Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman פ״ג — דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע. Chez le Rav, le siman se déploie en ה׳ סְעִיפִים (cinq seifim) : le בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן et ses מְחִצּוֹת, la הַזְמָנָה, les שְׁנֵי חֲדָרִים, la חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן (כְּסָתוּם), et le סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן פ״ג — דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן פ״ג — דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.83), suivi de notre traduction française. Le siman comporte cinq seifim (ה׳ סְעִיפִים ; seif k → .83.k).
סעיף א כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד הַצּוֹאָה מִן הַתּוֹרָה — כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד…
דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד הַצּוֹאָה מִן הַתּוֹרָה — כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּבָר פַּעַם אֶחָד בַּעֲשִׂיַּת צְרָכָיו, וַאֲפִלּוּ אִם פִּנָּה מִמֶּנּוּ הַצּוֹאָה אַחַר כָּךְ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָל עָלָיו שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא פַּעַם אֶחָד — מָאוּס הוּא וְאֵין זֶה מַחֲנֶה קָדוֹשׁ, וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הוּא מִמְּחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת י׳ טְפָחִים, שֶׁהֵן חֹלקוֹת רְשׁוּת לְעַצְמָן לְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן, וְנִמְצָא שֶׁהַצּוֹאָה שֶׁבְּתוֹכָן הִיא בִּרְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַמְּחִצּוֹת עַצְמָן כֵּיוָן שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְכָךְ הֵם מְאוּסִין כְּמוֹ גְּרָף שֶׁל רְעִי, וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם ד׳ אַמּוֹת וּלְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו אֲפִלּוּ פִּנּוּ מִמֶּנּוּ הַצּוֹאָה. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּחָצֵר כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵּא כִּמְלֹא עֵינָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָגוּר וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת הַצּוֹאָה שֶׁבּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁעָשָׂה בַּחֲצֵירוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לָזֶה אֲבָל אִם עָשָׂה בֵּית הַכִּסֵּא בִּמְחִצּוֹת שֶׁל בַּיִת אוֹ חָצֵר — אֵין עַל הַמְּחִצּוֹת אֵלּוּ דִּין בֵּית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גַּם כֵּן מְחִצּוֹת שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, (ו)כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מְיֻחָדוֹת לוֹ בִּלְבַד. [וּ]מֻתָּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ בְּסָמוּךְ לָהֶן מַמָּשׁ (רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה סָמוּךְ לְהֶחָלָל שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁנִּפְלָה שָׁם וְלֹא כְּנֶגְדּוֹ מְלֹא עֵינָיו):
בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן. De même qu’il est interdit מן התורה de lire le ק״ש כְּנֶגֶד הַצּוֹאָה, il est interdit de lire כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן — un lieu déjà utilisé une fois — même après qu’on en a retiré la צוֹאָה, car le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא s’y est posé : מָאוּס הוּא, ce n’est pas מַחֲנֶה קָדוֹשׁ. Il faut s’en écarter de ד׳ אַמּוֹת et כִּמְלֹא עֵינָיו לְפָנָיו. במה דברים אמורים ? כְּשֶׁעָשָׂה חֶדֶר מְיֻחָד ; mais si le lieu est fait des מְחִצּוֹת du בַּיִת ou de la חָצֵר — elles n’ont pas דִּין בֵּית הַכִּסֵּא, car elles ne lui sont pas מְיֻחָדוֹת, et il est permis de lire même tout près.
