✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין נקיות המקום לקריאת שמע — עיונים מעמיקים
סימן ע״ו · ח׳ סעיפים
צואה בעששית · צואה עוברת · מי רגלים · ספק ובית הכסא
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ו — ח׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ה.-כ״ה: · «וכסית את צאתך» · «והיה מחניך קדוש» · מי רגלים כנגד עמוד של קילוח · גרף של רעי

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר נקיות המקום לק״ש ומקורותיו («וכסית את צאתך», «והיה מחניך קדוש»), צירי הסימן (ח׳ סעיפים)
  2. צואה בעששית — «וכסית את צאתך», ראייה וכיסוי (ברכות כ״ה.)
  3. צואה בגומא ופי טבעת — «מחניך קדוש», סנדל וכיסוי, מחלוקת צואה על בשרו
  4. צואה עוברת ומי רגלים — ד׳ אמות וכמלא עיניו, «עמוד של קילוח»
  5. ספק, ביטול ורוק, בית הכסא — חזקת בית וחזקת אשפה · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין לְהִזָּהֵר מִצּוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע. וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: צואה בעששית — מותר לקרות כנגדה, דבכיסוי תלה רחמנא «וכסית את צאתך». ב׳: צואה בגומא — מניח סנדלו עליה וקורא, והוא שאין ריח רע ושלא יגע בה. ג׳: העבירו צואה לפניו — אסור; ופי חזיר כצואה עוברת. ד׳: צואה על בשרו מכוסה, או ידו בבית הכסא — יש מתירים ויש אוסרין, ונכון להחמיר; הגה: שכבת זרע כצואה. ה׳: צואה בפי טבעת — אסור לדברי הכל אף שמכוסה. ו׳: מעט צואה — מבטלה ברוק עבה לפי שעה. ז׳: ספק צואה בבית — מותר; באשפה — אסור; ספק מי רגלים אף באשפה — מותר. ח׳: קרא במקום הראוי להסתפק ומצא צואה — חוזר; מי רגלים — אין צריך לחזור.

הביאור בקצרה:

ח׳ סעיפים: הסימן קובע את דין הנקיות המקום לק״ש. צואה בעששית מותרת, שהיא מכוסה — «וכסית את צאתך»: האיסור תלוי בגילוי, לא בעצם הראייה; צואה בגומא מכוסה בסנדל, ואילו פי טבעת אסור לדברי הכל (מחניך קדוש); צואה עוברת ופי חזיר אסורים; מי רגלים רק כנגד עמוד של קילוח, ולאחר שנפל מדרבנן; ולבסוף הספק (חזקת בית / חזקת אשפה) והבית הכסא (יש מתירים ויש אוסרין).

