✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע — עיונים מעמיקים
סימן ס״א · כ״ו סעיפים
כוונה וקבלת עול מלכות שמים · רמ״ח תיבות · דקדוק ופסק בין הדבקים · כפילה והפסק
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״א — כ״ו סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מהרי״ק, אגור, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות י״ג.-ט״ז. · עד כאן צריך כוונת הלב · אחד המלכה בכל הרוחות · ומדקדק באותיותיה

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר הדקדוק והכוונה בק״ש ומקורותיו (ברכות י״ג.-ט״ו:), צירי הסימן (כ״ו סעיפים)
  2. כוונה וקבלת עול מלכות שמים — עד כאן צריך כוונת הלב, אחד המלכה בכל הרוחות (ברכות י״ג.-י״ג:, רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ב׳)
  3. רמ״ח תיבות ואל מלך נאמן — חזרת ה׳ אלהיכם אמת, ט״ו ווי״ן, שומע כעונה (מהרי״ק שורש מ״ב, אגור)
  4. דקדוק וקריאה — ומדקדק באותיותיה (ברכות ט״ו:), פסק בין הדבקים והבלעת אותיות
  5. הפסק וכפילה בק״ש — הרי זה מגונה, שתי רשויות, זיקה לסי׳ ס״ה · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין כַּמָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וּלְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וּבוֹ כ״ו סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: יקרא ק״ש בכוונה, באימה וביראה ברתת וזיע. ב׳: אשר אנכי מצוך היום — כחדשים. ג׳: רמ״ה תיבות, השלמת רמ״ח (ה׳ אלהיכם אמת / אל מלך נאמן / ט״ו ווי״ן). ד׳-ה׳: פסוק ראשון בקול רם, יד על הפנים. ו׳-ח׳: אריכות ח׳ וד׳ של אחד, ד׳ כרי״ש. ט׳-י״ב: אין כופלין שמע. י״ג-כ״א: בשכמל״ו בחשאי, פסק בין הדבקים והבלעת אותיות. כ״ב-כ״ו: רפה ודגש ושווא, טעמים, משמוש תפלין וציצית, בקול רם ובלחש.

הביאור בקצרה:

כ״ו סעיפים: הסימן קובע את הכוונה (קבלת עול מלכות שמים, עיקרה בפסוק ראשון — ברכות י״ג.) ואת הדקדוק (« ומדקדק באותיותיה » — ברכות ט״ו:) בק״ש: רמ״ח תיבות ואל מלך נאמן; פסוק ראשון בקול רם וכיסוי העינים; אריכות הד׳ של אחד; פסק בין הדבקים ודקדוק האותיות; ואיסור הכפילה (שמע שמע — הרי זה מגונה / משתקין אותו).

1. הקדמת הסוגיא — דין הדקדוק והכוונה בק״ש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני הדקדוק והכוונה בקריאת שמע — כמה צריך לדקדק ולכוין בה. ראש הסימן: "יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה וביראה, ברתת וזיע" (סעיף א׳), ועד סופו כ״ו סעיפים בדקדוק האותיות והתיבות. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) הכוונה — קבלת עול מלכות שמים, ועיקרה בפסוק ראשון (ברכות י״ג.-י״ג:, רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ב׳); (ב) הדקדוק — "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (ברכות ט״ו:), שלא יבליע אות ולא ידבק תיבה לחברתה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: השלמת רמ״ח תיבות, אריכות הדל״ת של אחד, פסק בין הדבקים, וכפילת התיבות.
הערה יסודית: ציר הסימן — האם הדקדוק והכוונה מעכבין בדיעבד או שהם דין לכתחילה בלבד. הכוונה בפסוק ראשון מעכבת (רמב״ם, שלא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא), אבל שאר הכוונה ורוב הדקדוקים לכתחילה הם, ובדיעבד יצא כל שלא שינה המשמעות. ולזה נפקא מינה בהחליף אות באות (עי״ן בה״א, מותם במ), ובקורא בלא כוונת פירוש המילים.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: כוונה בקריאת שמע — האם מדין קבלת עול מלכות שמים (מצוה שבלב, שהקורא ממליך את בוראו), או מדין מעשה הקריאה (כוונת פירוש המילים, שיבין מה שהוא קורא)? ונפקא מינה בבדיעבד שלא כיון, ובקורא ומדקדק בלא הבנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. כוונה וקבלת עול מלכות שמים — עד כאן צריך כוונת הלב (ברכות י״ג.)