סעיף ב הִזְמִין מָקוֹם אוֹ חֶדֶר לְבֵית הַכִּסֵּא וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ — אָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ…
הִזְמִין מָקוֹם אוֹ חֶדֶר לְבֵית הַכִּסֵּא וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ — אָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הוֹאִיל וְנִקְרָא עָלָיו שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא — יֵשׁ בּוֹ בִּזָּיוֹן לַקְּרִיאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ. אֲבָל מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ בְּסָמוּךְ לוֹ תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת, שֶׁאֵין קְרִיאַת הַשֵּׁם בִּלְבַד כְּדַאי לֶאֱסֹר חוּצָה לוֹ:
הַזְמָנָה. A désigné un lieu ou une pièce pour un בית הכסא sans l’avoir encore utilisé — אָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא lui est déjà attaché, il y a בִּזָּיוֹן). Mais כְּנֶגְדּוֹ — même בְּסָמוּךְ, תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת — מֻתָּר, car la קְרִיאַת הַשֵּׁם seule ne suffit pas à interdire au-dehors.
סעיף ג הָיוּ לְפָנָיו ב׳ חֲדָרִים וְאָמַר ״חֶדֶר זֶה יִהְיֶה לְבֵית הַכִּסֵּא וְגַם זֶה״ — הֲרֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים…
הָיוּ לְפָנָיו ב׳ חֲדָרִים וְאָמַר ״חֶדֶר זֶה יִהְיֶה לְבֵית הַכִּסֵּא וְגַם זֶה״ — הֲרֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לִקְרוֹת בְּתוֹכָם. אֲבָל אִם אָמַר עַל הַשֵּׁנִי ״וְחֶדֶר זֶה״ וְלֹא אָמַר ״וְגַם זֶה״ — הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ אִם לֹא. לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין לְכַתְּחִלָּה, וְאִם קָרָא — יָצָא. אֲבָל אִם קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת בְּוַדַּאי, אֲפִלּוּ אֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״א:
שְׁנֵי חֲדָרִים. A dit « חֶדֶר זֶה יִהְיֶה לְבֵית הַכִּסֵּא וְגַם זֶה » — les deux sont interdits. Mais s’il a dit « וְחֶדֶר זֶה » sans « וְגַם זֶה » — le second est סָפֵק : לְכַתְּחִלָּה on n’y lit pas, בדיעבד יָצָא. En revanche, qui a lu en un lieu certainement interdit — même מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת (cf. סימן ע״א).
סעיף ד בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁהוּא בַּחֲפִירָה וּפִיו בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת מִן הַגֻּמָּא וְהוּא עָשׂוּי בְּמִדְרוֹן…
בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁהוּא בַּחֲפִירָה וּפִיו בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת מִן הַגֻּמָּא וְהוּא עָשׂוּי בְּמִדְרוֹן, בְּעִנְיָן שֶׁהַרְעִי מִתְגַּלְגֵּל וְנוֹפֵל מִיָּד לְמֵרָחוֹק, וְכֵן הַמֵּי רַגְלַיִם יוֹרְדִין מִיָּד לַגֻּמָּא — הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם בֵּית הַכִּסֵּא כְּלָל חוּץ לַגֻּמָּא (בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְחִצּוֹת בֵּין שֶׁאֵין לוֹ), וּמֻתָּר לִקְרוֹת שָׁם אִם אֵין שָׂם רֵיחַ רַע וְגַם אֵין מַשְׁתִּינִים חוּץ לַגֻּמָּא. אֲבָל אִם מַשְׁתִּינִים שָׁם לִפְעָמִים (וּרְגִילִים בְּכָךְ) — אָסוּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם מֵי רַגְלַיִם), לְפִי שֶׁיֵּשׁ שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא עַל מָקוֹם זֶה שֶׁחוּץ לַגֻּמָּא שֶׁמַּשְׁתִּינִים שָׁם, וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמָּקוֹם זֶה ד׳ אַמּוֹת וּלְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו (וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לוֹ מְחִצּוֹת — אֵין לָהֶם דִּין מְחִצּוֹת בֵּית הַכִּסֵּא לְהַרְחִיק מֵהֶן, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּחִצּוֹת אֶלָּא לְבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל הֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם, שֶׁאֵין אֲסוּרִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אַחַר שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ, שֶׁהַצּוֹאָה שֶׁבַּגֻּמָּה כְּסָתוּם דָּמִי וְאֵין מְחִצּוֹת אֵלּוּ נִקְרָאִים בִּשְׁבִילָהּ מְחִצּוֹת בֵּית הַכִּסֵּא):
חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן. Une fosse dont l’ouverture est à ד׳ אַמּוֹת du creux (גֻּמָּא), en pente, si bien que le רְעִי roule et tombe aussitôt au loin et que les מֵי רַגְלַיִם descendent aussitôt — כְּסָתוּם דָּמִי : permis d’y lire s’il n’y a pas רֵיחַ רַע et qu’on n’urine pas חוּץ לַגֻּמָּא. Mais si l’on y urine parfois (וּרְגִילִים בְּכָךְ) — אָסוּר même לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, à plus forte raison le ק״ש, et il faut s’écarter de ד׳ אַמּוֹת וּכִמְלֹא עֵינָיו.
סעיף ה בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סַפְסָל נָקוּב שֶׁנִּפְנִים עָלָיו, וְכֵן בְּאוֹתָם בָּתִּים שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם…
בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סַפְסָל נָקוּב שֶׁנִּפְנִים עָלָיו, וְכֵן בְּאוֹתָם בָּתִּים שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם כִּסְאוֹת קְטַנִּים נְקוּבִים לְצֹרֶךְ הַיְלָדִים קְטַנִּים שֶׁבַּבַּיִת — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּהְיוּ מְכֻסִּים בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי תּוֹרָה, אוֹ יוֹצִיאֵם מֵהַחֶדֶר שֶׁמִּתְפַּלֵל אוֹ לוֹמֵד בּוֹ, אֲפִלּוּ הֵם נְקִיִּים בְּתוֹכָם וְעַל גַּבָּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לִפָּנוֹת עֲלֵיהֶם — הֲרֵי הֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ צוֹאָה צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ ד׳ אַמּוֹת וּלְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו מִן הַתּוֹרָה:
סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים. Un banc percé sur lequel on se soulage, de même les petites chaises percées des enfants — ils doivent être couverts pendant le ק״ש, la תְּפִלָּה et les דִּבְרֵי תּוֹרָה, ou sortis de la pièce, même s’ils sont propres : puisqu’ils sont מְיֻחָדִים לִפָּנוֹת עֲלֵיהֶם — הֲרֵי הֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא, dont il faut s’écarter de ד׳ אַמּוֹת וּכִמְלֹא עֵינָיו מִן הַתּוֹרָה.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim פ״ג (édition Kehot, ה׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע
Le yesod : les דיני בית הכסא
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord le בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן et son שֵׁם. Ensuite la הַזְמָנָה et les שְׁנֵי חֲדָרִים. Puis la חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן (כְּסָתוּם). Enfin le סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים.
בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן — שֵׁם וּמְאִיסוּת
La status du privy — le שֵׁם et la מְאִיסוּת
Le principe. Un בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן reste interdit même après qu’on en a retiré la צוֹאָה : le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא l’a rendu מָאוּס, ce n’est plus מַחֲנֶה קָדוֹשׁ (סעיף א).
La conséquence. Ce n’est pas la présence de la saleté qui interdit, mais le statut acquis. Cf. siman 79 (צוֹאָה כְּנֶגֶד ק״ש).
הַזְמָנָה — קְרִיאָה בְּתוֹכוֹ וּכְנֶגְדּוֹ
La désignation — dedans et en face
Le principe. Une pièce הִזְמִין לְבֵית הַכִּסֵּא, non encore utilisée — אָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ; mais כְּנֶגְדּוֹ, même בְּסָמוּךְ — מֻתָּר (סעיף ב).
La conséquence. Deux pièces « וְגַם זֶה » — interdites ; « וְחֶדֶר זֶה » seul — סָפֵק, בדיעבד יָצָא ; là où c’est certainement interdit — חוֹזֵר. Cf. siman 82.
חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן — כְּסָתוּם דָּמִי
La fosse en pente — כְּסָתוּם דָּמִי
Le principe. Une חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן qui emporte aussitôt le רְעִי et les מֵי רַגְלַיִם est כְּסָתוּם : permise s’il n’y a ni רֵיחַ רַע ni miction חוּץ לַגֻּמָּא (סעיף ד).
La conséquence. Mais si l’on y urine à l’extérieur — אָסוּר même לְהַרְהֵר. Cf. siman 81.
סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים — כְּבֵית הַכִּסֵּא
Le banc percé — כְּבֵית הַכִּסֵּא
Le principe. Un סַפְסָל נָקוּב ou les כִּסְאוֹת נְקוּבִים des enfants, מְיֻחָדִים לִפָּנוֹת עֲלֵיהֶם, sont כְּבֵית הַכִּסֵּא même propres (סעיף ה).
La conséquence. Les couvrir ou les sortir de la pièce, et s’en écarter de ד׳ אַמּוֹת מִן הַתּוֹרָה. Cf. siman 76.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא, la מְאִיסוּת et le כְּסָתוּם — touche à la pureté du lieu de la קְרִיאַת שְׁמַע et de la תְּפִלָּה. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman פ״ג. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses cinq seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן וּמְחִצּוֹתָיו | או״ח פ״ג — בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן אָסוּר אַף שֶׁפִּנּוּ הַצּוֹאָה ; יֵשׁ מְחִצּוֹת — קוֹרֵא בְּסָמוּךְ. | מ״ב פ״ג — גֶּדֶר ״יָשָׁן״ וְשִׁעוּר הַהַרְחָקָה כִּמְלֹא עֵינָיו. | ערוה״ש פ״ג — דִּין מְחִצּוֹת בֵּית הַכִּסֵּא בַּזְּמַן הַזֶּה. | Voie de l’Admour HaZaken — יָשָׁן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אַף שֶׁפִּנּוּ ; חֶדֶר מְיֻחָד — מַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת וְכִמְלֹא עֵינָיו ; מְחִצּוֹת בַּיִת אוֹ חָצֵר — אֵין עֲלֵיהֶן דִּין בֵּית הַכִּסֵּא (סעיף א). |
| הַזְמָנָה וּשְׁנֵי חֲדָרִים | או״ח פ״ג — הִזְמִינוֹ וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ מֻתָּר כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא בְּתוֹכוֹ. | מ״ב פ״ג — הַזְמָנָה בְּפֶה מְהַנְיָא לֶאֱסֹר הַקְּרִיאָה בְּתוֹכוֹ. | ערוה״ש פ״ג — כֹּחַ הַהַזְמָנָה וְגִדְרֵי הַסָּפֵק בָּהּ. | Voie de l’Admour HaZaken — אָסוּר בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (בִּזָּיוֹן) ; כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ בְּסָמוּךְ — מֻתָּר (סעיף ב). ״וְגַם זֶה״ — שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים ; ״וְחֶדֶר זֶה״ — סָפֵק, בְּדִיעֲבַד יָצָא (סעיף ג). |
| חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן | או״ח פ״ג — חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן כְּסָתוּם ; רמ״א — מַשְׁתִּינִים אָסוּר לְהַרְהֵר. | מ״ב פ״ג — גֶּדֶר ״כְּסָתוּם״ וְרֵיחַ רַע. | ערוה״ש פ״ג — בָּתֵּי כִּסֵּא שֶׁלָּנוּ וְדִין הַמֵּי רַגְלַיִם. | Voie de l’Admour HaZaken — כְּסָתוּם דָּמִי, מֻתָּר בְּלֹא רֵיחַ רַע וּבְלֹא הֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם חוּצָה ; מַשְׁתִּינִים שָׁם — אָסוּר לְהַרְהֵר וְכָל שֶׁכֵּן ק״ש, מַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת (סעיף ד). |
| סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים | או״ח פ״ג — סַפְסָל נָקוּב מֻתָּר לִקְרוֹת כְּשֶׁאֵין צוֹאָה וּמְכֻסֶּה. | מ״ב פ״ג — פְּרָטֵי הַכִּסּוּי וְהַגְּרָף שֶׁתַּחַת הַנֶּקֶב. | ערוה״ש פ״ג — כִּסְאוֹת הַיְלָדִים בַּזְּמַן הַזֶּה. | Voie de l’Admour HaZaken — מְיֻחָדִים לִפָּנוֹת — כְּבֵית הַכִּסֵּא אַף כְּשֶׁנְּקִיִּים ; מְכֻסִּים אוֹ מְסֻלָּקִים, מַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת מִן הַתּוֹרָה (סעיף ה). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm פ״ג, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 3, Rosh, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ה-כ״ו). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ה׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא
Ligne 1 — le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא
Principe du siman : le statut (שֵׁם) de בֵּית הַכִּסֵּא interdit même sans צוֹאָה présente — יָשָׁן, חֶדֶר מְיֻחָד, סַפְסָל נָקוּב (סעיפים א, ב, ה).