1. הקדמת הסוגיא — דין נקיות המקום לק״ש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין נקיות המקום לקריאת שמע — שאסור לקרות ולהתפלל כנגד צואה או מי רגלים. ראש הסימן: «צואה בעששית מותר לקרות כנגדה» (סעיף א׳), ובו ח׳ סעיפים בדיני הצואה, מי רגלים ובית הכסא. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר האיסור — «וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ» (כיסוי, ותלוי בהתגלות), לעומת «וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ» (קדושת המקום, אף שאין רואה); (ב) ראייה מול ריח — עששית מותרת אף שנראית מפני שמכוסה, אבל ריח רע אוסר אף במכוסה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: עששית, גומא וסנדל, פי טבעת, צואה עוברת, מי רגלים, ספק ובית הכסא.
הערה יסודית: ציר הסימן — שני דינים בנקיות המקום. כיסוי (מדין «וכסית את צאתך») תלוי בהתגלות הצואה — ולכן עששית מכוסה מותרת אף שנראית דרך דפנותיה. מחניך קדוש ענין אחר — קדושת מקום גופו ומחנהו, ולכן צואה בפי טבעת אסורה לדברי הכל אף שמכוסה. ולזה נפקא מינה בצואה על בשרו המכוסה בבגדיו (מחלוקת), ובריח רע האוסר אף במכוסה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: איסור הקריאה כנגד צואה — האם עיקרו מדין הכיסוי וההתגלות (שגזרת הכתוב «וכסית את צאתך», שלא תהא הצואה מגולה כנגדו), או מדין «והיה מחניך קדוש» (שיהא מקומו ומחנהו נקי וקדוש, אף במקום שאינה נראית)? ונפקא מינה בעששית, בצואה על בשרו המכוסה בבגדיו, ובצואה בפי טבעת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. צואה בעששית — «וכסית את צאתך», ראייה וכיסוי (ברכות כ״ה.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «צואה בעששית — מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכיסוי תלה רחמנא דכתיב «וכסית את צאתך» והא מתכסיא.»
שורש הדין — ברכות כ״ה.: מקור ההיתר מן הגמרא (ברכות כ״ה.), דצואה טעונה כיסוי, שנאמר «וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ» — ובכיסוי תלה רחמנא, ולא בראייה גרידא. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), והביא הטור והבית יוסף. וכיון שהעששית (פנס זכוכית) חוצצת ומכסה את הצואה — הרי «מתכסיא», ומותר אף שנראית דרך הדפנות.
קושיא — הרי רואה אותה? אם עיקר האיסור משום שהצואה כנגדו ונראית לו — הא בעששית רואה אותה דרך דפנותיה, וליתסר; ואם אין הראייה אוסרת — למה הצריכה תורה כיסוי כלל?
תירוץ: לא תלה הכתוב את ההיתר בהסתלקות הראייה, אלא בכיסוי — «וכסית את צאתך». וכיון שיש חציצת דופן המכסה את הצואה, אף שעינו רואה אותה מבעד לזכוכית — «והא מתכסיא», והרי היא בכלל «מכוסה» ומותר. שאין הראייה כשלעצמה אוסרת אלא כשהצואה מגולה בלא כיסוי כלל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — כיסוי ולא ראייה, וריח בפני עצמו: למדנו שעיקר גדר צואה «כיסוי» הוא, לא «ראייה» ממש; ולזה עששית מותרת. ומכל מקום ריח רע אוסר אף במכוסה, שריח ענין אחר הוא — מדין «והיה מחניך קדוש» — ולא הותר בכיסוי (עי׳ סי׳ ע״ט לענין המרחק והריח). נמצא שני גדרים בסימן: כיסוי (כנגד הראייה), ומחניך קדוש (כנגד הריח והמקום). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עששית וכיסוי: (א) צואה בתוך עששית זכוכית — מותר לקרות כנגדה אף שנראית. (ב) מכוסה בכלי שקוף ונראית — מותר, ד«מתכסיא». (ג) אבל אם עולה ממנה ריח רע — אסור אף שמכוסה. (ד) לענין המרחק (ד׳ אמות / כמלא עיניו) עי׳ סי׳ ע״ט. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
צואה בעששית מותר לקרות כנגדה — «בכיסוי תלה רחמנא» (וכסית את צאתך, ברכות כ״ה.): הכיסוי הוא המתיר, לא הסתלקות הראייה; ולכן אף שנראית דרך הדפנות, «מתכסיא» ומותר. וריח רע אוסר אף במכוסה, מדין מחניך קדוש.

3. צואה בגומא ופי טבעת — «מחניך קדוש», סנדל וכיסוי, מחלוקת צואה על בשרו

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «צואה בגומא — מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה; וכיון שאין ריח רע מגיע לו מותר, והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה.» סעיף ה׳: «צואה בפי טבעת — אפילו היא מכוסה אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב.»
שורש הדין: בגומא — הסנדל חוצץ ומכסה מלמעלה, וחשיבא כמכוסה, ובלבד שאין ריח רע ושלא יגע הסנדל בצואה. ובפי טבעת (נקב פי הטבעת) — אסור לדברי הכל אף שמכוסה, מפני שזוהמתה מרובה (חמה היא ולא יצאה לאויר), ואין זה «מחניך קדוש» כיון שהצואה במקומה בגופו. ומודים בזה אף המתירים בצואה מכוסה על בשרו.
קושיא — מאי שנא גומא מפי טבעת? בגומא הסנדל מכסה ומתיר, ובפי טבעת הכיסוי אינו מועיל ואסור לדברי הכל — והלא בשניהם הצואה מכוסה?
תירוץ: בגומא הצואה בקרקע והסנדל חוצץ בינה לבין גופו, ומקום גופו נקי — «מחניך קדוש», והכיסוי מהני. אבל בפי טבעת הצואה במקומה שבגופו, וזוהמתה מרובה, ואין מקום גופו קדוש אף שמכוסה מבחוץ; שהכיסוי מועיל להסיר איסור «וכסית את צאתך», ולא להתיר מקום שאינו «מחנה קדוש». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — צואה על בשרו מכוסה בבגדיו (סעיף ד׳): היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו לבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע — יש מתירים (שהפה והחוטם בכלל ההילול, «כל הנשמה תהלל יה», ולא שאר איברים), ויש אוסרין («כל עצמותי תאמרנה»). ויש אומרים שלא התיר המתיר אלא במקום הנכסה מאליו בלא מלבוש, כגון בין אצילי ידיו; ונכון לעשות כדברי המחמיר. והגה (רמ״א): ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה. ולענין ספק ומעשה — עי׳ סי׳ ע״ט, ולרב מוסמך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — גומא ופי טבעת: (א) סנדל על גומא ואינו נוגע — מותר. (ב) נוגע הסנדל בצואה — יש להסתפק, דהוי כנוגע ברגלו. (ג) פי טבעת — אסור לדברי הכל, אף שנראית רק כשהוא יושב. (ד) צואה על בשרו מכוסה — מחלוקת, ונכון להחמיר; ושכבת זרע כצואה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
כיסוי מהני לצואה שאינה במקום גופו (גומא — סנדל חוצץ, «מחניך קדוש»); אבל צואה במקומה בפי טבעת אסורה לדברי הכל אף שמכוסה, שזוהמתה מרובה ואין זה מחנה קדוש. וצואה על בשרו מכוסה בבגדיו — מחלוקת, ונכון להחמיר.

4. צואה עוברת ומי רגלים — ד׳ אמות וכמלא עיניו, «עמוד של קילוח» (ברכות כ״ה.)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «העבירו צואה לפניו — אסור לקרות כנגדה; ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו דהוי כגרף של רעי.» מסעיף ז׳: «לא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל אינו אסור אלא מדרבנן.»
שורש הדין — ברכות כ״ה.: צואה, אף עוברת (שאחד מעבירה לפניו), אסור לקרות כנגדה עד שתעבור מכנגד פניו — ד׳ אמות לצדדין או כמלא עיניו לפניו (עי׳ סי׳ ע״ט). ופי חזיר — כצואה עוברת, ואף עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת, דהוי כגרף של רעי (כלי המיוחד לצואה, שאסור אף שאין בו רעי עתה). ומי רגלים — «וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה», לא הצריכתן תורה כיסוי, ולא אסרתן אלא כנגד עמוד של קילוח.
קושיא — מאי שנא צואה ממי רגלים? צואה אף עוברת אסורה, ואף פי חזיר וגרף של רעי; ומי רגלים אף בודאי, לאחר שנפלו לארץ, אינם אסורים אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו — ומאי טעמא דחילוק זה?
תירוץ: בצואה כתיב «וכסית את צאתך» — טעונה כיסוי, וחומרתה מרובה, ולכן אף עוברת אסורה, ואף גרף המיוחד לה. אבל מי רגלים לא הצריכתן תורה כיסוי, שנאמר בהן «ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ», ולא אסרתן אלא כנגד עמוד הקילוח בשעת יציאתן; ולאחר שנפלו לארץ אין איסורן אלא גזירת חכמים משום צואה, ולא גזרו אלא בודאן ולא בספיקן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «ד׳ אמות» ו«כמלא עיניו»: שיעור הרחקת הצואה — ונפקא מינה בעומדת לצדדין ורואה אותה, ובלפניו חוץ לד׳ אמות (עי׳ סי׳ ע״ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עוברת ומי רגלים: (א) צואה עוברת לפניו — אסור עד שתעבור (ד׳ אמות / כמלא עיניו). (ב) פי חזיר — כצואה עוברת, אף עולה מן הנהר (גרף של רעי). (ג) מי רגלים כנגד עמוד הקילוח — אסור מן התורה. (ד) לאחר שנפלו — מדרבנן, ובספק מותר אף באשפה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
צואה טעונה כיסוי («וכסית את צאתך»), ואסורה אף עוברת, ואף גרף של רעי ופי חזיר; אבל מי רגלים אינם טעונים כיסוי, ואינם אסורים אלא כנגד עמוד של קילוח, ולאחר שנפלו אינם אסורים אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו.