לשון השלחן ערוך

סעיפים א׳-ב׳: "יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה וביראה, ברתת וזיע... אשר אנכי מצוך היום — היינו לומר שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו." וסעיף ו׳: "צריך להאריך בחי״ת של אחד כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, ויאריך בדל״ת של אחד שיעור שיחשוב שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ומושל בד׳ רוחות העולם."
שורש הדין — ברכות י״ג.-י״ג:: תנן, "הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו". ואמרו בגמרא: "עד כאן צריך כוונת הלב, מכאן ואילך אין צריך כוונת הלב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר עד «על לבבך» צריך כוונת הלב". ופסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳): "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא «שמע ישראל» — לא יצא ידי חובתו". ובאחד — "צריך שיאריך בחי״ת... כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות" (ברכות י״ג:); "וכל המאריך באחד — מאריכין לו ימיו ושנותיו, ובלבד שלא יחטוף בחי״ת". וכן פסק מרן, וכתב הבית יוסף מן הטור והרא״ש.
קושיא — כוונה סתמית או בפסוק ראשון? נקט מרן בסעיף א׳ "יקרא קריאת שמע בכוונה" סתמא על כל הפרשיות; ובגמרא וברמב״ם משמע דעיקר הכוונה — ומה שמעכב — הוא בפסוק ראשון בלבד. ותרתי דסתרי?
תירוץ: שתי כוונות הן. (א) כוונת קבלת עול מלכות שמים — שהקורא ממליך את בוראו; זו עיקרה בפסוק ראשון ומעכבת בו (רמב״ם). (ב) כוונת פירוש המילים — שיבין ויתעורר במה שקורא; זו לכתחילה בכל הק״ש, ובה נאמר "באימה וביראה" ו"כחדשים". ומרן פתח בכוונה הכללית, ובסעיף ו׳ פירש עיקר ההמלכה — אריכות הד׳ של אחד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — אריכות הד׳ והמלכה בכל הרוחות: אמרו (ברכות י״ג:) שיאריך בד׳ שיעור שימליכהו בד׳ רוחות ובשמים ובארץ; והחי״ת רומזת שהוא חי בשמים ובארץ (ז׳ רקיעים והארץ כמנין ח׳). ואין להאריך יותר מכשיעור זה, ואין למשוך בקריאת הד׳ עצמה שהיא נחטפת בסוף התיבה, אלא יאריך במחשבתו להמליכו קודם שיתחיל "ברוך שם" (וכמו שהעמיק אדמו״ר הזקן, ולעיון בדעת הרב עי׳ ברמה 4). ולזה הפסק מעט בין "אחד" ל"ברוך", כי עיקר קבלת מלכות שמים בפסוק ראשון. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — כוונה: (א) לא כיון בפסוק ראשון — לא יצא, וחוזר וקורא (רמב״ם; וע״ל סי׳ ס״ג לענין קורא והולך). (ב) לא כיון בשאר הפרשיות — יצא בדיעבד. (ג) אריכות הד׳ — כשיעור המלכה בד׳ רוחות, לא יותר. (ד) "כחדשים" — כוונת החידוש בכל יום. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
כוונת קבלת עול מלכות שמים מעכבת בפסוק ראשון — "עד כאן צריך כוונת הלב" (ברכות י״ג.); ובאחד יאריך בד׳ להמליכו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות (ברכות י״ג:, רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ב׳).

