Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ע״ט · דִּין מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה

מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבוֹ י״א סְעִיפִים:הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו אֲפִלּוּ אֵין לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה ד׳ אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״, וּמַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם דְּהַיְנוּ חֲנָיָתוֹ — הַיְינוּ ד׳ אַמּוֹת לְכָל רוּחַ (שֶׁזֶּהוּ מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּשְׁכֹּב וְיִפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן שמ״ט), חוּץ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁשָּׁם עִקָּר חֲנָיָתוֹ. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ כִּמְלֹא עֵינָיו. וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא — צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁהַפִּקֵּחַ לֹא יוּכַל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם. וּצְדָדִים שֶׁלְּפָנָיו — הֲרֵי הֵם כִּלְפָנָיו, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו — כִּלְאַחֲרָיו (וּצְדָדִין מַמָּשׁ — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״א):

צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו. Excrément humain derrière soi — même sans odeur — il faut s’éloigner de ד׳ אַמּוֹת (« וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ » : le מַחֲנֶה de l’homme = ד׳ אַמּוֹת לְכָל רוּחַ), sauf devant lui (עִקָּר חֲנָיָתוֹ) où מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ כִּמְלֹא עֵינָיו. La nuit ou un aveugle (סומא) — jusqu’au lieu où un voyant ne la verrait pas de jour. Les côtés (צדדים) devant sont comme devant, derrière comme derrière.

וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ בְּתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו וּצְדָדִין, שֶׁאִם לֹא כֵן — אֵין מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֳלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ (אֲבָל מִלְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ — הֲרֵי מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ):

יֵשׁ לָהּ רֵיחַ. Si elle a une odeur — que l’odeur ne soit pas dans les ד׳ אַמּוֹת derrière et sur les côtés ; donc s’éloigner de ד׳ אַמּוֹת du lieu où l’odeur cesse. Même un malade qui ne sent pas (חֳלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ) — מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ pour celui qui sent. Mais de face, dès qu’il ne peut la voir — מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ.

שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵל וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּאֵיזֶה בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו בְּכָל הַבַּיִת — צָרִיךְ הוּא לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַוֵּן וּלִשְׁמֹעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין הַשָּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. וְאִם הוּא בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן — מֻתָּר לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ אִם הוּא חוּץ לד׳ אַמּוֹת. וּבְמֵי רַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ — יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת, וְיָכוֹל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ בְּכָל עִנְיָן:

שְׁלִיחַ צִבּוּר. Le chalia’h tsibbour qui prie avec de la צואה dans la synagogue — même derrière lui dans toute la maison — doit se taire jusqu’à ce qu’on l’enlève (מוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן). Dans les פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה (où il n’acquitte pas les autres) — permis hors des ד׳ אַמּוֹת. Des מֵי רַגְלַיִם sans odeur — toute l’assemblée s’éloigne de ד׳ אַמּוֹת et il continue.

הָיְתָה בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ י׳ טְפָחִים — הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וְנִקְרָא מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁאֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב מָקוֹם הַהוּא ד׳ טְפָחִים עַל ד׳ טְפָחִים וְאָז הוּא מָקוֹם חָשׁוּב לַחֲלֹק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ כְּמוֹ בָּרְשֻׁיּוֹת שֶׁל שַׁבָּת. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה:

גָּבוֹהַּ אוֹ נָמוּךְ י׳ טְפָחִים. Dans un lieu élevé ou abaissé de י׳ טְפָחִים — רְשׁוּת à part, מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ, même s’il la voit — pourvu que l’odeur ne l’atteigne pas. יֵשׁ אוֹמְרִים : il faut ד׳ טְפָחִים עַל ד׳ טְפָחִים (comme les רְשֻׁיּוֹת de שבת) ; on doit y être attentif לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה.