5. ספק, ביטול ורוק, בית הכסא — חזקת בית וחזקת אשפה · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «מעט צואה מבטלה ברוק עבה לפי שעה (ו׳); ספק צואה בבית מותר — חזקת בית שאין בה צואה, ובאשפה אסור — חזקת אשפה שיש בה, וספק מי רגלים אף באשפה מותר (ז׳); קרא במקום הראוי להסתפק ומצא צואה — חוזר, ומי רגלים אין צריך לחזור (ח׳).»
שורש הדין — חזקת המקום וספיקא: הכל תלוי בחזקת המקום ובחומר האיסור. ספק צואה בבית — מותר, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק באשפה — אסור, דחזקת אשפה שיש בה צואה. ספק מי רגלים — אף באשפה מותר, שאין איסורן (לאחר שנפלו) אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו. ומעט צואה — מבטלה ברוק עבה שיכסנה, ואין הביטול אלא לפי שעה. ובמצא לאחר שקרא — במקום הראוי להסתפק (שפשע שלא בדק) חוזר; ומי רגלים אף שם אין צריך לחזור, דמדרבנן.
קושיא — למה ספק צואה בבית מותר וספק מי רגלים אף באשפה מותר? אם ספק איסור לחומרא, יאסר אף בבית; ואם להקל, יותר אף באשפה — ומאי טעמא חילקו בין צואה (תלוי בחזקת המקום) למי רגלים (מותר בכל ספק)?
תירוץ: אין הספק נדון בפני עצמו אלא לפי חזקת המקום וחומר האיסור. בצואה (איסור דאורייתא) הולכים אחר חזקת המקום — בית בחזקת נקי, אשפה בחזקת מטונף. אבל מי רגלים לאחר שנפלו אינם אלא מדרבנן, וחכמים לא גזרו אלא בודאן, ובספיקן הקילו לגמרי — אף באשפה. ולזה דמי דין הביטול ברוק (שמכסה לפי שעה) והחזרה במצא לאחר שקרא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף שנראית, ד«בכיסוי תלה רחמנא» («וכסית את צאתך», ברכות כ״ה.).
צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא (חשיבא כמכוסה), והוא שאין ריח רע ושלא יגע בה.
צואה עוברת ופי חזיר אסור עד שתעבור (ד׳ אמות / כמלא עיניו); פי חזיר כצואה עוברת, אף עולה מן הנהר (גרף של רעי).
צואה על בשרו / פי טבעת על בשרו מכוסה — מחלוקת ונכון להחמיר (ושכבת זרע כצואה); פי טבעת — אסור לדברי הכל.
מי רגלים אסור כנגד עמוד הקילוח (דאורייתא); לאחר שנפלו מדרבנן, ובספק אף באשפה מותר.
ספק ובית הכסא וחזרה ספק בבית מותר, באשפה אסור; מעט צואה מבטלה ברוק עבה לפי שעה; מצא צואה במקום הראוי להסתפק — חוזר, מי רגלים אין צריך.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
צואה בעששית וכיסוי «בכיסוי תלה רחמנא», מותר אף שנראית ע״ו סעיף א׳ (ברכות כ״ה.; רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳; בית יוסף)
גומא ופי טבעת סנדל כיסוי; פי טבעת אסור לדברי הכל (מחניך קדוש) ע״ו סעיפים ב׳, ד׳-ה׳ (ברכות כ״ה.; טור; מגן אברהם)
צואה עוברת ופי חזיר אסור עד שתעבור; גרף של רעי ע״ו סעיף ג׳ (ברכות כ״ה.; רמב״ם; רא״ש)
מי רגלים כנגד עמוד הקילוח דאורייתא, אחר שנפל מדרבנן ע״ו סעיפים ז׳-ח׳ (ברכות כ״ה:; טור; משנה ברורה)
ספק וחזקת המקום חזקת בית נקי, חזקת אשפה מטונפת, ספק מי רגלים מותר ע״ו (ברכות כ״ה.; סי׳ ע״ט; סי׳ פ״ג)
גמרא: ברכות כ״ה.-כ״ה: (צואה בעששית «בכיסוי תלה רחמנא»; צואה עוברת וגרף של רעי; מי רגלים כנגד עמוד של קילוח; ספק וחזקת המקום)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך (ורמ״א בהגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ע״ו · דין נקיות המקום לקריאת שמע · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן ע״ו · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא