✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

כיוון איברי הגוף בשעת התפילה — עיונים מעמיקים
סימן צ״ה · ד׳ סעיפים
רגליו זה אצל זה · כפיפת הראש · עיניו למטה ולבו למעלה · ידיו על לבו כעבד לפני רבו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ״ה — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה פרק ה׳), רוקח, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות י׳: · יבמות ק״ה: · שבת י׳. · «ורגליהם רגל ישרה» · עיניו למטה ולבו למעלה · כעבד לפני רבו

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — גדר עמידת התפילה ושני הצירים (דמיון למלאכים / עמידת עבד לפני רבו), מקורותיו (ברכות י׳:, יבמות ק״ה:, שבת י׳.)
  2. רגליו זה אצל זה — להדמות למלאכים «ורגליהם רגל ישרה» (ברכות י׳:), וכיוונן גם בקדושה
  3. כפיפת הראש — עיניו למטה לארץ ולבו למעלה לשמים, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש (יבמות ק״ה:)
  4. ידיו על לבו — כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד (שבת י׳.), ולא על חלציו דרך יוהרא
  5. גדר עמידת התפילה — זיקה לסי׳ צ״ז וסי׳ צ״ח · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

כִּוּוּן אֵיבָרָיו בִּשְׁעַת תְּפִלָּה. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: יכוין רגליו זה אצל זה, כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים «ורגליהם רגל ישרה» (וי״א ילך לפניו ג׳ פסיעות — רוקח). ב׳: יכוף ראשו מעט, עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים. ג׳: מניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד, ולא על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא. ד׳: טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש״צ.

Concise summary:

ד׳ seifim: the siman regulates the posture of the body during the Amida, woven from two models: דמיון למלאכים — רגליו זה אצל זה as one (ורגליהם רגל ישרה, ברכות י׳:), and עמידת עבד לפני רבו — ידיו על לבו like a servant באימה ביראה ובפחד (שבת י׳.). Between them, the כפיפת הראש: עיניו למטה לארץ and בלבו יכוין למעלה לשמים (יבמות ק״ה:). And טוב לכוין רגליו also at קדושה (ד׳).

1. הקדמת הסוגיא — דין כיוון האיברים, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בכיוון איברי הגוף בשעת התפילה — כיצד יעמיד המתפלל את גופו לפני קונו. ראש הסימן: «יכוין רגליו זה אצל זה... להדמות למלאכים» (סעיף א׳), ובו ד׳ סעיפים בדיני העמידה. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) דמיון למלאכים — «ורגליהם רגל ישרה» (יחזקאל א׳; ברכות י׳:), שהמתפלל מדמה עצמו לצבא מרום העומדים ברגל ישרה; (ב) עמידת עבד לפני רבו — «כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד» (סעיף ג׳; שבת י׳.), בהכנעה ובכפיפת ראש. ומצירים אלו נובעים פרטי הסימן: כיוון הרגליים, כפיפת הראש, נתינת העיניים למטה והלב למעלה, והנחת הידיים על הלב.
הערה יסודית: ציר הסימן — כיצד מתלכדים שני הדימויים בגוף אחד. הרגליים כמלאכים (למעלה), והידיים והראש כעבד (הכנעה); העיניים למטה לארץ (הכנעת בית המקדש) והלב למעלה לשמים. ולזה נפקא מינה במי שאין בידו לקיים את הכל, ובגדרי «דרך יוהרא» שבהנחת הידיים.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: גדר עמידת התפילה — האם עיקרה דמיון למלאכים (שהמתפלל עולה למדרגת צבא מרום, «ורגליהם רגל ישרה»), או עמידת עבד לפני רבו (הכנעה ואימה של עבד לפני המלך)? ונפקא מינה בסדרי הקדימה כשאין בידו לקיים הכל, ובטעם כיוון הרגליים בקדושה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. רגליו זה אצל זה — «ורגליהם רגל ישרה» להדמות למלאכים (ברכות י׳:)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «יכוין רגליו זה אצל זה בכוון כאלו אינם אלא אחד להדמות למלאכים דכתיב בהן ורגליהם רגל ישרה כלומר רגליהם נראים כרגל אחד» (וי״א «כשעומד להתפלל ילך לפניו ג׳ פסיעות דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות» — רוקח).
שורש הדין — ברכות י׳:: אמרו חכמים שהמתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר במלאכים «ורגליהם רגל ישרה» (יחזקאל א׳ ז׳), שנראות כרגל אחד. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפילה פרק ה׳): מן הדברים שהמתפלל צריך לתקן בגופו — «משוה רגליו זו בצד זו». ומרן העתיק לשון זו, וכתב הבית יוסף מקורה. והיש אומרים (רוקח) הוסיף שילך ג׳ פסיעות לפניו דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות.
קושיא — למה דווקא דמיון למלאכים? אדם עומד לפני קונו כעבד המכניע עצמו, ולכאורה היה ראוי שיעמוד בכפיפה ובשפלות; ומאי טעמא הצריכוהו לכוין רגליו «להדמות למלאכים», שהם צבא מרום ומדרגה עליונה — הרי אין אדם דומה למלאך?
תירוץ: אין הכוונה שהאדם משתווה למלאך, אלא שבשעת התפילה — שהיא עמידה לפני השכינה — מדמה עצמו לצבא מרום המשמשים לפני הכיסא, שכולם עומדים «ברגל ישרה» כאיש אחד, בלא פירוד ובלא תנועה. שביטול הרגליים זו אצל זו מבטא עמידה של קבע, שאין לו רשות לזוז ממקומו כמלאך העומד על עמדו. ועם זה נשארת עמידת העבד (סעיף ג׳), שהאימה והכיוון באים כאחד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «כאלו אינם אלא אחד» וכיוון הרגליים בקדושה: דקדק מרן «בכוון כאלו אינם אלא אחד» — שאין די בקירוב הרגליים אלא שיֵראו כרגל אחד ממש, כלשון הכתוב «רגל ישרה». ומכאן טעם סעיף ד׳: «טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש״צ», שבקדושה אנו מקדישים כמלאכים («כשם שמקדישים... בשמי מרום»), ולכן ראוי לעמוד אז ברגל ישרה כמותם. ולענין ג׳ הפסיעות עי׳ סי׳ צ״ה (רוקח) ולענין סדר התפילה עי׳ סי׳ צ״ח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — רגליו זה אצל זה: (א) כיוון הרגליים בתחילת התפילה — «כאלו אינם אלא אחד». (ב) כיוונן גם בקדושה עם הש״צ (סעיף ד׳). (ג) ג׳ פסיעות דרך קירוב לפני התפילה (יש אומרים, רוקח). (ד) לענין העקב והאצבעות — עי׳ נושאי כלים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
יכוין רגליו זה אצל זה כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים «דכתיב בהן ורגליהם רגל ישרה» (ברכות י׳:) — וטוב לכוונן גם בקדושה עם ש״צ (סעיף ד׳), שאז מקדישים כמלאכים.

3. כפיפת הראש — «עיניו למטה לארץ» ולבו למעלה לשמים (יבמות ק״ה:)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ ויחשוב כאלו עומד בבית המקדש ובלבו יכוין למעלה לשמים.»
שורש הדין — יבמות ק״ה:: נחלקו שם — אחד אומר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, ואחד אומר עיניו למעלה; וכתבו הראשונים שיתקיימו שני הכתובים — עיניו למטה כנגד בית המקדש שבארץ, ולבו למעלה לשמים. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפילה פרק ה׳) שיכוף ראשו מעט ויתן עיניו למטה. ומרן העתיק, וכתב הבית יוסף מקורו.
קושיא — עיניו למטה ולבו למעלה, תרתי דסתרי? אם עיקר התפילה כוונת הלב למעלה — היה ראוי שישא עיניו לשמים כלפי לבו; ואם ראוי להכניע העיניים למטה — למה יפריד בין העיניים והלב? ומאי טעמא חילקו ביניהם?
תירוץ: אין כאן סתירה אלא שני עניינים כאחד. העיניים למטה — הכנעה ואימה, «ויחשוב כאלו עומד בבית המקדש», שהוא מקום השכינה שבארץ, ומגביה עיניו יראה כמביט למעלה בגאווה. והלב למעלה — עיקר הכוונה, שהמחשבה דבקה בשמים. נמצא הגוף מכניע והלב עולה, וזהו שלמות העמידה. וכתבו הראשונים שהמגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג — אין רוח חכמים נוחה מהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «ויחשוב כאלו עומד בבית המקדש»: ונפקא מינה במי שאינו יכול לכוון כנגד המקדש, ובטעם נתינת העיניים למטה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — כפיפת הראש: (א) יכוף ראשו מעט — לא הרבה. (ב) עיניו למטה לארץ. (ג) יחשוב כאילו עומד בבית המקדש. (ד) ובלבו יכוין למעלה לשמים — עיקר הכוונה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ ויחשוב כאלו עומד בבית המקדש ובלבו יכוין למעלה לשמים» (יבמות ק״ה:) — הגוף מכניע והלב עולה.

4. ידיו על לבו — «כעבד לפני רבו» באימה ביראה ובפחד (שבת י׳.)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «מניח ידיו על לבו כפותין (פי׳ כקשורין) הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא» (וע״ל ריש סימן צ״ז).
שורש הדין — שבת י׳.: אמרו שם על גדולי האמוראים שהיו מציינים עצמם בשעת התפילה ועומדים כעבד לפני רבו. ומזה למדו הראשונים שהמתפלל צריך לעמוד בהכנעה, «כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד». והנחת הידיים על הלב כפותין (כקשורין), הימנית על השמאלית, היא דרך עבד העומד לפני רבו; ולא יניחן על חלציו (מותניו) מפני שהוא דרך יוהרא וגאווה. ומרן העתיק הדין, וציין «וע״ל ריש סימן צ״ז».
קושיא — הנחת הידיים על החלצים דרך יוהרא, ולמה? לכאורה הנחת היד על המותן היא עמידה של מנוחה, ומאי גריעותא בה עד שקראוה «דרך יוהרא»? והרי אינו אלא מצב הגוף, ואיזה גאווה יש בהנחת יד על החלץ?
תירוץ: העומד וידיו על חלציו עומד כאדם המרגיש עצמו ריבון לעצמו, במנוחה ובבטחון של גדלות, ואין זו עמידת עבד לפני רבו אלא עמידת שוֵה. אבל המתפלל צריך להכניע עצמו, ולכן מניח ידיו על לבו כפותין — כעבד שידיו אסורות מלעשות דבר, שכולו נתון לרצון רבו. ונמצא שהנחת היד על החלץ סותרת את יסוד העמידה (עמידת עבד), ולכן היא «דרך יוהרא». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — גדרי הנחת הידיים ומנהג המקום: דנו הפוסקים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בפרטי ההנחה. ולפי שולחן ערוך הרב, טעם ההנחה כפותין הוא «במקום שנוהגין לעמוד כן לפני המלך כשמדברים עמו ושואלין ממנו צרכיהם», והכל כמנהג המקום; ויש נוהגין לכוף האגודל בתוך פיסת היד, ויש מניחין זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית. הרי שההנחה תלויה בדרך הכנעה שלפני המלך לפי מנהג המקומות. ולענין הכנעת הגוף עי׳ ריש סי׳ צ״ז. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — ידיו על לבו: (א) מניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית. (ב) עומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד. (ג) לא יניח ידיו על חלציו — דרך יוהרא. (ד) פרטי ההנחה כמנהג המקום (שולחן ערוך הרב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«מניח ידיו על לבו כפותין... הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא» (שבת י׳.).

5. גדר עמידת התפילה — זיקה לסי׳ צ״ז וסי׳ צ״ח · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «יכוין רגליו זה אצל זה... להדמות למלאכים (א׳); יכוף ראשו מעט, עיניו למטה לארץ ולבו למעלה לשמים (ב׳); מניח ידיו על לבו כפותין ועומד כעבד לפני רבו, ולא על חלציו דרך יוהרא (ג׳); וטוב לכוין רגליו גם בקדושה עם ש״צ (ד׳).»
שורש הדין — שני צירי העמידה: העמידה בתפילה כלולה משני דימויים — דמיון למלאכים (הרגליים «רגל ישרה», ברכות י׳:) ועמידת עבד לפני רבו (הידיים כפותין והאימה, שבת י׳.). ובאמצע — כפיפת הראש והעיניים למטה (יבמות ק״ה:), שהיא הכנעת העבד, ולבו למעלה, שהיא עליית הכוונה. והשוה ריש סי׳ צ״ז (הכנעת הגוף בתפילה) וסי׳ צ״ח (כוונת התפילה כעבד לפני המלך).
קושיא — אם עיקר העמידה עבד לפני רבו, למה הרגליים כמלאכים? העבד עומד בהכנעה ובשפלות, והמלאך עומד במדרגה עליונה; ואיך יתלכדו שני הדימויים בעמידה אחת — הרגליים כמלאכים והידיים כעבד?
תירוץ: אין סתירה, שהרגליים והידיים שני עניינים. הרגליים מבטאות עמידת קבע בלא תנועה — כמלאך העומד על עמדו ואין לו רשות לזוז; והידיים והראש מבטאים הכנעה — כעבד לפני רבו. ונמצא המתפלל עומד עמידת קבע כמלאך, ומכניע עצמו כעבד; שאין המלאך והעבד סותרים אלא משלימים — יציבות למעלה והכנעה למטה. וזהו שלמות עמידת התפילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
רגליו זה אצל זה מכוון רגליו כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים «ורגליהם רגל ישרה» (ברכות י׳:).
כפיפת הראש יכוף ראשו מעט, עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש.
הלב ובלבו יכוין למעלה לשמים — עיקר הכוונה (יבמות ק״ה:).
ידיו על לבו מניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית, כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד.
ידיו על חלציו לא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא (וע״ל ריש סי׳ צ״ז).
רגליו בקדושה טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש״צ (סעיף ד׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
רגליו זה אצל זה «ורגליהם רגל ישרה» — להדמות למלאכים צ״ה סעיף א׳ (ברכות י׳:; רמב״ם הלכות תפילה פרק ה׳)
ג׳ פסיעות (יש אומרים) דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות צ״ה סעיף א׳ (רוקח; בית יוסף)
עיניו למטה ולבו למעלה יכוף ראשו, כאילו עומד בבית המקדש צ״ה סעיף ב׳ (יבמות ק״ה:; רמב״ם)
ידיו על לבו כעבד כפותין, ולא על חלציו דרך יוהרא צ״ה סעיף ג׳ (שבת י׳.; ריש סי׳ צ״ז)
רגליו בקדושה טוב לכוונן עם ש״צ צ״ה סעיף ד׳ (שולחן ערוך הרב)
גמרא: ברכות י׳: · יבמות ק״ה: · שבת י׳. (רגליו «רגל ישרה»; עיניו למטה ולבו למעלה; כעבד לפני רבו)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה פרק ה׳) · רוקח · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן צ״ה · כיוון איבריו בשעת תפילה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן צ״ה · ♥ Support

📖Join a 'havrouta