Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman פ״ד — דִּין אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ. Chez le Rav, le siman se déploie en סָעִיף אֶחָד (un seul seif) qui articule trois plans : le מֶרְחָץ חָדָשׁ (le nom seul n’interdit pas), les שְׁלֹשֶׁת הַבָּתִּים du bain usité — חִיצוֹן, אֶמְצָעִי, פְּנִימִי — chacun avec son régime, et enfin le שֵׁם שָׁלוֹם, la פְּסַק דִּין sans טַעַם et la עֲנִיַּת אָמֵן.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן פ״ד — דִּין אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן פ״ד — דִּין אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ — וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.84), suivi de notre traduction française. Le siman comporte un seul seif (סָעִיף אֶחָד ; seif א → .84.1).
סעיף א מֶרְחָץ חָדָשׁ — מֻתָּר ; יָשָׁן : חִיצוֹן — ק״ש, אֶמְצָעִי — שָׁלוֹם, פְּנִימִי — אָסוּר.
אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ, שֶׁאֵין קְרִיאַת שֵׁם אוֹסַרְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁאוֹסֶרֶת בְּבֵית הַכִּסֵּא, לְפִי שֶׁבֵּית הַכִּסֵּא הוּא מָאוּס בְּיוֹתֵר. וּמֶרְחָץ יָשָׁן, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם לְבוּשִׁים — מֻתָּר לִקְרוֹת שָׁם קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵּל. וּבָאֶמְצַע שֶׁקְּצָת מִן הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם לְבוּשִׁים וּקְצָתָם עֲרֻמִּים — יֵשׁ שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי תּוֹרָה אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם עָרֹם. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲרֻמִּים. וּמֻתָּר לִפְסֹק שָׁם דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ הִרְהוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמְּחַשֵּׁב הַטַּעַם בְּלִבּוֹ. וְהַבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם עֲרֻמִּים — אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר כִּי ״שָׁלוֹם״ הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לִתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְאָדָם שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם — יֵשׁ אוֹסְרִין לִקְרוֹת בִּשְׁמוֹ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן (לע״ז). וְיֵשׁ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁאֵין מִתְכַוֵּן עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם אֶלָּא לְהַזְכָּרַת שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם (וּבְדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל. וְכֵן נוֹהֲגִין). וְאָסוּר לַעֲנוֹת שָׁם אָמֵן, וְלֹא לְהַרְהֵר בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. וְאִם שָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה — אָסוּר לוֹמַר לוֹ אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. אֲבָל בַּבַּיִת הָאֶמְצָעִי מֻתָּר לוֹמַר לוֹ כָּךְ:
מֶרְחָץ חָדָשׁ. Un bain neuf où l’on ne s’est pas encore lavé — מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ, car la seule dénomination (קְרִיאַת שֵׁם « bain ») ne l’interdit pas comme elle interdit le בֵּית הַכִּסֵּא, lequel est מָאוּס בְּיוֹתֵר (répugnant en soi). מֶרְחָץ יָשָׁן (déjà utilisé) : dans la salle extérieure, où tous sont vêtus — מֻתָּר לִקְרוֹת ק״ש וּלְהִתְפַּלֵּל. Dans la salle intermédiaire, où certains sont vêtus et d’autres nus — יֵשׁ שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם, mais ni ק״ש, ni תְּפִלָּה, ni דִּבְרֵי תּוֹרָה, même à l’instant où nul n’y est nu ; il est toutefois permis d’y penser la Torah (לְהַרְהֵר), même en présence de personnes nues, et de trancher un din à condition de ne pas en dire le טַעַם — car cela n’est qu’un הִרְהוּר, la raison restant dans le cœur. Dans la salle intérieure, où tous sont nus — אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר, car « שָׁלוֹם » est un nom du Saint béni soit-Il (״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״) ; de même il est interdit de saluer son prochain בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. Un homme nommé Chalom — יֵשׁ אוֹסְרִין de l’appeler par son nom sinon en langue étrangère (לע״ז), וְיֵשׁ מַתִּירִין puisqu’on ne vise que le nom de la personne ; et בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים on suit l’avis indulgent (וְכֵן נוֹהֲגִין). Il est interdit d’y répondre אָמֵן et de penser quoi que ce soit de saint ; et si on lui demande un דְּבַר הֲלָכָה — il est même interdit de lui répondre « אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ » (on ne répond pas au bain), mais dans la salle intermédiaire il est permis de le lui dire.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim פ״ד (édition Kehot, סָעִיף אֶחָד). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּין אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ
Le yesod : peut-on réciter dans les bains ?