וְכֵן אִם הָיְתָה בְּחֶדֶר אֶחָד וְהוּא קוֹרֵא בְּחֶדֶר אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם וְהוּא יוֹשֵׁב אֵצֶל הַפֶּתַח בְּסָמוּךְ לָהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ — מֻתָּר אִם אֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, לְפִי שֶׁהַפֶּתַח הִיא כְּסָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ גִּפּוּפִים מִכָּאן וּמִכָּאן הַמַּבְדִּילִים בֵּין חֶדֶר לְחֶדֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ — הֲרֵי זֶה כְּצוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית שֶׁאֵין אִסּוּר כְּלָל בִּרְאִיָּתָהּ. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. וְאִם מַעֲצִים עֵינָיו אוֹ בַּלַּיְלָה — מֻתָּר בָּזֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת וְגַם אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ:

בְּחֶדֶר אַחֵר. Dans une autre pièce, la porte ouverte, assis près d’elle et la voyant — permis si l’odeur n’atteint pas, car la porte est כְּסָתוּם (גִּפּוּפִים de part et d’autre). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר quand il la voit ; mais l’עִקָּר suit la 1re opinion (כְּצוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית) — quoique טוֹב לָחוּשׁ. S’il ferme les yeux ou la nuit — permis לְדִבְרֵי הַכֹּל.

אִם הֶעֱבִירוּ צוֹאָה בַּבַּיִת וְנִשְׁאַר עֲדַיִן רֵיחַ רַע בַּבַּיִת — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בּוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהַצּוֹאָה כְּבָר חָלְפָה וְעָבְרָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ — מֻתָּר לִקְרוֹת בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין צוֹאָה בַּבַּיִת:

הֶעֱבִירוּ צוֹאָה. Si on a ôté la צואה mais qu’il reste une odeur — יֵשׁ לְהַחֲמִיר de ne pas lire jusqu’à ce que l’odeur cesse. Mais celui qui ne sent pas — permis, car il n’y a plus de צואה dans la maison.

חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לַגְּדוֹלָּה וּבַגְּדוֹלָה יֵשׁ גִּפּוּפִים הָעוֹדְפִים עַל הַפִּרְצָה מִכָּאן וּמִכָּאן — הַקְּטַנָּה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הוּא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁל הַגְּדוֹלָה הוֹאִיל וְנִפְרְצָה לָהּ בְּמִלּוּאָהּ, וְהַגְּדוֹלָה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוֹאִיל וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ גִּפּוּפִים מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה — אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה (עַד שֶׁיַּרְחִיק כְּשִׁעוּר), אֲבָל אִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה — מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, וְגַם שֶׁלֹּא יִרְאֶנָּה לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים לְעֵיל סָעִיף ה׳ (בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַקְּטַנָּה נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַגְּדוֹלָה וּמֻפְלָגִים שָׁם ג׳ טְפָחִים מִכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַגְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף הַקְּטַנָּה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל יְדֵי גִּפּוּפֵי הַגְּדוֹלָה, מִשּׁוּם נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״ס):

חָצֵר קְטַנָּה. Petite cour ouverte entièrement (נִפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ) sur la grande, qui garde des גִּפּוּפִים des deux côtés — la petite n’est pas un בַּיִת à part (comme un coin de la grande), la grande oui. Donc צואה dans la grande — interdit de lire dans la petite ; צואה dans la petite — permis dans la grande sans הַרְחָקָה, à condition que l’odeur n’atteigne pas et qu’il ne la voie pas (selon les אוֹסְרִים du séif ה׳).

צוֹאַת כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת — מַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו — דִּינָן כְּמוֹ צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מֵהֶם כְּלָל אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ — אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶלָּא עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְלֹא יוֹתֵר. חוּץ מִצּוֹאָה רַכָּה שֶׁל חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמִצּוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה שֶׁהֵן כְּצוֹאַת אָדָם, לְפִי שֶׁסְּתָמָן רֵיחָן רַע. וְלָכֵן אֲפִלּוּ יִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ — אָסְרוּ כְּצוֹאַת אָדָם. וְאִם יֵשׁ לָהֶם רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְכֵן הַדִּין בִּנְבֵלָה מַסְרַחַת. וּמִכָּל מָקוֹם הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ בָּא לוֹ — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לַמִּעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר. אֲבָל בְּסָמוּךְ לָעִיר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, לְפִי שֶׁרֹב בְּהֵמוֹת הַמְּצוּיִים שָׁם הֵם חֲמוֹרִים, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁהַחֲמוֹרִים מְצוּיִים:

צוֹאַת כֶּלֶב וַחֲזִיר. Excrément de chien/porc avec des peaux (עוֹרוֹת) — comme humain ; sinon comme les autres bêtes (pas de הַרְחָקָה sans odeur ; avec odeur — jusqu’à ce qu’elle cesse). Sauf צוֹאָה רַכָּה de חֲמוֹר revenant de la route, de חָתוּל et נְמִיָּה (סְתָמָן malodorants) — comme humain, et de même une נְבֵלָה מַסְרַחַת. Sur la route, voyant de la צואה sans que l’odeur l’atteigne — pas de crainte du מִיעוּט (âne) ; près de la ville — יֵשׁ אוֹמְרִים de craindre (la plupart des bêtes y sont des ânes).

יֵשׁ אוֹסְרִין לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים אֲדֻמִּים (שֶׁקּוֹרִין ענגלי״שן הא״ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז אוֹ אינדי״ק), שֶׁתַּרְנְגוֹלִין אֵלּוּ צוֹאָתָן מַסְרַחַת מְאֹד (וְלָכֵן הִיא כְּצוֹאַת אָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ רַע — אָסוּר. וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, כְּמוֹ בְּצוֹאַת אָדָם וְלֹא כְּצוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רֵיחַ). אֲבָל צוֹאַת שְׁאָר תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת — דִּינוֹ כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בּוֹ סִרְחוֹן לָרֹב, וְלָכֵן דִּינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם:

מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר וְתַרְנְגוֹלִים אֲדֻמִּים. יֵשׁ אוֹסְרִין de lire face à l’urine d’un âne revenant de la route et à la צואה de coqs rouges (dont la fiente pue très fort) — comme humain. Mais les autres coqs qui marchent dans la maison — comme les autres oiseaux ; leur poulailler (לוּל) toutefois — comme humain (סִרְחוֹן).

אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע (אֲפִלּוּ אֵין הָרֵיחַ מִצּוֹאָה מְגֻלָּה שֶׁעָלֶיהָ אֶלָּא מֵהַטְּמוּנָה וּמְכֻסָּה), אוֹ מִצּוֹאָה שֶׁחָלְפָה וְעָבְרָה וְנִשְׁאַר רֵיחָהּ שָׁם (וְהוּא שֶׁהָרֵיחַ מַגִּיעַ אֵלָיו):

אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע. Interdit de lire le ק״ש face à un tas d’ordures malodorant (même si l’odeur vient de ce qui est enfoui, non exposé), ou d’une צואה passée dont l’odeur demeure — pourvu que l’odeur l’atteigne.

רֵיחַ רַע שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה — גָּזְרוּ עָלָיו חֲכָמִים מִשּׁוּם רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר, וְאָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלוּם. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ — מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, שֶׁהַתַּלְמִידִים שֶׁבְּבֵית הַמִּדְרָשׁ קְצָתָם גּוֹרְסִים בַּלַּיְלָה וּקְצָתָם יְשֵׁנִים וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה. וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם לוֹמֵד בְּיָחִיד וְאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת לְמָקוֹם אַחֵר — אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל זֶה כְּלָל לְדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (אוֹ לְהִתְפַּלֵּל) גָּזְרוּ אֲפִלּוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, כֵּיוָן שֶׁלְּעוֹלָם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם:

רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר. Odeur sans source (רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר), p. ex. avoir passé un vent — les ‘hakhamim l’ont assimilée à רֵיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר : interdit aux דִּבְרֵי תּוֹרָה jusqu’à ce que l’odeur cesse, sans הַרְחָקָה. Venant d’autrui — permis aux דִּבְרֵי תּוֹרָה (impossible à éviter : les élèves du בֵּית מִדְרָשׁ). Mais pour le ק״ש (ou la תפילה) — interdit même pour celle d’autrui jusqu’à ce que l’odeur cesse.