Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman נ״ה · דִּינֵי קַדִּישׁ וְצֵרוּף עֲשָׂרָה לְמִנְיָן

דִּינֵי קַדִּישׁ וּבוֹ כ״ו סְעִיפִים:אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הֶפְסֵק בְּסֵדֶר הַתְּפִלָּה, וְהֵם לֹא פָּחוֹת מִז׳ קַדִּישִׁים בְּכָל יוֹם, עַל שֵׁם ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ״. וְאֵלּוּ הֵם: א׳ אַחַר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, שֶׁשָּׁם הוּא הֶפְסֵק סֵדֶר הַפְּסוּקִים. ב׳ אַחַר סִיּוּם תְּפִלַּת י״ח, שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵינָהּ דְּבוּקָה לְמַה שֶּׁלְּאַחֲרֶיהָ. ג׳ אַחַר סֵדֶר קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״, שֶׁהוּא גַּם כֵּן דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. ד׳ אַחַר ״אַשְׁרֵי״ לְמִנְחָה, שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם ג׳ פְּעָמִים — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא. ה׳ אַחַר סִיּוּם תְּפִלַּת י״ח שֶׁל מִנְחָה, שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ו׳ אַחַר בְּרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ו. ז׳ אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁכְּבָר נִשְׁלְמָה הַתְּפִלָּה. וְז׳ אֵלּוּ הֵן חוֹבָה כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִין בְּצִבּוּר, וְהַשְּׁאָר מִנְהָג. וְרָאוּי לְכָל אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִפְחֹת מִלַּעֲנוֹת י׳ קַדִּישִׁים בְּכָל יוֹם:

Sept kaddishim par jour. On dit קדיש à chaque הֶפְסֵק de l’ordre de la tefila — pas moins de ז׳ קדישים par jour (« שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ ») : après פסוקי דזמרה, après la עמידה de שחרית, après וּבָא לְצִיּוֹן, après אשרי de מנחה, après la עמידה de מנחה, après les ברכות ק״ש d’ערבית, et après ערבית. Ces sept sont חובה בציבור, le reste מנהג ; il convient de ne pas répondre à moins de י׳ קדישים.

כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּגוֹן קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וּקְדֻשָּׁה — אֵין אוֹמְרִים בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּלְהַלָּן נֶאֱמַר: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְגו׳״, וּלְמֵדִין גְּזֵרָה שָׁוָה ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״, מַה ״תּוֹךְ״ הָאָמוּר לְהַלָּן עֵדָה — אַף ״תּוֹךְ״ הָאָמוּר כָּאן עֵדָה, וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״, צֵא מֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב — נִשְׁאֲרוּ עֲשָׂרָה. וְעֵדָה זוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּהּ מִזְּכָרִים בְּנֵי חוֹרִין גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיאוּ ב׳ שְׂעָרוֹת, וּכְמוֹ שֶׁהָיְתָה עֵדָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן. אֲבָל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים — אֵינָן מִצְטָרְפִין:

דבר שבקדושה בעשרה. Tout דבר שבקדושה (קדיש, ברכו, קדושה) ne se dit qu’à dix — מ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (גזירה שוה תּוֹךְ-תּוֹךְ, אין עֵדָה פחותה מעשרה). Cette עֵדָה doit être entièrement composée de זכרים בני חורין גדולים ayant apporté ב׳ שערות ; נשים, עבדים et קטנים ne s’y joignent pas.

אִם הִתְחִיל לוֹמַר קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְצָתָם — גּוֹמְרִין אוֹתוֹ הַקַּדִּישׁ אוֹ אוֹתָהּ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִתְחִיל, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּ[ן]. וּמִכָּל מָקוֹם עֲבֵרָה הִיא לָצֵאת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ״וְעֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ״. אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ עֲשָׂרָה — מֻתָּר לָצֵאת:

התחיל ויצאו מקצתן. Qui a commencé le קדיש ou la קדושה à dix et dont une partie est sortie — achève ce קדיש/קדושה pourvu qu’en reste le רוב. Sortir est une עבירה (« וְעוֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ ») ; mais s’il reste dix, il est permis de sortir.

