✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מבואות המטונפות ומקום הטנופת — עיונים מעמיקים
סימן פ״ה · ב׳ סעיפים
מבוי המטונף · ההפסקה בק״ש · הרהור כדיבור · דברי חול וכינויים
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ה — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ד:-כ״ה. · שבת ק״נ. · «והיה מחניך קדוש» · אפילו להרהר בדברי תורה אסור · הרהור לאו כדיבור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — גדר איסור הקריאה במבואות המטונפות ובמקום הטנופת, יסוד «והיה מחניך קדוש» (ברכות כ״ד:-כ״ה.), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
  2. מבוי המטונף וההפסק — «לא ילך אדם במבואות המטונפות ויקרא קריאת שמע», ואם היה קורא ובא צריך להפסיק (סעיף א׳)
  3. הרהור כדיבור? — «אפילו להרהר בדברי תורה אסור» במקום הטנופת, חקירת גדר האיסור (סעיף ב׳, שבת ק״נ.)
  4. מקום הטנופת — דברי חול וכינויים מותרים, שמות שאינן נמחקין אסורים, להפריש מדבר האיסור (סעיף ב׳)
  5. מחניך קדוש — יסוד קדושת המקום · זיקה לסי׳ פ״ג וסי׳ פ״ד · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק״ש; ואם היה קורא ובא — צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף, וכשיוצא חוזר למקום שפסק (ואם שהה כדי לגמור את כולה — אין צריך לחזור). הגה: וי״א שחוזר לראש, וכן עיקר. ב׳: אפילו להרהר בד״ת אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת (מקום שיש בו צואה ומי רגלים). דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש, וכן הכינויים; אבל השמות שאינן נמחקין אסור להזכירם. ואם נזדמן להפריש מדבר האיסור — מפריש אפילו בלשון הקודש.

Résumé concis :

ב׳ seifim : le siman règle les lieux souillés (מבואות המטונפות, מקום הטנופת) où l on ne peut lire le ק״ש ni prononcer — ni même penser — des paroles de Torah. (א) le מבוי המטונף et l interruption (ההפסקה) du Chéma (« לא ילך אדם במבואות המטונפות ויקרא קריאת שמע ») ; (ב) le מקום הטנופת — הרהור אסור (« אפילו להרהר בד״ת אסור »), mais דברים של חול et כינויים sont permis, et il est permis de להפריש מדבר האיסור. Le tout ancré dans « והיה מחניך קדוש ».

1. הקדמת הסוגיא — מבואות המטונפות ומקום הטנופת, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין המקומות שאסור לקרות בהם קריאת שמע ולהזכיר בהם דברי קודש — מבואות המטונפות ומקום הטנופת. ראש הסימן: «לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע» (סעיף א׳), ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) איסור הקריאה במבוי המטונף וההפסקה בו — שהעובר במקום צואה ומי רגלים אסור לקרות שם, ואף החופה פיו בידו; (ב) איסור הדיבור וההרהור בדברי קודש במקום הטנופת — בית הכסא ובית המרחץ. ויסוד שניהם — «כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחניך קדוש» (דברים כ״ג:ט״ו), שממנו למדו חכמים (ברכות כ״ה.) שצריך המקום להיות נקי בשעת דברי קדושה.
הערה יסודית: ציר הסימן — גדר קדושת המקום. יש בו שני דינים נפרדים: דין הק״ש עצמה (שאינה נקראת במקום מטונף, ואם התחיל — מפסיק), ודין דברי הקדושה בכלל (שאף ההרהור בהם אסור במקום הטנופת). ולזה נפקא מינה בין העובר דרך מבוי מטונף (שאין שם קביעות טנופת) לבין העומד בבית הכסא ובבית המרחץ (מקום קבוע).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «והיה מחניך קדוש» — האם גדר האיסור מדין כבוד המקום והשם (שאין ראוי להזכיר קדושה במקום מגונה), או מדין הכשר הגברא והמצוה (שאין הקורא ראוי לקרות במקום טינוף)? ונפקא מינה בהרהור, ובדברי חול, ובכינויים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. מבוי המטונף וההפסק — «לא ילך אדם במבואות המטונפות ויקרא קריאת שמע» (ברכות כ״ד:), החזרה לראש

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע; ואפילו אם היה קורא ובא — צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף. וכשיוצא משם, אפילו שהה כדי לגמור את כולה — אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק. הגה: ויש אומרים שחוזר לראש, וכן עיקר.»
שורש הדין — ברכות כ״ד:-כ״ה.: המהלך במבואות המטונפות אינו רשאי לחפות פיו בידו ולקרות, שאין הטנופת נדחית בכיסוי הפה; ובעומד כנגד צואה ומי רגלים אסור לקרות, ולמדוה מ«והיה מחניך קדוש». וכן פסק הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳): שלא יקרא כנגד צואה ומי רגלים ולא במרחץ ובבית הכסא. ומרן העתיק, וכתב הבית יוסף מקורו מן הטור והרא״ש.
קושיא — מאי מהני הנחת יד על הפה? אם המקום מטונף — מה הועיל בחפיית פיו, והלא הטנופת לפניו; ואם אין הטנופת מעכבת — למה לא יקרא כדרכו? ומה בא מרן להשמיע ב«יניח ידו על פיו»?
תירוץ: היה מקום לומר שכיסוי הפה מועיל, שלא יהיו דברי הקדושה יוצאים כנגד הטנופת בגילוי; קא משמע לן מרן שאינו מועיל, שהאיסור תלוי במקום ולא בכיסוי, וכל שהמקום מטונף — אסור לקרות בו אף בחופה פיו. ומזה נלמד שהאיסור מדין המקום («מחניך קדוש»), לא מדין יציאת ההבל בלבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «צריך להפסיק»: אף מי שהתחיל בהיתר וקורא ובא, כשמגיע למבוי המטונף פוסק, שאין הקריאה שהתחילה בהיתר מתירה המשך במקום איסור. ובחזרתו נחלקו: מרן — «אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק» (כדין השוהה בהפסק, עי׳ סי׳ ס״ה); והרמ״א — «וי״א שחוזר לראש וכן עיקר», שההפסק במקום מטונף חמור וצריך לחזור לראש. ועי׳ סי׳ ס״ה לכלל דין השוהה בקריאת שמע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מבוי המטונף: (א) עובר במבוי מטונף — לא יקרא, ואף בחופה פיו. (ב) התחיל בהיתר ונכנס למבוי מטונף — מפסיק. (ג) יצא: למרן חוזר למקום שפסק, ולרמ״א (וכן עיקר) לראש. (ד) שיעור השהייה וכלל ההפסק — עי׳ סי׳ ס״ה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע»; ואם היה קורא ובא — מפסיק. וכשיצא: למרן חוזר למקום שפסק, ולרמ״א (וכן עיקר) חוזר לראש (עי׳ סי׳ ס״ה).

3. הרהור כדיבור? — «אפילו להרהר בדברי תורה אסור» (שבת ק״נ.), גדר האיסור

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. הגה: ואפילו הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ.»
שורש הדין — שבת ק״נ.: «מהרהר אדם בדברי תורה ובלבד שלא יהרהר במקום הטנופת ובבית המרחץ». הרי שאף ההרהור, שבשאר מקומות מותר, נאסר במקום הטנופת ובמרחץ. ומכאן פסק מרן, וכתב הרמ״א שאף הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר״ן פרק כירה, ונמוקי יוסף בשם ארחות חיים). וכן דעת הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳).
קושיא — הרהור לאו כדיבור! והלא קיימא לן «הרהור לאו כדיבור דמי» (ברכות כ׳:), שהמהרהר קריאת שמע לא יצא; ואם אין ההרהור נחשב דיבור — למה נאסר במקום הטנופת, והלא לא הוציא דבר קדושה מפיו?
תירוץ: יש לחלק בין שני גדרים: לענין יציאת ידי חובה — «הרהור לאו כדיבור», שאין המצוה מתקיימת במחשבה; אבל לענין כבוד המקום וקדושת הדברים — אף ההרהור בכלל, שהמחשבה בדברי תורה במקום מגונה גופא זלזול בכבוד התורה. ונמצא ש«והיה מחניך קדוש» אוסר אף הרהור, אף שאינו «דיבור» לענין קיום המצוה; ולזה כיוון מרן ב«אפילו להרהר». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — גדר «אפילו להרהר»: ונפקא מינה במהרהר במקום שאין בו טנופת קבועה, ובמחשבת חול, ובנכנס הרהור תורה בעל כרחו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הרהור: (א) מקום הטנופת (צואה ומי רגלים), בית הכסא, בית המרחץ — אסור אף להרהר בדברי תורה. (ב) הלכות המרחץ עצמן — אסור ללמוד במרחץ (רמ״א). (ג) נכנסה לו מחשבת תורה בעל כרחו — עי׳ דעת הרב (רמה 4). (ד) לענין יציאת ק״ש בהרהור — עי׳ סי׳ ס״ב. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת» (שבת ק״נ.): שאף שהרהור לאו כדיבור לענין יציאת המצוה, מכל מקום מדין «והיה מחניך קדוש» אף המחשבה בקדושה במקום מגונה אסורה.

4. מקום הטנופת — דברי חול וכינויים, שמות שאינן נמחקין, להפריש מאיסור

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (המשך): «דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש, וכן הכינויים כגון רחום נאמן וכיוצא בו מותר לאמרם שם; אבל השמות שאינם נמחקין אסור להזכירם שם. ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור — מפריש, ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש. הגה: ובמקום שמותר להרהר בדברי תורה, מותר לפסוק דין, ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר.»
שורש הדין — הבחנה בין קדושת הלשון לקדושת השם: אף שהאיסור על דברי קודש, מכל מקום עצם לשון הקודש אינה אסורה, ולכן דברי חול מותר לאמרם שם אף בלשון הקודש; וכן הכינויים («רחום», «נאמן») — אינם שמות ממש ומותר. אבל השמות שאינן נמחקין (שבעה שמות) — אסור להזכירם, שיש בהזכרתם במקום מטונף משום בזיון. ולהפריש מדבר האיסור התירו אף בלשון הקודש, שמניעת המכשול דוחה את כבוד המקום.
קושיא — סתירה בהזכרת קדושה? אם מקום הטנופת אוסר דברי קדושה — איך התירו «להפריש מדבר האסור... ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש»? והרי הזכיר ענין קדושה במקום מטונף!
תירוץ: הפרשת חבירו מאיסור אינה «דבר שבקדושה» לעצמה אלא הצלה ממכשול, והפרשה מן העבירה דוחה את כבוד המקום; ולכן התירו אף בלשון הקודש ואף בענייני קודש, שאין כאן לימוד או תפילה אלא מניעת עבירה. ובמקום שמותר להרהר (שאין בו טנופת קבועה) — אף לפסוק דין מותר, ובלבד שלא יאמר טעמו (רמ״א), שאמירת הטעם היא לימוד תורה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — גדר הכינויים והלשונות: דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בכינויים ובשמות שבלשונות הנכרים: יש שהחמירו אף בכינוי הנאמר דרך קדושה, ויש שהקילו כל שאינו שם ממש; ולענין הזכרת השם בלשון חול ובענין השלום עי׳ סי׳ פ״ד. ולענין פסיקת דין בלא טעם — נחלקו בגדר «טעמו של דבר». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מקום הטנופת: (א) דברי חול — מותר אף בלשון הקודש. (ב) כינויים (רחום, נאמן) — מותר. (ג) שמות שאינן נמחקין — אסור להזכיר. (ד) להפריש מאיסור — מותר אף בלשון הקודש ובענייני קודש. (ה) לפסוק דין במקום שמותר להרהר — מותר בלא טעם (רמ״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
דברי חול וכינויים מותר לאמרם במקום הטנופת בלשון הקודש; שמות שאינן נמחקין אסור להזכיר; ולהפריש מדבר האיסור מותר אף בלשון הקודש ובענייני קודש; ולפסוק דין — במקום שמותר להרהר, ובלבד שלא יאמר טעמו (רמ״א).

5. «מחניך קדוש» — קדושת המקום · זיקה לסי׳ פ״ג וסי׳ פ״ד · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «לא ילך אדם במבואות המטונפות ויקרא קריאת שמע, ואם היה קורא ובא מפסיק (א׳); אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת; דברי חול וכינויים מותר, שמות שאינן נמחקין אסור; להפריש מדבר האיסור מותר אף בלשון הקודש (ב׳).»
שורש הדין — «והיה מחניך קדוש»: יסוד כל הסימן «כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר» (דברים כ״ג:ט״ו), שדרשו חכמים (ברכות כ״ה.) לענין ההרחקה מצואה ומי רגלים בשעת דברי קדושה. ומכאן דין הק״ש (עי׳ סי׳ ע״ו-ע״ח לענין צואה ומי רגלים) ודין ההזכרה (סי׳ פ״ד לענין בית המרחץ, סי׳ פ״ג לענין בית הכסא). והשוה סי׳ ס״ה (דין ההפסק בקריאת שמע) לענין החזרה למקום שפסק.
קושיא — אם קדושת המקום מעכבת, למה התירו דברי חול וכינויים? הרי המקום מטונף, ולשון הקודש קדושה, ואיך הותר לדבר בה שם?
תירוץ: קדושת לשון הקודש אינה נאסרת מצד עצמה במקום מטונף — שאין הקדושה בעצם האותיות אלא בענין; ולכן דברי חול, אף בלשון הקודש, מותרים, וכן הכינויים שאינם שמות. רק דברי קדושה ממש (קריאת שמע, תורה, שמות שאינן נמחקין) נאסרו, מדין כבוד השם והתורה. ונמצא שהאיסור על התוכן הקדוש, לא על הלשון. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
מבוי המטונף לא יקרא קריאת שמע, ואף בחופה פיו בידו (סעיף א׳).
היה קורא ובא מפסיק כשמגיע למבוי; וכשיוצא — חוזר לראש (רמ״א, וכן עיקר), עי׳ סי׳ ס״ה.
הרהור בדברי תורה אסור במקום הטנופת, בבית הכסא ובבית המרחץ (שבת ק״נ.).
דברי חול וכינויים מותר לאמרם שם אף בלשון הקודש (רחום, נאמן וכיוצא).
שמות שאינן נמחקין אסור להזכירם שם.
להפריש מדבר האיסור מותר אף בלשון הקודש ובענייני קודש.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
מבוי המטונף וההפסקה לא יקרא, ואם קורא ובא מפסיק; חזרה לראש (רמ״א) פ״ה סעיף א׳ (ברכות כ״ד:; טור; בית יוסף; רמ״א)
הרהור במקום הטנופת אף הרהור בדברי תורה אסור פ״ה סעיף ב׳ (שבת ק״נ.; רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳)
דברי חול וכינויים מותר בלשון הקודש; שמות שאינן נמחקין אסור פ״ה סעיף ב׳ (רמב״ם; בית יוסף)
להפריש מדבר האיסור מותר אף בלשון הקודש ובענייני קודש פ״ה סעיף ב׳ (בית יוסף; רמ״א)
יסוד «מחניך קדוש» קדושת המקום בשעת דברי קדושה דברים כ״ג:ט״ו; ברכות כ״ה.; סי׳ פ״ג, פ״ד, ע״ו
גמרא: ברכות כ״ד:-כ״ה. · שבת ק״נ. · ברכות כ׳: («מבואות המטונפות»; «מהרהר אדם בדברי תורה ובלבד שלא יהרהר במקום הטנופת ובבית המרחץ»; «הרהור לאו כדיבור»; «והיה מחניך קדוש»)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן פ״ה · מבואות המטונפות ומקום הטנופת · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן פ״ה · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta