשָׁן וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֲבָל כְּשֶׁהֵבִיאוּ לוֹ קֹדֶם ״יִשְׁתַּבַּח״ — יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם ״יִשְׁתַּבַּח״ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ג. אֲבָל בֵּין קַדִּישׁ לְבָרְכוּ — לֹא יַפְסִיק בְּשׁוּם דָּבָר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״, בֵּין שְׁלִיחַ צִבּוּר עַצְמוֹ וּבֵין הַצִּבּוּר שֶׁעִמּוֹ:
Interrupting between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר. One who speaks between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר — a transgression is in his hand, “and it returns upon him from the arrangers of the battle” (reason given in siman נ״א). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר: for communal needs or a מִצְוָה (pledging צְדָקָה) — one may interrupt. A שְׁלִיחַ צִבּוּר without טַלִּית וּתְפִלִּין to whom they are brought between יִשְׁתַּבַּח and קַדִּישׁ — may don and bless them; but if brought before יִשְׁתַּבַּח — he blesses before יִשְׁתַּבַּח (siman נ״ג). Between קַדִּישׁ and בָּרְכוּ — one interrupts with nothing; all the more so between בָּרְכוּ and יוֹצֵר אוֹר.
סעיף ד מִנְהָג לְבָרֵךְ חוֹלֶה בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר ; וּלְעוֹלָם אֵין קַדִּישׁ בְּלֹא תְּהִלָּה לְפָנָיו.
וּמִזֶּה שֶׁמַּפְסִיקִין בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר״ לְצֹרֶךְ מִצְוָה — נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג מִקֶּדֶם בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְבָרֵךְ חוֹלֶה אוֹ לִקְבֹּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ דִּין בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר״, שֶׁכָּל זֶה נִקְרָא צֹרֶךְ מִצְוָה. וּלְאַחַר כֵּן כְּשֶׁחוֹזְרִין וּמִתְפַּלְּלִין — יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְיֹאמַר קַדִּישׁ עֲלֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּלֹא תְּהִלָּה לְפָנָיו. וְאִם לֹא אָמַר פְּסוּקִים — לֹא יֹאמַר קַדִּישׁ, אֶלָּא יֹאמַר ״בָּרְכוּ״ בְּלֹא קַדִּישׁ, כְּמוֹ שֶׁבְּעַרְבִית נוֹהֲגִין לוֹמַר בָּרְכוּ בְּלֹא קַדִּישׁ הוֹאִיל וְאֵין אוֹמְרִים פְּסוּקִים לְפָנָיו.וְהַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע — לֹא יֹאמַר קַדִּישׁ, אִם לֹא שֶׁאָמַר פְּסוּקִים, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּמְצָא קַדִּישׁ בְּלֹא פְּסוּקִים שֶׁלְּפָנָיו, אִם לֹא אַחַר גְּמַר הַתְּפִלָּה. וְלָכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר פְּרִיסַת שְׁמַע אַחַר גְּמַר תְּפִלַּת י״ח בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ עַל תְּפִלַּת י״ח, אֲבָל אַחַר כָּךְ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קַדִּישׁ.וְעַתָּה חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ שֶׁפּוֹרְסִין עַל שְׁמַע אַחַר קַדִּישׁ הָאַחֲרוֹן מִיָּד, וְאֵינוֹ נָכוֹן, דְּמָה עִנְיָן לוֹמַר ב׳ קַדִּישִׁין סְמוּכִין זֶה לָזֶה. וְיֵשׁ לְלַמְּדָם שֶׁיֹּאמְרוּ מִקְצָת פְּסוּקִים בֵּין ב׳ הַקַּדִּישִׁים.וּמִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מַקְדִּישִׁין בְּקַדִּישׁ לְעוֹלָם אֶלָּא בְּסִיּוּם הַפָּסוּק אוֹ אַגָּדָה שֶׁהִיא דְּרָשַׁת הַפָּסוּק, אֲבָל לֹא בְּסִיּוּם הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָהּ דְּרָשַׁת הַפָּסוּק. וְלָכֵן נוֹהֲגִין לוֹמַר אַחַר פִּרְקֵי אָבוֹת אַגָּדַת ״רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר כו׳״, וְאַחַר ״פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת״ וּ״בַמֶּה מַדְלִיקִין״ אַגָּדַת ״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכו׳״. וְאִם כֵּן גַּם כְּשֶׁלּוֹמְדִין מִשְׁנָיוֹת יֵשׁ לוֹמַר אֵיזֶה אַגָּדָה בְּסִיּוּמָן כְּדֵי לוֹמַר קַדִּישׁ לְאַחֲרֶיהָ (אֲבָל אַחַר ״אֵיזֶהוּ״ — דַּי בְּסִיּוּם תְּפִלַּת ״יְהִי רָצוֹן״):
The custom of interrupting for a מִצְוָה, and קַדִּישׁ upon תְּהִלָּה. From this — that one interrupts between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר for a מִצְוָה — the custom spread to bless a חוֹלֶה or to seek justice in the בֵּית הַכְּנֶסֶת between them (this is a צֹרֶךְ מִצְוָה). Afterward, when resuming the prayer, the שְׁלִיחַ צִבּוּר says a little of the פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה and then קַדִּישׁ, for one never says קַדִּישׁ without תְּהִלָּה before it. Without verses — no קַדִּישׁ (he says בָּרְכוּ without קַדִּישׁ, as at עַרְבִית). וּמִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל: one recites קַדִּישׁ only at the close of a פָּסוּק or an אַגָּדָה that expounds a verse, not at the close of תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ד (Kehot edition, ד׳ סְעִיפִים). Translation: DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח
The yesod: סְמוּכָה, the close of the בְּרָכָה, and the prohibition of הֶפְסֵק
The Admour HaZaken’s reading of this siman unfolds along three axes. First, why יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ — it is a בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ (to בָּרוּךְ שֶׁאָמַר). Then, where the בְּרָכָה ends and the עֲנִיַּת אָמֵן (חֵי הָעוֹלָמִים). Finally, the prohibition of interrupting between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר, and its exceptions לְצֹרֶךְ מִצְוָה.
יִשְׁתַּבַּח סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר — בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ
Why יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ
The principle. יִשְׁתַּבַּח is סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר — the two בְּרָכוֹת frame the פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה (one before, one after), and a בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ does not open with בָּרוּךְ (seif א).
The consequence. One customarily answers אָמֵן even after one’s own בְּרָכָה of יִשְׁתַּבַּח (as after בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם), since there is אֲחִיזָה between the בְּרָכוֹת. See siman נ״א.
עֲנִיַּת אָמֵן וְסִיּוּם הַבְּרָכָה — חֵי הָעוֹלָמִים
Answering אָמֵן and the close of the בְּרָכָה
The principle. The בְּרָכָה of יִשְׁתַּבַּח does not close at “אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת” but at חֵי הָעוֹלָמִים (seif ב).
The consequence. One answers אָמֵן only at חֵי הָעוֹלָמִים — that is the סִיּוּם — and not mid-בְּרָכָה.
הַהֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר — כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה
The prohibition of הֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר
The principle. One who speaks between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר — עֲבֵרָה בְּיָדוֹ, כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה (seif ג). The טַעַם is that of siman נ״א.
The exception. Permitted לְצָרְכֵי צִבּוּר / לְצֹרֶךְ מִצְוָה (blessing a חוֹלֶה, pledging צְדָקָה, טַלִּית וּתְפִלִּין) — and then קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה (seif ד). See siman נ״ג.
A pointer for study. The reach of this siman — why יִשְׁתַּבַּח is סְמוּכָה, the עֲנִיַּת אָמֵן, and the prohibition of הֶפְסֵק — touches both daily tefila conduct and the Habad sensibility. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For in-depth study and personal practice, learn with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Admour HaZaken’s psak
A comparison of the Admour HaZaken’s path with those of the Mehaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Beroura (משנה ברורה) on the key points of siman נ״ד. The Shulchan Arukh HaRav row is highlighted — it lays out the Rav’s own sensibility as it emerges from his four seifim. The Rav makes the טעם and the פרט explicit where the Mehaber gives only the ruling.
| Topic | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Path of the Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| יִשְׁתַּבַּח אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ | או״ח נ״ד — יִשְׁתַּבַּח אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר. | רמ״א — נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יִשְׁתַּבַּח. | מ״ב נ״ד — בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ. | Path of the Admour HaZaken — סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר ; וְעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ בְּיִשְׁתַּבַּח (סעיף א). |
| עֲנִיַּת אָמֵן וְסִיּוּם הַבְּרָכָה | או״ח נ״ד — אֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר חֵי הָעוֹלָמִים. | — | מ״ב נ״ד — סִיּוּם הַבְּרָכָה בְּחֵי הָעוֹלָמִים. | Path of the Admour HaZaken — אֵין אָמֵן אַחַר אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֶלָּא אַחַר חֵי הָעוֹלָמִים (סעיף ב). |
| הֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר | או״ח נ״ד — הַמְסַפֵּר בֵּינֵיהֶם עֲבֵרָה, וְיֵשׁ מַתִּיר לְצֹרֶךְ מִצְוָה. | רמ״א — מְבָרְכִין חוֹלֶה אוֹ קוֹבְלִין בֵּינֵיהֶם לְצֹרֶךְ מִצְוָה. | מ״ב נ״ד — פְּרָטֵי הַהֶפְסֵק וְקַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה. | Path of the Admour HaZaken — עֲבֵרָה כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וּמֻתָּר לְצֹרֶךְ מִצְוָה ; קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה (סעיפים ג-ד). |
The table is drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm נ״ד, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tur, Rambam Hilkhot Tefila 7, Rosh, haManhig, Or Zaroua, Kol Bo, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim; Talmud Berakhot מ״ו ע״א, י״ד ע״א, Pesaḥim ק״ד ע״ב). The Admour HaZaken column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (ד׳ סְעִיפִים) reproduced in §1. Uncertain seif-katan attributions are left “על דרך הסברה”.
קווי היסוד של שיטת הרב
The guiding lines of the Rav’s path on this siman
Three orientations that characterize the Admour HaZaken’s sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Every line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — יִשְׁתַּבַּח סְמוּכָה לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר
The two berakhot and the גדר of שבח
Principle of the siman: the בְּרָכוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם of the פסוקי דזמרה (seif א).
The Rav’s reading: יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ (סְמוּכָה); hence answering אָמֵן even after one’s own בְּרָכָה (seif א).
Practical consequence: frame the פסוקי דזמרה with the two ברכות; answer אמן after יִשְׁתַּבַּח as after בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.
קו ב — עֲנִיַּת אָמֵן עַל חֵי הָעוֹלָמִים
The סִיּוּם and the עֲנִיַּת אָמֵן
Principle of the siman: where the בְּרָכָה of יִשְׁתַּבַּח ends (seif ב).
The Rav’s reading: the סִיּוּם is חֵי הָעוֹלָמִים, not אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת (seif ב).
Practical consequence: answer אמן only at חֵי הָעוֹלָמִים, at the close of the ברכה.
קו ג — אִסּוּר הַהֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר
The הֶפְסֵק and קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה
Principle of the siman: not to interrupt between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר (seifim ג-ד).
The Rav’s reading: עֲבֵרָה כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, except לְצֹרֶךְ מִצְוָה (חוֹלֶה, צְדָקָה, טַלִּית וּתְפִלִּין), then קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה. See siman נ״ה.
Practical consequence: do not speak between the two; interrupt only לְצֹרֶךְ מִצְוָה, and then קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
The practical Habad conduct
Points of conduct that flow directly from siman נ״ד in the Admour HaZaken’s and Habad’s sensibility — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the details of cases (סְמוּכָה, עֲנִיַּת אָמֵן, הֶפְסֵק and קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה).
For the Habad Hassid — Siman נ״ד (דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְיִשְׁתַּבַּח)
- ① יִשְׁתַּבַּח סְמוּכָה. יִשְׁתַּבַּח does not open with בָּרוּךְ, since it is סְמוּכָה to בָּרוּךְ שֶׁאָמַר; one may answer אָמֵן after one’s own בְּרָכָה of יִשְׁתַּבַּח. Basis : SA HaRav נ״ד seif א.
- ② Answering אָמֵן. Answer אָמֵן only at חֵי הָעוֹלָמִים, not at אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. Basis : SA HaRav נ״ד seif ב.
- ③ הֶפְסֵק בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר. Do not speak between יִשְׁתַּבַּח and יוֹצֵר — עֲבֵרָה כְּמֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. Basis : SA HaRav נ״ד seif ג.
- ④ לְצֹרֶךְ מִצְוָה. One may interrupt לְצֹרֶךְ צִבּוּר / מִצְוָה (bless a חוֹלֶה, pledge צְדָקָה, טַלִּית וּתְפִלִּין); then קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה, never קַדִּישׁ without תְּהִלָּה before it. Basis : SA HaRav נ״ד seif ד.
⚠ This section presents the Habad conduct grounded in the Shulchan Arukh HaRav, siman נ״ד (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic ruling for a particular case. For any concrete question — the הֶפְסֵק, the עֲנִיַּת אָמֵן, the קַדִּישׁ עַל תְּהִלָּה — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.