3. רמ״ח תיבות ואל מלך נאמן — חזרת ה׳ אלהיכם אמת, ט״ו ווי״ן (מהרי״ק, אגור)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "בקריאת שמע יש רמ״ה תיבות, וכדי להשלים רמ״ח כנגד איבריו של אדם מסיים ש״ץ ה׳ אלהיכם אמת וחוזר ואומר בקול רם ה׳ אלהיכם אמת. הגה: ובזה כל אדם יוצא, הואיל ושומעין מפיו של הש״ץ ג׳ תיבות אלו... ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט״ו ווי״ן שבאמת ויציב... ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו׳, כי ג׳ תיבות אלו משלימים המנין של רמ״ח."
שורש הדין: הביא מרן בבית יוסף מן האורחות חיים (א״ח) שהש״ץ חוזר "ה׳ אלהיכם אמת" בקול רם, ובזה משלים לכל הצבור רמ״ח תיבות — שומע כעונה (עי׳ ברכות; וסוכה ל״ח:). והרמ״א הביא מן המהרי״ק (שורש מ״ב) והאגור את הכוונה בט״ו ווי״ן שבאמת ויציב (העולין צ׳, כנגד ג׳ שמות הוי״ה שכל אחד כ״ו וד׳ אותיותיו ל׳), ואת מנהג היחיד לומר "אל מלך נאמן" — שהוא ראשי תיבות "אמן", והוא במקום אמן שאחר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
חקירה — השלמת רמ״ח: ונפקא מינה במי שלא אמרן ולא שמען, ובש״ץ הקורא בלחש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — הש״ץ בלחש ו"אמת" השני: יש נוהגין שהש״ץ לא יאמר "אמת" כשקורא בלחש לעצמו, שאם יאמרנו בלחש ויחזור בקול רם יהיו רמ״ט תיבות; ויש נוהגין לומר "אמת" גם בלחש, שלא להפריד בין "ה׳ אלהיכם" ל"אמת", ו"אמת" השני אינו מן המנין אלא נוסח ברכת "אמת ויציב". וכן דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, כף החיים). ולעיון בהכרעת אדמו״ר הזקן — עי׳ ברמה 4. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — רמ״ח תיבות: (א) בצבור — שומע "ה׳ אלהיכם אמת" מן הש״ץ (שומע כעונה), ולא יאמר "אל מלך נאמן". (ב) יחיד — יאמר "אל מלך נאמן" קודם שמע, או יכוין בט״ו ווי״ן. (ג) "אמת" השני — אינו מן המנין, נוסח הברכה. (ד) עם הצבור — עונה אמן אחר הש״ץ. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
בק״ש רמ״ה תיבות, ולהשלים רמ״ח כנגד האיברים: הש״ץ חוזר "ה׳ אלהיכם אמת" (שומע כעונה), והיחיד אומר "אל מלך נאמן" או מכוין בט״ו ווי״ן שבאמת ויציב (מהרי״ק שורש מ״ב, אגור).

