שולחן ערוך · אורח חיים

מרן עומד בהלכות קריאת שמע, ובסימן זה — דין ברכותיה ואם מצוות צריכות כוונה. ברכות ק״ש של שחרית שלוש הן: שתים לפניה (יוצר אור, ואהבת עולם או אהבה רבה) ואחת לאחריה (אמת ויציב), וברכה שנייה סמוכה לראשונה ואינה פותחת בברוך. ויסוד הסימן ניצב על כמה צירים: (א) הברכה השנייה — אהבת עולם ואהבה רבה, ברכה הסמוכה, ופוטרת ברכת התורה (סימן מ״ז); (ב) הברכות אינן מעכבות — קרא ק״ש בלא ברכה יצא, וסדר הברכות אינו מעכב; (ג) מצוות צריכות כוונה — מחלוקת הגמרא (ראש השנה כ״ח., ברכות י״ג.) והפסק; (ד) כוונה בפסוק ראשון — קבלת עול מלכות שמים, מה מעכב ומה אינו מעכב. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן.

סעיף ד׳: "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה."

סעיף ה׳: "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל — לא יצא ידי חובתו; והשאר, אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת ק״ש — יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון."

סעיף א׳: "ברכה שנייה אהבת עולם. הגה: וי״א אהבה רבה (וכן נוהגין בכל אשכנז), ואינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור, ואם היא פוטרת ברכת התורה עיין לעיל סימן מ״ז."

סעיפים ב׳-ג׳: "קרא ק״ש בלא ברכה — יצא ידי חובת ק״ש, וחוזר וקורא הברכות בלא ק״ש, ונראה לי שטוב לחזור ולקרות ק״ש עם הברכות. סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה — יצא ידי חובת ברכות."