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre plans. D’abord le מֶרְחָץ חָדָשׁ — le nom seul n’interdit pas. Ensuite le בֵּית הַחִיצוֹן — tous vêtus, on récite. Puis le בֵּית הָאֶמְצָעִי — l’espace mixte où la parole sainte cède mais la pensée demeure. Enfin le בֵּית הַפְּנִימִי — tous nus, où même le שָׁלוֹם est retenu.
מֶרְחָץ חָדָשׁ — אֵין קְרִיאַת שֵׁם אוֹסַרְתּוֹ
Le bain neuf — le nom seul n’interdit pas
Le principe. מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ ; la קְרִיאַת שֵׁם « bain » ne l’interdit pas comme pour le בֵּית הַכִּסֵּא, שֶׁהוּא מָאוּס בְּיוֹתֵר (séif unique).
La conséquence. Ce qui interdit un lieu, c’est sa réalité répugnante, non son appellation. Cf. siman 76 (צואה).
הַבַּיִת הַחִיצוֹן — כֻּלָּם לְבוּשִׁים
La salle extérieure — tous vêtus
Le principe. בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים לְבוּשִׁים — מֻתָּר לִקְרוֹת שָׁם ק״ש וּלְהִתְפַּלֵּל (séif unique).
La conséquence. Un bain « ancien » n’est pas interdit en bloc ; tout dépend de l’état réel de la salle. Cf. siman 79 (ריח רע).
הַבַּיִת הָאֶמְצָעִי — דִּבּוּר מוּל הִרְהוּר
La salle intermédiaire — parole contre pensée
Le principe. יֵשׁ שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא ק״ש וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲפִלּוּ שֶׁאֵין שָׁם עָרֹם ; אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר וְלִפְסֹק דִּין בְּלֹא טַעַם (séif unique).
La conséquence. La parole sainte est interdite, la pensée reste permise — le psak sans son motif équivaut à un הִרְהוּר. Cf. siman 81 (מי רגלים).
הַבַּיִת הַפְּנִימִי — שֵׁם שָׁלוֹם
La salle intérieure — le nom « Chalom »
Le principe. כֻּלָּם עֲרֻמִּים — אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר, כִּי ״שָׁלוֹם״ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ; אָסוּר לַעֲנוֹת אָמֵן וּלְהַרְהֵר בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה (séif unique).
La conséquence. Un homme nommé Chalom — הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל (וְכֵן נוֹהֲגִין) ; une question de halakha — même « אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ » ne se dit pas ici, mais se dit dans la salle intermédiaire.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le מֶרְחָץ חָדָשׁ, les שְׁלֹשֶׁת הַבָּתִּים et le שֵׁם שָׁלוֹם — touche à la conduite quotidienne dans les lieux de bain. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman פ״ד. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de son seif unique.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| מֶרְחָץ חָדָשׁ מוּל בֵּית הַכִּסֵּא | או״ח פ״ד — מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ. | מ״ב פ״ד — גֶּדֶר הַ״חָדָשׁ״ וּמָתַי נַעֲשֶׂה כְּיָשָׁן. | ערוה״ש פ״ד — הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין מֶרְחָץ לְבֵית הַכִּסֵּא. | Voie de l’Admour HaZaken — חָדָשׁ מֻתָּר, שֶׁאֵין קְרִיאַת שֵׁם אוֹסַרְתּוֹ ; בֵּית הַכִּסֵּא מָאוּס בְּיוֹתֵר (סעיף א). |
| הַבָּתִּים — חִיצוֹן וְאֶמְצָעִי | או״ח פ״ד — חִיצוֹן מֻתָּר ; אֶמְצָעִי שְׁאִילַת שָׁלוֹם אֲבָל לֹא ק״ש וּתְפִלָּה. | מ״ב פ״ד — פְּרָטֵי שְׁלֹשֶׁת הַבָּתִּים וְדִינָם בַּזְּמַן הַזֶּה. | ערוה״ש פ״ד — גֶּדֶר הָעֲרֻמִּים הַקּוֹבֵעַ אֶת הַבַּיִת. | Voie de l’Admour HaZaken — חִיצוֹן ק״ש וּתְפִלָּה ; אֶמְצָעִי שָׁלוֹם וְלֹא ק״ש, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם עָרֹם (סעיף א). |
| הַבַּיִת הַפְּנִימִי וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם | או״ח פ״ד — פְּנִימִי אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר ; וְאָסוּר לַעֲנוֹת אָמֵן. | מ״ב פ״ד — טַעַם ״שָׁלוֹם״ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. | ערוה״ש פ״ד — דִּין אָדָם שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם. | Voie de l’Admour HaZaken — אֲפִלּוּ שָׁלוֹם אָסוּר (״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״) ; שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם — הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל, וְכֵן נוֹהֲגִין (סעיף א). |
| הִרְהוּר, פְּסַק דִּין וַעֲנִיַּת אָמֵן | או״ח פ״ד — הַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר (הַגָּהָה). | מ״ב פ״ד — פְּרָטֵי הַהִרְהוּר וּפְסַק הַדִּין בְּלֹא טַעַם. | ערוה״ש פ״ד — גֶּדֶר עֲנִיַּת אָמֵן וּתְשׁוּבַת הֲלָכָה. | Voie de l’Admour HaZaken — מֻתָּר לְהַרְהֵר וְלִפְסֹק דִּין בְּלֹא טַעַם (כְּהִרְהוּר) ; בַּפְּנִימִי אָסוּר אָמֵן וַאֲפִלּוּ ״אֵין מְשִׁיבִין״ (סעיף א). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm פ״ד, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 3, Ran, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Chabbat י׳, Avoda Zara מ״ד, Chevouot ל״ה). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (סָעִיף אֶחָד) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — הַמָּקוֹם לְפִי מַהוּתוֹ
Ligne 1 — le lieu se juge par sa réalité
Principe du siman : מֶרְחָץ חָדָשׁ מֻתָּר, שֶׁאֵין קְרִיאַת שֵׁם אוֹסַרְתּוֹ (סעיף א).
Lecture du Rav : ce qui interdit, c’est le מָאוּס בְּיוֹתֵר du בֵּית הַכִּסֵּא, non le nom « bain ». Cf. siman 76.
Conséquence pratique : évaluer le lieu par son état réel — un bain neuf inutilisé n’a pas le statut du bain usité.
קו ב — מִדְרָג לְפִי הָעֶרְוָה
Ligne 2 — une gradation selon la nudité
Principe du siman : חִיצוֹן (לְבוּשִׁים) — ק״ש ; אֶמְצָעִי (מְעֹרָב) — שָׁלוֹם ; פְּנִימִי (עֲרֻמִּים) — אָסוּר (סעיף א).
Lecture du Rav : trois salles, trois régimes ; c’est la présence de עֲרֻמִּים qui fixe le statut, non la simple appartenance au bain. Cf. siman 79.
Conséquence pratique : dans la salle intermédiaire, la ק״ש est interdite même à l’instant où nul n’est nu.
קו ג — מַחֲשָׁבָה מוּל דִּבּוּר
Ligne 3 — la pensée face à la parole
Principe du siman : מֻתָּר לְהַרְהֵר וְלִפְסֹק דִּין בְּלֹא טַעַם ; בַּפְּנִימִי אֲפִלּוּ שָׁלוֹם וְאָמֵן אָסוּר (סעיף א).
Lecture du Rav : la ligne de partage est celle du דִּבּוּר ; le psak dénué de טַעַם reste dans le cœur, comme un הִרְהוּר. Cf. siman 81.
Conséquence pratique : penser la Torah est permis partout ; la dire à voix haute suit le statut de la salle.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman פ״ד dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman פ״ד (דִּין אִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ)
- ① מֶרְחָץ חָדָשׁ. Un bain neuf où l’on ne s’est pas encore lavé — מֻתָּר d’y lire et d’y prier ; le nom seul n’interdit pas. Fondement : SA HaRav פ״ד séif unique.
- ② בֵּית הַחִיצוֹן. Salle extérieure, tous vêtus — מֻתָּר ק״ש וּתְפִלָּה. Fondement : SA HaRav פ״ד séif unique.
- ③ בֵּית הָאֶמְצָעִי. Salle mixte — שְׁאִילַת שָׁלוֹם permise ; ק״ש, תְּפִלָּה et דִּבְרֵי תּוֹרָה interdits, même si nul n’est nu ; לְהַרְהֵר et פְּסַק דִּין בְּלֹא טַעַם permis. Fondement : SA HaRav פ״ד séif unique.
- ④ בֵּית הַפְּנִימִי. Tous nus — אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר (שֵׁם ה׳) ; אָסוּר de répondre אָמֵן et de penser une דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. Fondement : SA HaRav פ״ד séif unique.
- ⑤ שְׁאֵלַת הֲלָכָה. Dans la salle intérieure, il est interdit même de dire « אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ » ; dans la salle intermédiaire, il est permis de le dire. Un homme nommé Chalom — הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל (וְכֵן נוֹהֲגִין). Fondement : SA HaRav פ״ד séif unique.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman פ״ד (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le מֶרְחָץ, les הַבָּתִּים, le שֵׁם שָׁלוֹם — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.