✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין הטועה בקריאת שמע — עיונים מעמיקים

סימן ס״ד · ד׳ סעיפים

קראה למפרע · טעה וספק בפרשה · ספק בוכתבתם · חזקה וסירכא

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״ד — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מגילה י״ז.-י״ז: · ברכות ט״ז. · «והיו» בהוייתן יהו · קרא וטעה יחזור למקום שטעה · סירכיה נקט ואתא

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

Introduction to the sugya — גדר דין הטועה בק״ש ומקורותיו (מגילה י״ז., ברכות ט״ז.), צירי הסימן (ד׳ סעיפים)
קראה למפרע — «והיו» בהוייתן יהו, סדר הפסוקים ופרשה לחברתה (מגילה י״ז.-י״ז:)
טעה וספק בפרשה — חוזר לראש הפסוק או הפרשה, ידע היכן טעה (ברכות ט״ז., רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ב׳)
ספק בוכתבתם — חזקה וסירכא, «סירכיה נקט ואתא», אין ספק מוציא מידי ודאי
סדר וקבלת עול מלכות שמים — זיקה לסי׳ ס״ה וסי׳ ס״ז · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּין הַטּוֹעֶה בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: קראה למפרע — לא יצא; בסדר הפסוקים, אבל הקדים פרשה לחברתה — יצא (אינה סמוכה בתורה). ב׳: קרא פרשה וטעה — ידע היכן טעה חוזר לראש הפסוק, לא ידע חוזר לראש הפרשה. ג׳: ספק בין פרשה לפרשה — חוזר לפרשה ראשונה ומתחיל «והיה אם שמוע». ד׳: ספק בוכתבתם — חוזר לוכתבתם שבראשונה; ואם התחיל «למען ירבו ימיכם» אין צריך לחזור (סירכיה נקט ואתא).

Concise summary:

ד׳ seifim: the siman regulates the הטועה בק״ש — one who errs: קראה למפרע (לא יצא in the order of the verses — « והיו » בהוייתן יהו — but הקדים פרשה לחברתה יצא, since they are not סמוכות in the Torah); טעה וספק בפרשה (ידע היכן טעה — חוזר לראש הפסוק; לא ידע — לראש הפרשה — « קרא וטעה יחזור למקום שטעה », ברכות ט״ז.); the ספק בין הפרשיות and the ספק בוכתבתם (סירכיה נקט ואתא, חזקת הרגילות).

1. הקדמת הסוגיא — דין הטועה בק״ש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין הטועה בקריאת שמע — מי שקראה שלא כסדרה או שנסתפק בה. ראש הסימן: «קראה למפרע — לא יצא» (סעיף א׳), ובו ד׳ סעיפים בדיני הסדר והספק. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) סדר הקריאה — «והיו הדברים» בהוייתן יהו (מגילה י״ז.), שהפסוקים מעכבים בסדרם, ומכאן קראה למפרע לא יצא; (ב) הספק והחזרה — «קרא וטעה יחזור למקום שטעה» (משנה ברכות ט״ז.), ומדין החזקה והרגילות («סירכיה נקט ואתא») בספק בוכתבתם. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: הקדים פרשה לחברתה, דילג פסוק, ספק בין הפרשיות, וספק בוכתבתם.

הערה יסודית: ציר הסימן — עד היכן הסדר מעכב. סדר הפסוקים בתוך הפרשה מעכב (למפרע לא יצא), אבל סדר הפרשיות זו לזו אינו מעכב (הקדים פרשה לחברתה — יצא), לפי שאינן סמוכות בתורה. ולזה נפקא מינה בדילג פסוק וחזר וקראו שלא במקומו, ובמקדים «והיה אם שמוע» ל«שמע».

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «קראה למפרע לא יצא» — האם מדין מצות הקריאה (שגזירת הכתוב «והיו» בהוייתן יהו, שתהא הקריאה כסדר הכתובה), או מדין קבלת עול מלכות שמים והבנת הענין (שלמפרע נהפך הענין ואין בו קבלת מלכות כתיקונה)?

(א) אם מדין גזירת הכתוב — הסדר מעכב אף שהבין הענין, וכל שקרא למפרע לא יצא אף בפסוק אחד שהקדים.
(ב) אם מדין הענין והכוונה — לא נפסל אלא במקום שהתהפך הענין, ולזה הקדים פרשה לחברתה יצא, שכל פרשה ענין בפני עצמו.

ונפקא מינה בהקדים פסוק בתוך הפרשה, ובקורא הפרשיות שלא כסדרן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. קראה למפרע — «והיו» בהוייתן יהו, סדר הפסוקים ופרשה לחברתה (מגילה י״ז.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «קראה למפרע — לא יצא. במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אף על פי שאינו רשאי — יצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה.»

שורש הדין — משנה מגילה י״ז.: «הקורא את המגילה למפרע לא יצא; קרא את שמע למפרע לא יצא». ובגמרא (י״ז.) יליף לה מדכתיב «והיו הדברים האלה» — «בהוייתן יהו», שתהא הווייתן וקריאתן כסדר שהן כתובין. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳): «קראה למפרע לא יצא; במה דברים אמורים בסדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לפרשה, אף על פי שאינו רשאי — יצא, לפי שאינן סמוכות בתורה». ומרן העתיק לשונו, וכתב הבית יוסף מן הטור והרא״ש.

קושיא — סדר הפסוקים מעכב וסדר הפרשיות אינו מעכב? מאחר שגזרה תורה «והיו» בהוייתן יהו — אם הסדר מעכב, אף המקדים פרשה לחברתה יהא שלא כסדר ולא יצא; ואם אינו מעכב, אף הקדים פסוק לחברו יצא. ומאי שנא סדר הפסוקים מסדר הפרשיות?

תירוץ: «בהוייתן יהו» נאמר על הכתוב כמות שהוא — והפסוקים שבתוך פרשה אחת סדורים וסמוכים זה לזה בתורה, ולכן הקוראם למפרע קראם שלא כהווייתן ולא יצא. אבל הפרשיות («שמע», «והיה אם שמוע») אינן סמוכות זו לזו בתורה — «שמע» בואתחנן ו«והיה אם שמוע» בעקב — ואין ביניהן סדר של «הוייה», ולכן המקדים האחת לחברתה, אף שאינו רשאי (שחכמים סדרון), מכל מקום יצא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «אינו רשאי» ומכל מקום «יצא»: תרתי קאמר מרן — «אינו רשאי» לכתחילה, ד«יצא» בדיעבד. וטעם ש«אינו רשאי» — שחכמים תיקנו לקרות «שמע» תחילה, שהיא קבלת עול מלכות שמים, ואחר כך «והיה אם שמוע», קבלת עול מצות (כמשנה ברכות י״ג.); והמהפך ביטל סדר הקבלה. ומכל מקום בדיעבד יצא, שאין הסדר הזה מעכב אלא מצוה. ולענין ברכות הק״ש והסדר עי׳ סי׳ ס״ה, ולענין הכוונה עי׳ סי׳ ס״ג. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — למפרע: (א) הקדים פסוק לחברו בתוך פרשה — לא יצא, וחוזר. (ב) הקדים פרשה לחברתה («והיה אם שמוע» קודם «שמע») — יצא בדיעבד, ולכתחילה אסור. (ג) «שמע ישראל» עצמו — עיקר קבלת מלכות (עי׳ סי׳ ס״א, ס״ג). (ד) ברכות הק״ש — עי׳ סי׳ ס״ה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
קראה למפרע לא יצא — «והיו» בהוייתן יהו (מגילה י״ז.): סדר הפסוקים שבתוך הפרשה מעכב; אבל הקדים פרשה לחברתה יצא, לפי שאינן סמוכות בתורה (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ב׳).

3. טעה וספק בפרשה — «קרא וטעה יחזור למקום שטעה» (ברכות ט״ז.), ידע היכן טעה

לשון השלחן ערוך

סעיפים ב׳-ג׳: «קרא פרשה וטעה בה, אם יודע היכן טעה — כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע — חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה; ואם אינו יודע היכן טעה, חוזר לראש הפרשה. טעה בין פרשה לפרשה... חוזר לפרשה ראשונה ויתחיל «והיה אם שמוע».»

שורש הדין — משנה ברכות ט״ז.: «קרא וטעה — יחזור למקום שטעה». ופירשו הראשונים (רא״ש, תלמידי רבינו יונה): שחוזר לתחילת הענין שטעה בו; ואם ידע המקום המדויק — חוזר לראש הפסוק שדילג, שאם יקראנו במקום שנזכר נמצא קוראה למפרע. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳): «קרא וטעה ולא ידע היכן טעה — יחזור לראש הפרק; ואם ידע... חוזר למקום שטעה». ומרן העתיק, וכתב הבית יוסף מקורו.

קושיא — למה חוזר לראש הפסוק ולא למקום שנזכר? הרי כבר קרא רוב הפרשה כתיקונה, ודי שישלים הפסוק שדילג במקום שנזכר; ולמה הצריכוהו לחזור לראש אותו הפסוק ולקרות משם ואילך?

תירוץ: אם יקרא הפסוק שדילג במקום שנזכר — נמצא סדר הקריאה מהופך, שקרא הפסוקים שאחריו קודם לו, «קוראה למפרע», ולמפרע לא יצא (סעיף א׳). לפיכך חוזר לראש הפסוק שדילג וגומר משם על הסדר. וכן אם אינו יודע היכן טעה — חוזר לראש הפרשה, שמא הטעות בתחילתה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

חקירה — «יודע היכן טעה»:

צד א׳: «יודע» היינו ידיעה ברורה במקום הדילוג — ובספק כל שהוא חוזר לראש הפרשה, שאין ספק מוציא מידי ודאי הטעות.
צד ב׳: «יודע» היינו אף בזוכר בקירוב — וכל שיודע הפסוק חוזר לראשו ודי, ואינו חוזר לראש הפרשה אלא בשאינו יודע כלל.

ונפקא מינה בזוכר הפסוק ומסתפק בתיבה, ובמסתפק בין שני פסוקים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — טעה וספק: (א) ידע היכן טעה — חוזר לראש הפסוק שדילג וגומר. (ב) לא ידע — חוזר לראש הפרשה. (ג) ספק בין הפרשיות (סיים אחת ואינו יודע אי זו) — חוזר לפרשה ראשונה ומתחיל «והיה אם שמוע». (ד) טעם החזרה לראש הפסוק — שלא יקראנה למפרע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«קרא וטעה יחזור למקום שטעה» (ברכות ט״ז.): ידע היכן טעה — חוזר לראש אותו הפסוק (שלא תהא למפרע); לא ידע — חוזר לראש הפרשה; ספק בין הפרשיות — חוזר לפרשה ראשונה ומתחיל «והיה אם שמוע».

4. ספק בוכתבתם — חזקה וסירכא, «סירכיה נקט ואתא», אין ספק מוציא מידי ודאי

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «היה עומד בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה אם בוכתבתם שבפרשה שנייה — חוזר לוכתבתם שבפרשה ראשונה; והני מילי שלא התחיל «למען ירבו ימיכם», אבל אם התחיל «למען ירבו ימיכם» — אין צריך לחזור, דסירכיה נקט ואתא.»

שורש הדין: הביא מרן בבית יוסף מן הראשונים (טור בשם הגאונים ותלמידי רבינו יונה) את דין הספק בוכתבתם — שתי הפרשיות («שמע», «והיה אם שמוע») מסיימות בלשון «וכתבתם על מזוזות», והמסתפק באי זו הוא עומד חוזר לוודאי הראשון. אבל אם כבר התחיל «למען ירבו ימיכם» (שאינו אלא בפרשה שנייה) — «סירכיה נקט ואתא», כלומר גִּרְרַת רְגִילוּתוֹ הביאתו לשם, שמן הסתם קרא כסדר הרגיל, ואין לחוש שדילג.

קושיא — הרי ספק הוא, ואיך נסמוך על הרגילות? כיון שמסתפק אם בראשונה אם בשנייה — ספק שקול הוא, ולמה בעומד ב«וכתבתם» מחמירין לחזור, ובהתחיל «למען ירבו» מקילין מכח הרגילות? ותרתי דסתרי בגדרי הספק.

תירוץ: אין כאן ספק שקול. ב«וכתבתם» גרידא — שתי הפרשיות שוות בלשון, ואין הכרע, ולכן חוזר לוודאי (שהראשונה בודאי קראה). אבל «למען ירבו ימיכם» אינו אלא בשנייה, ומדהוציאו מפיו — «סירכיה נקט ואתא», חֲזָקָה שהגיע לשם על סדר קריאתו הרגילה, ואם כן כבר קרא הראשונה בודאי; והוי כ«אין ספק (הדילוג) מוציא מידי ודאי» (החזקה שקרא כסדר). ולזה דמי לספק אם קרא ק״ש כלל (סי׳ ס״ז) שתלוי בחזקות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — «למען ירבו» ומצא עצמו באמצע פרשה: דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בגדרי הסירכא: יש שדקדקו שאף המוצא עצמו בתיבה שבאמצע הפרשה השנייה — חזקה שאמר כל שלמעלה ממנה ואינו חוזר; ויש שחילקו בין «למען ירבו» (שהוא סימן מובהק לשנייה) לתיבות אחרות. ולענין ספק אם קרא ק״ש והזכיר — עי׳ סי׳ ס״ז (ספק ברכות להקל), וסי׳ ס״ה לענין הסדר וההפסק. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — ספק בוכתבתם: (א) עומד ב«וכתבתם» ומסתפק — חוזר ל«וכתבתם» שבראשונה. (ב) כבר התחיל «למען ירבו ימיכם» — אין צריך לחזור (סירכיה נקט ואתא). (ג) טעם — חזקת הרגילות שקרא כסדר. (ד) ספק אם קרא כל הק״ש — עי׳ סי׳ ס״ז. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
ספק בוכתבתם — חוזר לוכתבתם שבפרשה ראשונה; ואם התחיל «למען ירבו ימיכם» אין צריך לחזור, «דסירכיה נקט ואתא» — חזקת הרגילות שקרא כסדר, ואין הספק מוציא מידי ודאי.

5. סדר וקבלת עול מלכות שמים — זיקה לסי׳ ס״ה וסי׳ ס״ז · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «קראה למפרע לא יצא (א׳); ידע היכן טעה חוזר לראש הפסוק, לא ידע לראש הפרשה (ב׳); ספק בין הפרשיות חוזר לראשונה ומתחיל והיה אם שמוע (ג׳); ספק בוכתבתם חוזר לראשונה, ובהתחיל למען ירבו אין צריך לחזור, דסירכיה נקט ואתא (ד׳).»

שורש הדין — קבלת עול מלכות שמים והסדר: טעם קדימת «שמע» ל«והיה אם שמוע» — «כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצות» (משנה ברכות י״ג.), ו«והיה אם שמוע» ל«ויאמר» — שזו נוהגת ביום ובלילה וזו ביום בלבד. ומכאן שסדר הפרשיות מדרבנן ומצוה, ולכן «אינו רשאי» להקדים; אבל «יצא» בדיעבד, שאין הסדר מעכב אלא בפסוקים (מגילה י״ז.). והשוה סי׳ ס״ג (סדר וכוונה) וסי׳ ס״ה (קרא סירוגין והפסק).

קושיא — אם קבלת עול מלכות שמים מעכבת, למה הקדים פרשה לחברתה יצא? הרי «שמע» היא קבלת עול מלכות שמים, ועיקר מצות הק״ש (עי׳ סי׳ ס״א, ס״ג); ואם הקדים «והיה אם שמוע» תחילה, קיבל עול מצות קודם עול מלכות — ואיך יצא?

תירוץ: יציאת ידי חובת הקריאה תלויה בקריאת הפרשיות כהווייתן, וכל פרשה נקראה כסדרה; הסדר שביניהן ענין תקנת חכמים למעלת הקבלה, ולא לעכב. ומכל מקום עיקר הכוונה בפסוק «שמע ישראל» מעכבת (עי׳ סי׳ ס״ג), וכל שקרא «שמע» בכוונה — יצא ידי קבלת עול מלכות שמים, אף שהקדים לה פרשה אחרת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
קראה למפרע	הקדים פסוק לחברו בתוך פרשה — לא יצא וחוזר («והיו» בהוייתן יהו, מגילה י״ז.).
הקדים פרשה לחברתה	אסור לכתחילה, ובדיעבד יצא, לפי שאינן סמוכות בתורה.
טעה וידע היכן	חוזר לראש אותו הפסוק שדילג וגומר הפרשה (שלא יקראנה למפרע).
טעה ולא ידע היכן	חוזר לראש הפרשה; ספק בין הפרשיות — לראשונה ומתחיל «והיה אם שמוע».
ספק בוכתבתם	חוזר לוכתבתם שבראשונה; ובהתחיל «למען ירבו» אין צריך לחזור (סירכיה נקט ואתא).
ספק אם קרא ק״ש	עי׳ סי׳ ס״ז (ספק ברכות להקל) וסי׳ ס״ה (הסדר וההפסק).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
קראה למפרע וסדר הפסוקים	«והיו» בהוייתן יהו, סדר הפסוקים מעכב	ס״ד סעיף א׳ (מגילה י״ז.; רמב״ם קריאת שמע פרק ב׳; רא״ש)
הקדים פרשה לחברתה	אינה סמוכה בתורה — יצא	ס״ד סעיף א׳ (מגילה י״ז:; טור; בית יוסף)
טעה וחזרה	ידע היכן טעה לראש הפסוק, לא ידע לראש הפרשה	ס״ד סעיפים ב׳-ג׳ (משנה ברכות ט״ז.; רמב״ם; תלמידי רבינו יונה)
ספק בוכתבתם וסירכא	סירכיה נקט ואתא, חזקת הרגילות	ס״ד סעיף ד׳ (טור בשם הגאונים; מגן אברהם; משנה ברורה)
סדר הפרשיות וקבלת עול	קבלת מלכות שמים תחילה	ס״ד (ברכות י״ג.; סי׳ ס״ג; סי׳ ס״ה; סי׳ ס״ז)

גמרא: מגילה י״ז.-י״ז: · ברכות ט״ז. · ברכות י״ג. (למפרע «והיו בהוייתן יהו»; קרא וטעה יחזור למקום שטעה; קבלת עול מלכות שמים תחילה)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ב׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ס״ד · דין הטועה בקריאת שמע · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Join a 'havrouta