וְלֹא שֶׁהִתְחִיל הַקְּדֻשָּׁה עַצְמָהּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִתְחִיל בִּרְכוֹת ״אָבוֹת״ בְּקוֹל רָם וְיָצְאוּ מִקְצָתָן — גּוֹמֵר אֲפִלּוּ קְדֻשָּׁה וְכָל תְּפִלַּת י״ח וְסֵדֶר קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ וְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ שֶׁלֹּא בַּעֲשָׂרָה, שֶׁכָּל זֶה מִגְּמַר תְּפִלַּת י״ח הוּא, וּלְכָךְ אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר קַדִּישׁ שָׁלֵם עַד אַחַר סֵדֶר קְדֻשָּׁה זוֹ, וְאוֹתוֹ קַדִּישׁ שָׁלֵם חוֹזֵר עַל תְּפִלַּת י״ח, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר ״תִּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וְכו׳״. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא יוֹם הַכְּנִיסָה — אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה אִם הָלְכוּ מִקְצָתָן קֹדֶם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְרוֹת, שֶׁהַקְּרִיאָה אֵינָהּ מִגְּמַר הַתְּפִלָּה, שֶׁהֲרֵי בְּמִנְחָה קוֹרִין קֹדֶם הַתְּפִלָּה.וְכֵן אִם יָצְאוּ מִקְצָתָן לְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ ״יוֹצֵר״ — לֹא יַתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, שֶׁתְּפִלַּת י״ח וּקְדֻשָּׁה אֵין לָהֶם עִנְיָן עִם קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּעַרְבִית לֹא יֹאמַר הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר תְּפִלַּת י״ח אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ עֲשָׂרָה בִּתְחִלַּת תְּפִלַּת י״ח, וְלֹא דַּי בְּמַה שֶּׁהָיוּ עֲשָׂרָה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. אֲבָל קַדִּישׁ שֶׁלִּפְנֵי תְּפִלַּת י״ח יֹאמַר כְּשֶׁהָיוּ עֲשָׂרָה בִּתְחִלַּת עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ מִקְצָתָן אַחַר כָּךְ.וְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר ״עָלֵינוּ״ בֵּין בְּשַׁחֲרִית בֵּין בְּעַרְבִית — לֹא יֹאמַר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עֲשָׂרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״עָלֵינוּ״ — אֵין זֶה מוֹעִיל לַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו, הוֹאִיל וְאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר ״עָלֵינוּ״ וְלֹא מִתַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא. וְהוּא הַדִּין בַּקַּדִּישׁ שֶׁאוֹמְרִים אַחַר הַלִּמּוּד — צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ.וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ עֲשָׂרָה בַּאֲמִירַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, אוֹ בַּאֲמִירַת ״אַשְׁרֵי״ שֶׁלִּפְנֵי תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מִקְצָתָן קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַקַּדִּישׁ — לֹא יַתְחִילֶנּוּ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, שֶׁאַף שֶׁקַּדִּישׁ זֶה הוּא מִתַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁסִּדְּרוּ הַתְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר בָּרְכוּ אוֹ תְּפִלַּת י״ח אַחַר קַדִּישׁ זֶה כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוּ חֲכָמִים — אֵין קַדִּישׁ זֶה חוֹבָה כְּלָל, שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הָיְתָה לוֹמַר קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ סְמוּכִים זֶה לָזֶה, וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּשׁוּם עִנְיָן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד, וְכֵן בְּמִנְחָה תַּקָּנָתָם הָיְתָה לוֹמַר קַדִּישׁ לִפְנֵי תְּפִלַּת י״ח, שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַתְחִילִין תְּפִלַּת י״ח כָּךְ בְּלֹא קַדִּישׁ לְפָנֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ב:

גמר התפילה. Même s’il n’a fait que commencer בִּרְכוֹת אָבוֹת בקול רם et qu’une partie est sortie — il achève קדושה, toute la עמידה, וּבָא לְצִיּוֹן et le קדיש שלם qui suit, sans dix, car tout cela est מגמר התפילה (d’où « תִּתְקַבֵּל »). Mais la lecture de la Torah n’est pas מגמר התפילה, et les קדישים qui ne sont que מנהג (après עלינו, après le limoud) exigent dix בשעת אמירת הקדיש.

יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּט׳ וְצֵרוּף עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן, לְפִי שֶׁעַל כָּל עֲשָׂרָה בְּנֵי בְּרִית הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ כְּבוֹד שָׁמַיִם לוֹמַר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מִט׳ בְּנֵי מִצְווֹת שֶׁט׳ נִרְאִים כַּעֲשָׂרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הַקָּטָן יוֹתֵר מִבֶּן ו׳ שָׁנָה וְיוֹדֵעַ לְמִי מִתְפַּלְּלִין, שֶׁפָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ — אֵין דַּעְתּוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְעוֹנַת הַפְּעוּטוּת, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין אִשָּׁה וְעֶבֶד אוֹ קָטָן מִצְטָרְפִים בְּשׁוּם עִנְיָן, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּהוּ כָּל עֲשָׂרָה זְכָרִים בְּנֵי חוֹרִין גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיאוּ ב׳ שְׂעָרוֹת, וּבְפָחוֹת מִכֵּן — אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבְּיַד הַקָּטָן — אֵין לְצָרְפוֹ. וְכֵן עִקָּר.וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לִמְחוֹת בְּאוֹתָן שֶׁנּוֹהֲגִין לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחָק לְצָרְפוֹ עַל יְדֵי חֻמָּשׁ שֶׁבְּיָדוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא חֻמָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יֹאמְרוּ אֶלָּא ״בָּרְכוּ״ וְקַדִּישׁ שֶׁהוּא חִיּוּב, אֲבָל לֹא קַדִּישׁ שֶׁאַחַר ״עָלֵינוּ״ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג:

צירוף קטן / עבד / אשה. יש מתירין un דבר שבקדושה à ט׳ + un קטן de plus de six ans qui sait à qui l’on prie ; mais le עיקר : ni אשה, ni עבד, ni קטן ne se joignent — même par un ספר תורה dans la main du קטן. On ne proteste pas contre ceux qui, בשעת הדחק, tolèrent le צירוף par un חומש, et seulement pour ברכו et קדיש (חיוב), non le קדיש d’après עלינו.

אִם לֹא הֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בְּשָׁנִים — דִּינוֹ כְּקָטָן, עַד שֶׁיֵּצְאוּ רֹב שְׁנוֹתָיו דְּהַיְנוּ ל״ו שָׁנָה, שֶׁאָז נִתְבָּרֵר שֶׁהוּא סָרִיס וְלֹא יָבִיא שְׂעָרוֹת לְעוֹלָם. וְאִם נִרְאָה בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס קֹדֶם לָכֵן — דִּינוֹ כְּגָדוֹל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק בַּשְּׂעָרוֹת בְּכָל שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו, דְּהַיְנוּ בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁתְּפִלָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — סוֹמְכִין עַל הַחֲזָקָה שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו שֶׁרָאוּי לְהָבִיא בָּהֶן ב׳ שְׂעָרוֹת:

סימני גדלות. Qui n’a pas apporté ב׳ שערות, fût-il grand en années — son din est celui d’un קטן jusqu’à ce que passe le רוב de ses années (ל״ו ans, où il est établi סריס) ; si des סימני סריס apparaissent avant, il est גדול dès vingt ans. Mais on ne vérifie pas les שערות à treize ans et un jour — on s’appuie sur la חזקה.

אִם הִתְחִיל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י״ח לְבַדּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם — אַף עַל פִּי כֵן מִצְטָרֵף עִמָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְב׳ אוֹ ג׳ אוֹ ד׳, כָּל שֶׁנִּשְׁאָר הָרֹב שֶׁעוֹנִין אָמֵן — אֵין עֲנִיַּת הַמִּעוּט מְעַכֶּבֶת, שֶׁאֵין אֲמִירַת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה תָּלוּי בַּעֲנִיָּתָן רַק שֶׁיִּהְיוּ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, עַל כָּל עֲשָׂרָה שֶׁהֵם בְּנֵי קְדֻשָּׁה — שְׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, וִיכוֹלִים לוֹמַר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה (כְּגוֹן קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אוֹ אֲפִלּוּ קְדֻשָּׁה אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן בְּלַחַשׁ לְעַצְמוֹ. אֲבָל כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה פַּעַם ב׳ — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּהְיוּ ט׳ שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחֲרָיו, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קכ״ד):

המתפלל מצטרף. Si l’un des dix a commencé son עמידה et ne peut répondre — il compte quand même ; de même deux, trois ou quatre, tant que le רוב répond אמן, car le דבר שבקדושה ne dépend pas de leur réponse mais de leur présence. Mais pour la חזרת הש״ץ il faut ט׳ qui écoutent et répondent אמן (ברכה לבטלה).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין אִם אֶחָד מִי׳ יָשֵׁן — מִצְטָרֵף לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹנֶה עִמָּהֶם, אֲבָל יוֹתֵר מֵאֶחָד — אֵין כְּבוֹד שָׁמַיִם לְצָרְפָם אִם הֵם יְשֵׁנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְדַמּוֹת יָשֵׁן לְמִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁהַיָּשֵׁן נִשְׁמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאֵין קְדֻשָּׁה שׁוֹרָה עָלָיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו אֲפִלּוּ כְּשֶׁיָּשֵׁן בַּיּוֹם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳.וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה — אֵין לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לְמַחֲלֹקֶת, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲקִיצוֹ:

ישן מן העשרה. יש אומרים qu’un endormi parmi les dix se joint (mais pas plus d’un) ; יש אומרים qu’un ישן n’est pas comparable à un מתפלל (נשמתו מסתלקת). למעשה, on n’entre pas dans la מחלוקת puisqu’on peut le réveiller.

כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל לְבַדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה בִּלְעָדוֹ — נָכוֹן שֶׁיַּמְתִּינוּ מִלּוֹמַר קַדִּישׁ עַד שֶׁיִּגְמֹר כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה גַּם הוּא. אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל עִמָּהֶם וּמַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קכ״ד:

המתפלל יחיד. Quand un homme prie seul alors qu’il y a dix sans lui — il est נכון d’attendre pour dire קדיש qu’il achève, afin qu’il en profite ; mais s’il prie avec eux et prolonge — on n’attend pas.

וּמִי שֶׁיָּשֵׁן בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מַגִּיעִין לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — נָכוֹן שֶׁיַּמְתִּינוּ עַד שֶׁיְּעוֹרְרוּהוּ מִשְּׁנָתוֹ. וְאִם לֹא רָצָה לַעֲמֹד — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין:

הישן בשעת הקדושה. Celui qui dort quand le ציבור atteint un דבר שבקדושה — נכון d’attendre qu’on le réveille ; s’il ne veut pas se lever, on n’attend pas.

חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — הֵן כְּפִקְחִים, וּמִצְטָרְפִים לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עוֹנִין עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הֵם ב׳ אוֹ יוֹתֵר, כָּל שֶׁהָרֹב הֵם פִּקְחִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲנוֹת אָמֵן — אֵין עֲנִיַּת הַמִּעוּט מְעַכֶּבֶת כָּל שֶׁהֵם בְּנֵי מִצְווֹת וְהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁאִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הִתְפַּלֵּל כְּבָר בְּלַחַשׁ — לֹא יַחֲזִיר הַתְּפִלָּה שֵׁנִית אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ ט׳ הַשּׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אָמֵן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קכ״ד. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר — הֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה וְקָטָן, וְזֶהוּ חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בּוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם:

חרש המדבר. Le חרש qui parle sans entendre, ou entend sans parler — comme les פקחים, se joint à tout דבר שבקדושה bien qu’il ne réponde pas, même à plusieurs tant que le רוב sont פקחים. Mais qui n’entend ni ne parle — כשוטה וקטן.

לְעוֹלָם הוּא קָטָן עַד שֶׁיָּבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אֲבָל קֹדֶם לָכֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת — אֵינוֹ אֶלָּא שׁוּמָא:

גדר קטן. Toujours קטן jusqu’à ce qu’il apporte ב׳ שערות après treize ans et un jour ; auparavant, même s’il les a apportées — ce n’est qu’un שׁוּמָא.

מִי שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁהוּא יוֹם ל׳ שֶׁל מַרְחֶשְׁוָן וּבִשְׁנַת י״ג חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן חָסֵר וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד — אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֶּחֳדָשִׁים וְשָׁנִים מוֹנִין מִיּוֹם ב׳ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁהוּא עִקָּר וְיוֹם א׳ הוּא מִן חֹדֶשׁ שֶׁלְּפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן לֹא מָלְאוּ י״ג שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם אֶל יוֹם עַד שֶׁיַּעַבְרוּ כ״ט יוֹמִין שְׁלֵמִים מִמַּרְחֶשְׁוָן, כְּמוֹ שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁעָבְרוּ כְּבָר כ״ט יוֹם:

חשבון הבר מצוה. Né le premier jour de ראש חדש כסלו (le trentième de מרחשון) une année où מרחשון est חסר — il ne devient בר מצוה qu’à ראש חדש כסלו, car treize années pleines מיום ליום ne sont accomplies qu’après כ״ט jours de מרחשון.

עֲבַרְיָן שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרַת הַצִּבּוּר שֶׁגָּזְרוּ בְּנִדּוּי וְחֵרֶם אוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ נִדּוּי — מִצְטָרֵף לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּעָכָן ״חָטָא יִשְׂרָאֵל״, אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא — יִשְׂרָאֵל הוּא וּבִקְדֻשָּׁתוֹ הוּא עוֹמֵד וְלֹא יָצָא מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם נִדּוּהוּ מֵאֶצְלָם — אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁאִם מִצְטָרֵף מַה הוֹעִילוּ בְּתַקָּנָתָם שֶׁהִבְדִּילוּהוּ מֵאֲגֻדָּתָם. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא שָׁם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה בִּלְעָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ לְהַחֲמִיר עָלָיו בְּכָךְ:

עבריין / מנודה. L’עבריין qui a transgressé une גזירת הציבור ou mérité le נידוי se joint au מנין (« חָטָא יִשְׂרָאֵל » — malgré sa faute il reste ישראל). Mais s’ils l’ont mis en נידוי — il ne se joint pas (sinon à quoi bon leur תקנה) ; il est cependant permis de prier dans la בית הכנסת où il se trouve, s’il y a dix sans lui. Cf. « יורה דעה ».

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם, אֲבָל אִם מִקְצָתָם בְּחֶדֶר זֶה וּמִקְצָתָם בְּחֶדֶר אַחֵר — אֵינָם מִצְטָרְפִים אַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ אִם הָרֹב עוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַמִּעוּט בָּעֲזָרָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵינָם נִגְרָרִים אַחַר הָרֹב לְהִצְטָרֵף עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הָעוֹמְדִים עַל הָאַסְקֻפָּה בְּתוֹךְ הַפֶּתַח מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁסּוֹגֵר הַדֶּלֶת מִמְּקוֹם שָׂפָה הַפְּנִימִית שֶׁל עֳבִי הַדֶּלֶת וְלַחוּץ — כְּלַחוּץ, שֶׁהַדֶּלֶת מַבְדֶּלֶת בֵּין פְּנִים לְחוּץ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פְּתוּחָה — הֲרֵי מְקוֹמָהּ כְּלַחוּץ (וְלֹא מְקוֹם עָבְיָהּ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מְקוֹם חֲפִיפָתָהּ שֶׁהִיא חוֹפֶפֶת עַל הָאַסְקֻפָּה עַד מָקוֹם שֶׁהִיא נוֹקֶשֶׁת בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁהַדֶּלֶת קְבוּעָה בְּאֶמְצַע עֳבִי הָאַסְקֻפָּה וְסוֹבֶבֶת עַל צִירָהּ מִצַּד פְּנִים לְצַד חוּץ עַד כְּנֶגֶד הַצִּיר — הֲרֵי כָּל עֳבִי הָאַסְקֻפָּה מִשָּׂפָה הַפְּנִימִית עַד מְקוֹם הַנְּקִישָׁה שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַצִּיר — הַכֹּל כְּלַחוּץ):

מקום אחד. Les dix doivent être en un même lieu avec le ש״ץ ; répartis en deux pièces — ils ne se joignent pas, même porte ouverte, même le רוב dans la בית הכנסת et le מיעוט dans la עֲזָרָה. Celui qui se tient sur le seuil, du bord intérieur du battant vers l’extérieur — כלחוץ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָעוֹמְדִים בַּחוּץ אֵינָם נִרְאִים לְהָעוֹמְדִים בִּפְנִים, אֲבָל מִי שֶׁמַּרְאֶה פָּנָיו לְהָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ הוּא עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים דֶּרֶךְ חַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כַּמָּה קוֹמוֹת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחָב ד׳ — מִצְטָרֵף עִמָּהֶם לַעֲשָׂרָה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה פָּנִים לָהֶם, אֲפִלּוּ עוֹמֵד עַל גַּבֵּיהֶן מִלְמַעְלָה עַל גַּג בֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, בֵּין שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּג מַמָּשׁ בֵּין שֶׁעוֹמֵד עַל עֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁגַּם עֳבִי הַכְּתָלִים אֵינָם נִגְרָרִים אַחַר תּוֹכָם לִהְיוֹת נִדּוֹן כִּלְפָנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה פָּנָיו לָהֶם:

מראה פנים. Tout cela quand ceux du dehors ne sont pas vus de ceux du dedans ; mais qui montre son visage à ceux de la בית הכנסת, fût-ce par une fenêtre en hauteur — se joint. Qui ne montre pas son visage, même sur le toit ou sur l’épaisseur des murs — ne se joint pas.

אִם מִקְצָתָן מִבִּפְנִים וּמִקְצָתָן בַּחוּץ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עַל גַּבֵּי הָאַסְקֻפָּה תּוֹךְ הַפֶּתַח — הוּא מְצָרְפָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵלּוּ וְאֵלּוּ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ מִקְצָת הָעוֹמְדִים בַּחוּץ נִרְאִים לְמִקְצָת הָעוֹמְדִים בִּפְנִים — שֶׁהֵם מִצְטָרְפִין:

הש״ץ מצרפן. Si une partie est dedans, une partie dehors, et le ש״ץ sur le seuil dans l’ouverture — il les joint, car il voit les uns et les autres, comme si une partie du dehors était vue d’une partie du dedans.

חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לַגְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּפְרְצָה קְטַנָּה בִּמְקוֹם חִבּוּרָהּ לַגְּדוֹלָה וְנָפַל כָּל אוֹתוֹ כֹּתֶל שֶׁהָיָה מַפְסִיק וּבַגְּדוֹלָה נִשְׁאֲרָה מִשְּׁאֵרִית כֹּתֶל זֶה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן — הֲרֵי הַגְּדוֹלָה כְּמֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה עַל יְדֵי הַפַּסִּין שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁהֵן מוֹעִילִים לְחַלֵּק הָרְשֻׁיּוֹת (אִם אֵין בֵּינֵיהֶם יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת), שֶׁאֲפִלּוּ חָצֵר אַחַת שֶׁהֶעֱמִיד בָּהּ פַּס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן וּפַס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן בְּאֶמְצַע כָּתְלֵי אָרְכָּהּ — נִתְחַלְּקָה לִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת לְכָל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שס״ג, וְהַקְּטַנָּה אֵינָהּ מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן, וַהֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִיּוֹת שֶׁל הַגְּדוֹלָה. לְפִיכָךְ אִם ט׳ בַּגְּדוֹלָה וְאֶחָד בַּקְּטַנָּה — מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, שֶׁהַקְּטַנָּה נִגְרֶרֶת אַחַר הַגְּדוֹלָה, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הוּא בְּתוֹךְ הַגְּדוֹלָה כֵּיוָן שֶׁהָרֹב בַּגְּדוֹלָה. אֲבָל אִם ט׳ בַּקְּטַנָּה וְאֶחָד בַּגְּדוֹלָה — אֵין מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, שֶׁאֵין הַגְּדוֹלָה נִגְרֶרֶת אַחַר הַקְּטַנָּה, וְהֵם אֵינָם נִגְרָרִים אַחֲרָיו כֵּיוָן שֶׁהֵמָּה הָרַבִּים. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה ה׳ בַּקְּטַנָּה וְה׳ בַּגְּדוֹלָה — אֵינָן מִצְטָרְפִין, שֶׁאֵין נִגְרָר אֶלָּא הַמִּעוּט אַחַר הָרֹב:

חצר קטנה שנפרצה. חצר קטנה entièrement ouverte sur la גדולה — la גדולה est כמופלגת par les פסין qui lui restent ; ainsi ט׳ בגדולה et un בקטנה — se joint (la קטנה נגררת) ; mais ט׳ בקטנה et un בגדולה — ne se joint pas ; même מחצה על מחצה — non, car seul le מיעוט est נגרר après le רוב.

הָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וְצִבּוּר בַּגְּדוֹלָה — מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁהוּא נִגְרָר אַחֲרֵיהֶם. אֲבָל אִם שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וְצִבּוּר בַּקְּטַנָּה — אֵין מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁאֵין הָרֹב נִגְרָר אַחַר הַיָּחִיד:

הש״ץ בקטנה. Le ש״ץ dans la קטנה et le ציבור dans la גדולה — il les acquitte (il est נגרר après eux) ; mais le ש״ץ dans la גדולה et le ציבור dans la קטנה — il ne les acquitte pas, car le רוב n’est pas נגרר après le יחיד.

(וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּכְנָסִים כָּתְלֵי אֹרֶךְ הַקְּטַנָּה לְתוֹךְ הַגְּדוֹלָה וּמֻפְלָגִים שָׁם ג׳ טְפָחִים מִכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַגְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא כֵן גַּם הַקְּטַנָּה הִיא כְּמֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה עַל יְדֵי פַּסֵּי הַגְּדוֹלָה, מִשּׁוּם נִרְאֶה בַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״ס):

פסי הקטנה. (Tout ceci quand les murs de longueur de la קטנה entrent dans la גדולה et en sont écartés de ג׳ טפחים ; sinon la קטנה aussi est כמופלגת par les פסי הגדולה — נראה מבחוץ ושוה מבפנים.)

בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד בְּתֵבָה אוֹ בְּבִימָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּבוֹהָה י׳ טְפָחִים וּרְחָבָה ד׳ עַל ד׳ אוֹ יוֹתֵר וְיֵשׁ לָהּ מְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת י׳ טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר — מִצְטָרֵף עִמָּהֶם וּמוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ לְעִנְיַן עֲמִידָה בִּפְנֵי סֵפֶר תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רפ״ב, מִכָּל מָקוֹם בְּטֵלָה הִיא לְגַבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת לְעִנְיָן זֶה שֶׁמִּצְטָרְפִין, הוֹאִיל וְהוּא תַּשְׁמִישׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְרַגְלֵי בְּנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּתוֹכָהּ, וְעוֹד כֵּיוָן שֶׁרוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ — מִצְטָרְפִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:

תיבה ובימה. Là où le ש״ץ se tient sur une תיבה ou בימה, fût-elle haute de י׳ טפחים et large de ד׳ עַל ד׳ avec מחיצות — il se joint et les acquitte, car elle est בטלה לגבי בית הכנסת (bien qu’elle soit רשות בפני עצמה pour l’עמידה devant le ספר תורה — cf. « יורה דעה » רפ״ב).

וְכָל זֶה לְעִנְיַן צֵרוּף אוֹ לְהוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה, אֲבָל אִם הָיוּ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה — יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלָם, אֲפִלּוּ הוּא בְּבַיִת אַחֵר לְגַמְרֵי, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה בָּתִּים מַפְסִיקִים בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַפְסִיק טִנּוּף אוֹ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה כְּצוֹאָה לְעִנְיָן זֶה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם.וְכֵן לְעִנְיַן לְהוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה לֹא אָמְרוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם הַצִּבּוּר, אֲבָל כְּשֶׁהֵם בְּמָקוֹם אֶחָד — יָכוֹל לָצֵאת כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִמָּהֶם וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״ג וְתר״צ:

שומע קול. Tout cela pour le צירוף ou le להוציא ; mais si dix sont en un lieu disant קדיש ou קדושה — quiconque entend leur voix peut répondre, fût-il dans une autre maison, car même une מחיצה של ברזל ne sépare pas Israël de son Père céleste. יש אומרים qu’il ne faut pourtant pas de טינוף ou d’עבודה זרה interposé — et יש לחוש. Pour להוציא ידי חובה, le ש״ץ doit être avec le ציבור en un lieu.

עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לָצֵאת בְּיָמִים נוֹרָאִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׁאֵר אוֹ לִשְׂכֹּר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּנְהָג הוּא בְּכָל תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם מִנְיָן שָׁלֵם כָּל הַשָּׁנָה שׂוֹכְרִים לָהֶם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם בְּיָמִים נוֹרָאִים אוֹ הוֹלְכִים לִמְקוֹם מִנְיָן הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבְּנֵי הָעִיר כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה אֲבָל אִם הֵם י״א יָכוֹל אֶחָד לָצֵאת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ אֶחָד לָצֵאת לִנְקָבָיו וְיִצְטָרְכוּ לְהַמְתִּין שֶׁאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף. וְאִם ב׳ רוֹצִים לָצֵאת שְׁנֵיהֶם שׂוֹכְרִים אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת לְהַשְׁלִים הַמִּנְיָן בִּמְקוֹמָם וּשְׁנֵיהֶם יִפְרְעוּ בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד חַיָּב לְהַשְׁלִים הַמִּנְיָן עָנִי כְּמוֹ עָשִׁיר. אֲבָל אִם אֵין דָּרִין בַּיִּשּׁוּב אֶלָּא ח׳ אוֹ ט׳ וְשׂוֹכְרִים לָהֶם א׳ אוֹ ב׳ לְהַשְׁלִים הַמִּנְיָן פּוֹרְעִין חֲצִי לְפִי מָמוֹן וַחֲצִי לְפִי נְפָשׁוֹת כִּי יֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר שֶׁהֶעָנִי חַיָּב בְּהַשְׁלָמַת הַמִּנְיָן כְּמוֹ הֶעָשִׁיר וְיֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר שֶׁהֶעָנִי יָכוֹל לֵילֵךְ לָעִיר הַסְּמוּכָה וְהֶעָשִׁיר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲזֹב בֵּיתוֹ וּרְכוּשׁוֹ עַל כֵּן עָשׂוּ פְּשָׁרָה זֹאת מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁדָּרִין כָּאן מִנְיָן שָׁלֵם אֵין אֶחָד מֵהֶם רַשַּׁאי לְבַטֵּל הַמִּנְיָן אֲפִלּוּ יֵלֵךְ הוּא לָעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִנְיָן:

עיר של עשרה. Ville de dix seulement dont l’un veut partir aux ימים נוראים — on le contraint à rester ou à louer un remplaçant, car c’est le מנהג partout. À onze, un peut partir ; à deux qui partent, ils louent ensemble et paient בשווה ; de ח׳ ou ט׳ résidents, on paie moitié לפי ממון, moitié לפי נפשות.

כָּל הַיּוֹצְאִים בְּעִנְיָן שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר אַחֵר בִּמְקוֹמָן צְרִיכִין גַּם כֵּן לִתֵּן לִשְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּאִלּוּ לֹא יָצְאוּ וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹצֵא זְמַן אָרֹךְ לִפְנֵי יוֹם טוֹב צָרִיךְ לִתֵּן לִשְׂכַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהַשְׁלָמַת הַמִּנְיָן כְּמוֹ שֶׁיּוֹצֵא סָמוּךְ לְיוֹם טוֹב כֵּיוָן שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בְּיוֹם טוֹב לְבֵיתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לָבוֹא בַּמְּדִינָה פָּטוּר אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן הָרֶגֶל וְהוּא שֶׁהוּא אָנוּס מַמָּשׁ אֲבָל אִם מֵחֲמַת חוֹב מָמוֹן אוֹ פְּשִׁיעָה לֹא יָכוֹל לָבוֹא לֹא יַפְסִידוּ חֲבֵרָיו חֶלְקָם:

שכר הש״ץ. Tous ceux qui partent en devant louer un remplaçant doivent aussi donner pour le salaire du ש״ץ comme s’ils n’étaient pas partis, même celui qui part longtemps avant le יום טוב. Qui ne peut revenir par אונס véritable — פטור ; mais par dette ou פשיעה — il ne fait pas perdre leur part à ses compagnons.

אֵין כּוֹפִין לִשְׂכֹּר לְהַשְׁלִים הַמִּנְיָן אֶלָּא בְּיָמִים נוֹרָאִים וּכְגוֹן שֶׁאֵין חֲסֵרִים אֶלָּא א׳ אוֹ ב׳ אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר לָכֹף לִשְׂכֹּר אֲפִלּוּ בְּחֶסְרוֹן ג׳ אוֹ ד׳ אֲבָל אִם יֵשׁ מִנְיָן שָׁלֵם מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כּוֹפִין לִשְׂכֹּר שְׁלִיחַ צִבּוּר וַאֲפִלּוּ כָּל הַשָּׁנָה כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל שָׁם תָּמִיד בַּעֲשָׂרָה וְכֵן מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָּמִיד מִנְיָן לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד:

כפייה לשכור. On ne contraint à louer pour compléter le מנין qu’aux ימים נוראים et quand il ne manque qu’un ou deux, sauf מנהג קבוע. Mais s’il y a un מנין שלם de résidents — on contraint à louer un ש״ץ, même toute l’année, pour ne pas annuler le תמיד.

יִשּׁוּבִים שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר מִנְיָן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְיֵשׁ סְבִיבוֹת שֶׁרְגִילִין לָבוֹא גַּם כֵּן שָׁם עִם בְּנֵי בֵּיתָם אֵין צָרִיךְ לִתֵּן כְּלוּם לְהַיִשּׁוּב שֶׁאִם הָיוּ רוֹצִים הָיוּ הוֹלְכִים לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְיָן בִּלְעָדָם וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לִתֵּן כְּלוּם אֲפִלּוּ לִשְׂכִירוּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כֵּיוָן שֶׁגַּם בִּלְעָדָם הֵם צְרִיכִים שָׁם לִשְׁלִיחַ צִבּוּר:

ישובים סמוכים. Des ישובים qui doivent louer מנין et ש״ץ, et des alentours qui ont coutume d’y venir — n’ont rien à donner au ישוב, car s’ils voulaient ils iraient dans une autre ville pourvue d’un מנין sans eux, sans rien payer même pour le ש״ץ.