4. דקדוק וקריאה — ומדקדק באותיותיה (ברכות ט״ו:), פסק בין הדבקים

לשון השלחן ערוך

סעיפים ז׳-כ״ד: "ידגיש בדלי״ת שלא תהא כרי״ש... צריך להתיז זיי״ן של תזכרו דלא לשתמע תשקרו או תשכרו... צריך ליתן רוח בין וחרה לאף דלא לשתמע וחרף... צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתו כסוף תיבה שלפניה, כגון בכל לבבך, על לבבכם... וצריך בכל אל״ף שאחר מ״ם להפסיק ביניהם... שלא יהא נראה כקורא מותם מת... צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח."
שורש הדין — ברכות ט״ו.-ט״ו:: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה — מצננין לו גיהנם, שנאמר «בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון»". ואמרו: "צריך ליתן ריוח בין הדבקים" — ומנה רב חסדא: «על לבבך», «על לבבכם», «בכל לבבך», «בכל לבבכם», «עשב בשדך», «ואבדתם מהרה», «הכנף פתיל», «אתכם מארץ». ו"צריך להתיז" — למען לא יבליע אות בחברתה. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳), ומרן העתיק דקדוקים אלו בסעיפיו.
קושיא — דקדוק, לעכב או לכתחילה? "ומדקדק באותיותיה" — האם הבלעת אות או דיבוק תיבה פוסלת בדיעבד, או שכל הדקדוקים לכתחילה בלבד ובדיעבד יצא?
תירוץ: רוב הדקדוקים לכתחילה — למצוה מן המובחר ולצינון גיהנם — ובדיעבד יצא. אבל היכא שההבלעה או הדיבוק משנה המשמעות (שנשמע "וחרף" תחת "וחרה אף", "מותם" תחת "אותם", עי״ן כה״א ב"נשבע ה׳") — יש לחוש שלא יצא, שהרי לא קרא התיבה כתיקונה. ולזה נחלקו האחרונים (משנה ברורה, ביאור הלכה) בגדרי הדיעבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — פסק בין הדבקים והתזת האותיות: "פסק בין הדבקים" ענינו ליתן ריוח בין שתי תיבות שסוף הראשונה כתחילת השניה (אות שוה), שלא תיבלע אחת בחברתה; ובכללן האל״ף שאחר מ״ם (אותם, אותו) שלא יישמע "מותם" "מת". והתזת הזיי״ן (תזכרו, וזכרתם) שלא תידמה לסמ״ך. וכן הרפה והדגש, ושווא נע ונח (סעיף כ״ג) — כולם מכלל "ומדקדק באותיותיה". ולענין הקורא בטעמים (סעיף כ״ד) — מרן כתב לקרות בטעמים, והרמ״א כתב שלא נהגו כן, והמדקדקים מחמירים (וע״ל סי׳ ס״ב לענין הקורא ואינו יכול לדקדק). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — דקדוק: (א) פסק בין הדבקים — ריוח בין תיבה לחברתה השוות באות. (ב) אל״ף שאחר מ״ם — שלא יישמע מותם/מת. (ג) החליף אות המשנה המשמעות — יש לחוש בדיעבד. (ד) רפה ודגש, שווא נע ונח — לכתחילה, וכן הטעמים (סי׳ ס״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
"כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (ברכות ט״ו:) — יתן ריוח בין הדבקים ולא יבליע אות, ולכתחילה מדקדק בכל; ובמשנה המשמעות יש לחוש אף בדיעבד.

5. הפסק וכפילה בק״ש — הרי זה מגונה, שתי רשויות · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיפים ט׳-י״ג: "אסור לומר שמע ב׳ פעמים, בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפסוק ראשון... כשקורא קריאת שמע על מטתו מותר לקרות כל הפרשה ולחזור ולקרותה... האומרים באשמורת בסליחות וביום הכיפורים בתפלת נעילה ב׳ פעמים פסוק שמע ישראל יש ללמדם שלא יאמרו... אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל״ו בחשאי."
שורש הדין — משנה ברכות ל״ג:: "האומר «מודים מודים» — משתקין אותו", מפני שנראה כמקבל עליו שתי רשויות; ומכאן לכופל "שמע שמע" או פסוק ראשון. ובברכות (ס׳:) התירו לחזור ולקרות ק״ש על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך דברי תורה. ובשכמל״ו בחשאי — מן הדרש (פסחים נ״ו.) שיעקב אמרו ולא כתבו משה, התקינו לאמרו בחשאי. וכן פסק מרן, והביא הבית יוסף מן הראשונים והאורחות חיים.
קושיא — כפילת שמע אסורה ו"ה׳ הוא האלהים" מותר? אם הכופל "שמע" נראה כמקבל שתי רשויות ומשתקין אותו — למה נוהגין לומר "ה׳ הוא האלהים" ז׳ פעמים בנעילה, ואף "שמע ישראל" עצמו נאמר שם, ואין חוששין?
תירוץ: החשש דשתי רשויות אינו אלא בעיקר קבלת מלכות שמים — פסוק "שמע ישראל" הנכפל מיד בלא הפסק, שנראה כמקבל שתי אלהויות. אבל "ה׳ הוא האלהים" אינו לשון קבלת מלכות אלא שבח, וכבר הוכפל במקרא (גבי אליהו); וכשאומר "שמע ישראל" פעם אחת ואחריו בשכמל״ו — אין חשש. ולכך אף על מטתו, שמפסיק הרבה, אין נראה כמקבל שתי רשויות — אלא שיש לחוש לכפול פסוק ראשון (סעיף י׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — כופל תיבה או פסוק: נחלקו הראשונים אם משתקין את הכופל כל הפסוק (וכופל התיבה — מגונה בלבד), או להפך שהכופל כל תיבה משתקין אותו (וכל הפסוק — מגונה); ולדברי הכל אין משתקין אלא בצבור ובקול רם, אבל לכתחילה אסור בכל ענין. ולענין ההפסק בק״ש (שהה או נאנס באמצע) — עי׳ בהרחבה בסי׳ ס״ה (שהי כדי לגמור כולה), וסי׳ ס״ו לענין הפסקה. ונחלקו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה, ערוך השלחן) בפרטי הדינים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
כוונה בק״ש קבלת עול מלכות שמים מעכבת בפסוק ראשון; שאר הכוונה לכתחילה (ברכות י״ג.; רמב״ם פרק ב׳).
אחד יאריך בד׳ שיעור המלכה בד׳ רוחות ובשמים ובארץ; לא יחטוף בח׳ ולא ימשוך בקריאת הד׳.
רמ״ח תיבות צבור — שומע "ה׳ אלהיכם אמת" מן הש״ץ; יחיד — "אל מלך נאמן" או ט״ו ווי״ן (מהרי״ק, אגור).
דקדוק ופסק בין הדבקים ריוח בין הדבקים, התזת ז׳, אל״ף שאחר מ״ם; לכתחילה, ובמשנה המשמעות יש לחוש (ברכות ט״ו:).
כפילה אין כופלין "שמע" ולא פסוק ראשון (מגונה / משתקין); בשכמל״ו בחשאי.
הפסק בק״ש עי׳ סי׳ ס״ה (שהי כדי לגמור כולה) וסי׳ ס״ו (הפסקה).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
כוונה וקבלת עול מלכות שמים עד כאן צריך כוונת הלב, אחד המלכה בכל הרוחות ס״א-ס״ו (ברכות י״ג.-י״ג:; רמב״ם קריאת שמע פרק ב׳; רא״ש; תלמידי רבינו יונה)
רמ״ח תיבות ואל מלך נאמן חזרת ה׳ אלהיכם אמת, ט״ו ווי״ן, שומע כעונה ס״ג (בית יוסף בשם אורחות חיים; מהרי״ק שורש מ״ב; אגור)
דקדוק ופסק בין הדבקים ומדקדק באותיותיה, ריוח בין הדבקים, התזת האותיות ס״ז-כ״ד (ברכות ט״ו:; רמב״ם קריאת שמע פרק ב׳; מגן אברהם; ט״ז)
כפילה ושתי רשויות שמע שמע — מגונה / משתקין אותו ס״ט-י״ג (משנה ברכות ל״ג:; ברכות ס״:; פסחים נ״ו.)
הפסק בק״ש שהי כדי לגמור כולה, הפסקה ס״ט (סי׳ ס״ה; סי׳ ס״ו; משנה ברורה; ערוך השלחן)
גמרא: ברכות י״ג.-י״ג: · ברכות ט״ו.-ט״ז. · ברכות ל״ג: · ברכות ס״: · פסחים נ״ו. (כוונת הלב; אחד; ומדקדק באותיותיה; מודים מודים; ק״ש על מטתו; בשכמל״ו)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · מהרי״ק (שורש מ״ב) · אגור · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · האר״י ז״ל (סוד התיבות) · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ס״א · דין הדקדוק והכוונה בקריאת שמע · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ס״א · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא