✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן ס״ג · לישב בשעת ק״ש ושלא ישן
דין לישב בשעת ק״ש ושלא ישן — תנוחות הק״ש: קורין אותה מהלך, עומד, שוכב (על צדו, ולא פרקדן), רוכב או יושב; המחמיר לעמוד נקרא עבריין; לעמוד בפסוק ראשון בדרך; הכוונה בפסוק ראשון מעכבת; מעירין את הישן; לא ירמוז בפרשה ראשונה; יתבטל ממלאכתו
סימן ס״ג · ט׳ סעיפים
דין לישב בשעת ק״ש ושלא ישן
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן זה מלמד את התנוחות של קריאת שמע ואת החובה לקרותה בעֵרוּת: קורין אותה מהלך, עומד, שוכב, רוכב או יושב — אבל לא פרקדן (פניו בקרקע או על גבו); המחמיר לעמוד נקרא עבריין; בדרך עומד בפסוק ראשון; הכוונה בפסוק ראשון מעכבת; מעירין את הישן עד הפסוק ראשון; לא ירמוז בפרשה ראשונה; מתבטל ממלאכתו. טקסט עברי, ביאור והסבר של ט׳ הסעיפים המקובצים למשפחות, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: תנוחות הקריאה והכוונה בק״ש — תנוחות, פרקדן, עבריין, כוונה בפסוק ראשון, הישן, לא ירמוז
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״ג · ט׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
לימדונו חז״ל (ברכות י״ג:): עיקר הכוונה בפסוק ראשון, שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים — עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, שהוא לב קבלת עול מלכות שמים. הסימן מאחד שתי דרישות: התנוחה ההוגנת (שלא יקבל מלכות שמים דרך גנאי) והעֵרוּת והכוונה (שלא יהא כקורא עראי). אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. ט׳ הסעיפים — מקובצים ל־4 משפחות: תנוחות הקריאה, עמידה וכוונה בפסוק ראשון, הישן ולא ירמוז, ביטול מלאכה ואומנין וכתף
1. מקרה מעשי — לקרות בתנוחה חופשית, ולא לעמוד בכוונה (עבריין)
2. מקרה מעשי — הכוונה והעמידה בפסוק ראשון
3. מקרה מעשי — לא ירמוז, וביטול מלאכה
+ שאלות להבנה ולהעמקה
א. תנוחות הקריאה והכוונה בק״ש — ט׳ הסעיפים
לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן — שני צירים: התנוחה, שקורא כמעט בכל מצב, חוץ מפרקדן (פניו בקרקע או על גבו), שאינה קבלת מלכות הוגנת; והעֵרוּת והכוונה, שאין קורין את ק״ש דרך היסח הדעת (קורא עראי): הכוונה בפסוק ראשון מעכבת, מעירין את הישן, לא ירמוז, ומתבטל ממלאכתו בפרשה ראשונה.
משפחה א׳ — תנוחות הקריאה: התנוחות והפרקדן (סעיפים א׳-ב׳)
קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב, אבל לא פרקדן — דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה; אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד [הר״י פרק מי שמתו]. ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה — נוטה מעט לצדו וקורא. מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד — נקרא עבריין.
סעיף א׳: קורין את ק״ש מהלך, עומד, שוכב, רוכב על גבי בהמה או יושב — אבל לא פרקדן, דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה; אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד. ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או חולה — נוטה מעט לצדו וקורא. סעיף ב׳: מי שרוצה להחמיר, כשהוא יושב, לעמוד ולקרותה מעומד — נקרא עבריין.
קורין את ק״ש כמעט בכל תנוחה — מהלך, עומד, יושב, שוכב, רוכב — חוץ מפרקדן (פניו בקרקע או על גבו כלפי מעלה), שאין קבלת מלכות דרך גנאי. שוכב על צדו — מותר, שכבר שוכב ויש טורח לעמוד. אבל מי שיושב ועומד בכוונה לקרות מעומד — עבריין: בית הלל פסקו שכל אדם קורא כדרכו, והעומד עובר על דבריהם.
משפחה ב׳ — עמידה וכוונה בפסוק ראשון (סעיפים ג׳-ד׳)
היה מהלך בדרך וצריך לקרות קריאת שמע — צריך לעמוד בפסוק ראשון. עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון; הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון — לא יצא ידי חובתו, וחוזר וקורא. ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה — מודה הכא.
סעיף ג׳: מי שהיה מהלך בדרך וצריך לקרות ק״ש — צריך לעמוד בפסוק ראשון. סעיף ד׳: עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון; הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון — לא יצא ידי חובתו, וחוזר וקורא. ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה — מודה כאן.
הכוונה מתמקדת בפסוק ראשון, לב הקבלת עול מלכות שמים. מי שהיה מהלך צריך לעמוד בו (אין מקבלין מלכות בהילוך). והכוונה בפסוק ראשון מעכבת: בלעדיה לא יצא, וחוזר וקורא. וכה יסודי הדבר, עד שמודה בו אף מ״ד שמצות אינן צריכות כוונה, שהרי קבלת עול מלכות שמים היא.
משפחה ג׳ — הישן ולא ירמוז (סעיפים ה׳-ו׳)
אם היה ישן — מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש; מכאן ואילך אין מצערים אותו, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם — יצא. הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סימן צ״ט סעיף א׳. הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה, שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי; וכתיב "ודברת בם" ודרשינן עשה אותם קבע.
סעיף ה׳: אם היה ישן — מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש; מכאן ואילך אין מצערים אותו, שאף על פי שקורא מתנמנם — יצא. הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סימן צ״ט סעיף א׳. סעיף ו׳: הקורא ק״ש לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה, שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי; וכתיב "ודברת בם" ודרשינן עשה אותם קבע.
הפסוק ראשון תובע עֵרוּת גמורה: מעירין את הישן עד שיקראנו ער ממש; מכאן ואילך, אף מתנמנם — יצא (שהוא אנוס בשינה). ולשתוי ושכור → סימן צ״ט. ובפרשה ראשונה לא ירמוז (בעינים, בשפתים, באצבעות), שנראה כקורא עראי: "ודברת בם" — עשה אותם קבע, ביישוב הדעת.
משפחה ד׳ — ביטול מלאכה, אומנין וכתף (סעיפים ז׳-ט׳)
היה עוסק במלאכה ורוצה לקרות קריאת שמע — יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי. האומנין וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין — קורין קריאת שמע במקומם ואינם צריכים לירד. הכתף אף על פי שמשאו על כתפיו — קורא קריאת שמע; אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב.
סעיף ז׳: מי שהיה עוסק במלאכה ורוצה לקרות ק״ש — יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי. סעיף ח׳: האומנין וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין — קורין ק״ש במקומם ואינם צריכים לירד. סעיף ט׳: הכתף אף על פי שמשאו על כתפיו — קורא ק״ש; אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב.
בפרשה ראשונה מתבטל ממלאכתו, שלא יהא כקורא עראי. אך אין מטריחין יתר על המידה: האומנין בראש האילן או הבנין קורין במקומם (ירידה טורח יתר). הכתף קורא אף כשמשאו עליו — שהמשא אינו מונע כוונתו — חוץ משעת טעינה ופריקה, שאין לבו מיושב.
הסימן במשפט אחד: קורין את ק״ש כמעט בכל תנוחה (לא פרקדן; והמחמיר לעמוד — עבריין); עומדין בפסוק ראשון בדרך; הכוונה בפסוק ראשון מעכבת (ומודה בה אף מ״ד אינן צריכות כוונה); מעירין את הישן עד הפסוק ראשון; לא ירמוז ומתבטל ממלאכתו בפרשה ראשונה — שהק״ש קבע ולא עראי.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — תנוחה חופשית, בלא לעמוד בכוונה (עבריין)
מצב: הייתי יושב (או שוכב) כשהגיע זמן ק״ש — האם עלי לעמוד ?
הנהגה: קורין את ק״ש בתנוחה שאתה בה — יושב, עומד, מהלך, ואף שוכב על צדו (לעולם לא פרקדן, פניו בקרקע או על גבו). העומד בכוונה לקרות מעומד, אחר שישב, נעשה עבריין: בית הלל פסקו "כל אדם קורא כדרכו". בעל בשר או חולה שאינו יכול להתהפך נוטה מעט וקורא. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 2 — הכוונה והעמידה בפסוק ראשון
מצב: אני מהלך בדרך, או שהיה לבי מוסח בפסוק ראשון — מה יעשה ?
הנהגה: המהלך צריך לעמוד לומר הפסוק ראשון ("שמע ישראל"). הכוונה בו מעכבת: מי שקראו בלא כוונת הלב — לא יצא וחוזר וקורא, שכאן קבלת עול מלכות שמים, ומודה בה אף מ״ד אינן צריכות כוונה. בשאר הפרשיות הכוונה לכתחילה; ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 3 — לא ירמוז, וביטול מלאכה
מצב: בתוך ק״ש פונים אלי, או שהייתי בעצם מלאכתי — האם ארמוז או אמשיך ?
הנהגה: בפרשה ראשונה אין רומזין — לא בעינים, לא בשפתים, לא באצבעות — ואפילו לצורך מצוה: שנראה כקורא עראי. וכן מתבטלין מן המלאכה עד סוף הפרשה ראשונה ("עשה אותם קבע"). האומנין בראש האילן קורין במקומם, והכתף קורא במשאו — אבל לא בשעת טעינה ופריקה, שאין לבו מיושב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- באילו תנוחות קורין את ק״ש, ומהו פרקדן (סעיף א׳) ?
- למה מי שעומד בכוונה לקרות מעומד נקרא עבריין (סעיף ב׳) ?
- למה הכוונה בפסוק ראשון מעכבת, ומה מודה אף מ״ד אינן צריכות כוונה (סעיפים ג׳-ד׳) ?
- עד מתי מעירין את הישן, ולמה אין רומזין (סעיפים ה׳-ו׳) ?
- למה האומנין קורין במקומם, והכתף לא בשעת טעינה (סעיפים ז׳-ט׳) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — מחלוקת ב״ש וב״ה בעמידה ובשכיבה — "ובשכבך ובקומך" (ברכות י׳:-י״א.), הלכה כב״ה, המחמיר עבריין, פרקדן ; כוונה בפסוק ראשון — מודה מ״ד אינן צריכות כוונה (ברכות י״ג:) ; קורא עראי ועשה אותם קבע — לא ירמוז, ביטול מלאכה, האומנין (ברכות ט״ז.)
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — תנוחות ופרקדן, עבריין, כוונה בפסוק ראשון, הישן ולא ירמוז