Lecture du Rav : c’est la מְאִיסוּת du statut, non la saleté actuelle, qui écarte le מַחֲנֶה קָדוֹשׁ. Cf. siman 79.
Conséquence pratique : traiter un lieu voué au בית הכסא comme interdit même vidé et fermé.
קו ב — הֶפְסֵק וּמְחִצּוֹת
Ligne 2 — הֶפְסֵק et מְחִצּוֹת
Principe du siman : des מְחִצּוֹת מְיֻחָדוֹת portent le דִּין בֵּית הַכִּסֵּא ; celles d’un בַּיִת ou d’une חָצֵר, non (סעיף א).
Lecture du Rav : distinguer la cloison dédiée de la simple paroi ; s’écarter de ד׳ אַמּוֹת וּכִמְלֹא עֵינָיו. Cf. siman 82.
Conséquence pratique : près d’une paroi non dédiée, il est permis de lire même tout contre.
קו ג — כְּסָתוּם וְהַהֶרְחֵק לְמַעֲשֶׂה
Ligne 3 — כְּסָתוּם et distance למעשה
Principe du siman : la fosse en pente est כְּסָתוּם ; mais la miction חוּץ לַגֻּמָּא lui rend le שֵׁם בֵּית הַכִּסֵּא (סעיף ד).
Lecture du Rav : la permission dépend de l’absence de רֵיחַ רַע et de l’usage réel du lieu. Cf. siman 81.
Conséquence pratique : ne pas lire ni penser Torah là où l’on urine, même momentanément propre.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman פ״ג dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman פ״ג (דִּינֵי בֵּית הַכִּסֵּא בִּקְרִיאַת שְׁמַע)
- ① בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן. Un lieu déjà servi de בית הכסא reste אָסוּר même la צוֹאָה retirée ; s’en écarter de ד׳ אַמּוֹת וּכִמְלֹא עֵינָיו. Fondement : SA HaRav פ״ג séif א.
- ② הַזְמָנָה. Pièce désignée mais non encore utilisée — ne pas y lire (מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים) ; mais כְּנֶגְדּוֹ, même בְּסָמוּךְ — מֻתָּר. Fondement : SA HaRav פ״ג séif ב.
- ③ שְׁנֵי חֲדָרִים. « וְגַם זֶה » — les deux interdits ; « וְחֶדֶר זֶה » seul — סָפֵק (לְכַתְּחִלָּה non, בדיעבד יָצָא) ; lu où c’est sûrement interdit — חוֹזֵר. Fondement : SA HaRav פ״ג séif ג.
- ④ חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן. Fosse en pente = כְּסָתוּם — permise sans רֵיחַ רַע ; mais si l’on y urine dehors — אָסוּר même לְהַרְהֵר. Fondement : SA HaRav פ״ג séif ד.
- ⑤ סַפְסָל וְכִסְאוֹת נְקוּבִים. Banc percé et chaises percées des enfants — couvrir ou sortir, même propres, כְּבֵית הַכִּסֵּא. Fondement : SA HaRav פ״ג séif ה.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman פ״ג (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le בֵּית הַכִּסֵּא יָשָׁן, la הַזְמָנָה, la חֲפִירָה בְּמִדְרוֹן, le סַפְסָל נָקוּב — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.