✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

צריך שיהיה לו כוונה בתפילתו — עיונים מעמיקים
סימן צ״ח · ה׳ סעיפים
כוונת פירוש המלות · כאלו שכינה כנגדו · דרך תחנונים · במקום הקרבן · בחסדו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ״ח — ה׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ד׳), רא״ש, רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות ל״א. · ברכות ל׳: · ברכות ל״ד. · המתפלל צריך שיכוין את לבו · חסידים הראשונים · אל יעשה תפלתו קבע

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר הכוונה בתפלה ומקורותיה (ברכות ל״א., ל׳:), צירי הסימן (ה׳ סעיפים)
  2. כוונת פירוש המלות — «כאלו שכינה כנגדו», יראה וסדר הדיבור (ברכות ל״א.)
  3. הסרת מחשבות והתבודדות — חסידים ואנשי מעשה, מקום ושעה (ברכות ל׳:; טור)
  4. דרך תחנונים ובמקום הקרבן — מעומד, קביעות מקום, חציצה (ברכות ל״ד.; סי׳ צ׳)
  5. בחסדו ולא בזכותי — הכוונה, החזרה, נפקא מינה למעשה (סי׳ ק״א)

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין הַכַּוָּנָה בַּתְּפִלָּה. וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: המתפלל צריך שיכוין פירוש המלות, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר המחשבות הטורדות; וכך היו חסידים ואנשי מעשה מתבודדים עד התפשטות הגשמיות. ב׳: לא יתפלל במקום או בשעה המבטלים כוונתו. ג׳: יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת. ד׳: התפלה במקום הקרבן — בכוונה, מעומד, קביעות מקום, בלא חציצה, ומלבושים נאים. ה׳: אל יחשוב ראוי הוא שיעשה בקשתו כיון שכיוון, אלא שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו.

הביאור בקצרה:

ה׳ סעיפים: הסימן קובע את דין הכוונה בתפלה: כוונת פירוש המלות ו«כאלו שכינה כנגדו» (כעומד לפני המלך — ברכות ל״א.) ; הסרת המחשבות וההתבודדות של «חסידים ואנשי מעשה» (מקום ושעה, ברכות ל׳:) ; התפלה «דרך תחנונים כרש המבקש בפתח» ו«התפלה היא במקום הקרבן» (מעומד, קביעות מקום, חציצה) ; והכנעה — «אל יחשוב ראוי הוא שיעשה» בזכות, אלא «אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו».

1. הקדמת הסוגיא — גדר הכוונה בתפלה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין הכוונה בתפלה — «צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו». ראש הסימן: «המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו», ובו ה׳ סעיפים בגדרי הכוונה, מקומה ושעתה, ודרך הבקשה. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) כוונת הלב — פירוש המלות ו«כאלו שכינה כנגדו», שהמתפלל עומד לפני המלך; (ב) הכנעת הלב וביטול הישות — «דרך תחנונים כרש המבקש בפתח», ו«אל יחשוב ראוי הוא שיעשה» בזכותו אלא בחסד. ומצירים אלו נובעים דיני הסימן: הסרת המחשבות, המקום והשעה, דמיון התפלה לקרבן, וענוות המבקש.
הערה יסודית: ציר הסימן — הכוונה בתפלה כמדת עמידה לפני המלך. שני פנים לכוונה: כוונת פירוש המלות (הבנת מה שמוציא בשפתיו), וכוונת הלב אל השכינה («כאלו שכינה כנגדו»). ומזה נפקא מינה בכל דיני הסימן — במקום ובשעה שאין הדעת מיושבת, ובדרך הבקשה שתהא בהכנעה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: גדר הכוונה בתפלה — האם מעכבת בדיעבד (שבלא כוונה לא יצא ידי חובת תפלה), או מצוה לכתחילה (שהכוונה שלמות התפלה ולא עיכובה)? ולהלכה חילקו הפוסקים: כוונת פירוש המלות אינה מעכבת בדיעבד, אבל כוונת «שיודע שמתפלל לפני ה׳» — ובפרט בברכה ראשונה — מעכבת (ועי׳ סי׳ ק״א). ונפקא מינה לענין חזרה בזמן הזה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. כוונת פירוש המלות — «כאלו שכינה כנגדו» (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל.»
שורש הדין — משנה וגמרא ברכות ל״א.: «המתפלל צריך שיכוין את לבו» — ילפינן מחנה, שנאמר «רק שפתיה נעות». ובגמרא (ברכות ל׳:) «אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש». וכתב הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ד׳): «כוונה כיצד? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה». ומרן העתיק יסודו והוסיף «כאלו שכינה כנגדו» ומשל המדבר לפני מלך.
קושיא — למה כפל מרן שני משלים, «כאלו שכינה כנגדו» ו«כאלו מדבר לפני מלך»? אם «שכינה כנגדו» — כבר יודע שעומד לפני ה׳; ואם «מלך בשר ודם» — הרי משל בעלמא. ומאי מוסיף המשל השני על הראשון?
תירוץ: תרי גווני כוונה נינהו. «כאלו שכינה כנגדו» — כוונת יראה והכנעה, שיודע לפני מי הוא עומד. «כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם» — כוונת סדר הדברים, שמסדר דבריו יפה לבל יכשל, כדרך העומד לפני מלך; וקל וחומר לפני מלך מלכי המלכים שהוא חוקר כל המחשבות. נמצא האחד ליראה והאחד לזהירות בדיבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «יסיר כל המחשבות הטורדות»: לא אמר «יכוין» בלבד אלא הקדים הסרת הטרדות, ללמד שאין הכוונה נקנית אלא בפינוי הלב תחילה. ולזה סמך «עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה» — שהזכות (הצלילות) תנאי בכוונה. ומכאן לסעיף ב׳ שלא יתפלל במקום ובשעה המבטלים כוונתו, שהמקום והשעה בכלל הסרת הטרדות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — כוונת המלות: (א) כוונת פירוש המלות — לכתחילה בכל התפלה. (ב) «כאלו שכינה כנגדו» — יראה והכנעה. (ג) ברכה ראשונה («אבות») — הכוונה בה מעכבת יותר (עי׳ סי׳ ק״א). (ד) כוונת «שמע ישראל» — עי׳ סי׳ ס״ג. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו» — כוונת המלות וכוונת העמידה לפני השכינה (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד׳; ברכות ל״א.).

3. הסרת מחשבות והתבודדות — «חסידים ואנשי מעשה», מקום ושעה (סעיף א׳-ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך) — ב׳: «וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות... ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל. לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו.»
שורש הדין — ברכות ל׳:: «חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים». ומקור «לא יתפלל בשעה המבטלת» — הטור בשם מהר״ם מרוטנבורג והגהות מיימוניות (הלכות תפלה פרק ד׳), שאין להתפלל מתוך צער או כעס או טורח הדרך. ומרן הביא בבית יוסף, וסיים: «ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה».
קושיא — «ועכשיו אין אנו נזהרין» — כיצד נדחה דין גמור מפני חולשת הדורות? אם המקום והשעה מבטלים הכוונה — אף עכשיו יש לחוש; ואם אינם מבטלים — למה נזהרו הראשונים? ומאי טעמא דהיתרא בזמן הזה?
תירוץ: הזהירות במקום ובשעה תלויה במי שכוונתו שלמה, שדבר קל מבטלה. אבל בזמן הזה, «שאין אנו מכוונים כל כך», ממילא אין אותו דבר מוסיף ביטול הרבה, ולא הצריכוהו להמתין — שאם ימתין למקום ושעה מיושבת, יעבור זמן התפלה ולא יתפלל כלל. ואין זה דחיית הכוונה, אלא שאין תולין חובת הכוונה השלמה במה שאינו בידינו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «התפשטות הגשמיות»: ונפקא מינה בשהיית שעה קודם התפלה (עי׳ סי׳ צ״ג) ובביטול מחשבה זרה תוך התפלה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הסרת הטרדות: (א) באה מחשבה זרה — «ישתוק עד שיתבטל». (ב) מקום שמבטל כוונתו — לא יתפלל שם לכתחילה. (ג) שעת צער או כעס — לא יתפלל בה (מהר״ם). (ד) בזמן הזה — אין נזהרין, שאין הכוונה שלמה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל»; «לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו» — «ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה».

4. דרך תחנונים והתפלה במקום הקרבן (סעיף ג׳-ד׳)

לשון השלחן ערוך

סעיפים ג׳-ד׳: «יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח, ובנחת ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה. התפלה היא במקום הקרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה... ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום... ושלא יחוץ דבר בינו לקיר.»
שורש הדין — ברכות כ״ח: — ל״ד.: «אל יעשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום». ומקור «דרך תחנונים כרש המבקש בפתח» — לשון הראשונים (רבינו יונה, רא״ש). ודמיון התפלה לקרבן — «ונשלמה פרים שפתינו», ומכאן «מעומד דומיא דעבודה» ו«קביעות מקום» (עי׳ ברכות ו׳:, ומקומו של אברהם אבינו), ו«חציצה» (עי׳ סי׳ צ׳). והביא מרן הכל בבית יוסף.
קושיא — למה הצריך דמיון הקרבן בפרטים (מעומד, מקום, חציצה) ולא בכוונה בלבד? אם עיקר הדמיון בכוונה שלא יערב מחשבה פוסלת — די בכך; ולמה למד ממנו אף דיני עמידה, מקום וחציצה, שהם דיני גוף התפלה ולא כוונתה?
תירוץ: «התפלה במקום הקרבן» — כלל הוא, ומקישין התפלה לקרבן בכל אשר אפשר: בכוונה (מחשבה שפוסלת בקדשים), בעמידה (עבודה מעומד), בקביעות מקום (שכל קרבן מקומו קבוע לשחיטתו), ובלא חציצה (שהחציצה פוסלת בין הקרבן לכלי). וכולן ענפי היקש אחד — שהתפלה עבודה שבלב במקום עבודת הקרבן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — מלבושים ומכנסים מיוחדים לתפלה: כתב מרן «וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה», ומכל מקום «טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות». ודנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה) בגדר החיוב: יש שראו בו הידור בעלמא, ויש שדקדקו בנקיות המכנסים לענין כבוד התפלה (עי׳ סי׳ צ״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — תחנונים וקרבן: (א) «דרך תחנונים כרש המבקש בפתח». (ב) «ובנחת» — שלא כמשא. (ג) מעומד, קביעות מקום, בלא חציצה — דומיא דקרבן (עי׳ סי׳ צ׳). (ד) מלבושים ומכנסים מיוחדים — הידור ונקיות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח»; «התפלה היא במקום הקרבן» — בכוונה, מעומד, קביעות מקום, ובלא חציצה, דומיא דעבודה.

5. «בחסדו ולא בזכותי» — הכוונה, החזרה, ונפקא מינה למעשה (סעיף ה׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ה׳: «אל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתי כיון שכיוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם... אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו, ויאמר בלבו: מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים.»
שורש הדין: יסוד ההכנעה שלא יתלה בטחונו בזכות כוונתו — «כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם», שעל ידי שסומך על זכיותיו מפשפשין במעשיו. וכעין דרך הבטחון בחסד ולא בזכות. והביא מרן דין זה חותם לסימן — שהכוונה תכליתה הכנעה, לא זכות תובעת.
קושיא — הרי כל הסימן הצריך כוונה, ועתה אמר שלא יסמוך עליה? תרתי דסתרי לכאורה: מצד אחד «צריך שיכוין», ומצד שני «אל יחשוב ראוי הוא שיעשה» בקשתו כיון שכיוון. ואם הכוונה מעלה — למה לא יסמוך עליה?
תירוץ: הכוונה חובת המתפלל — שיעשה מצדו כל הראוי; אבל התליית התוצאה בזכותו היא הישות המזקת. נמצא: מצד המעשה — «צריך שיכוין»; ומצד הבטחון — «יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו». והן שני שלבים: קודם התפלה ובתוכה — כוונה גמורה; ולאחריה — בטחון בחסד ולא תביעת שכר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — כוונה מעכבת וחזרה בזמן הזה: ולמעשה פסקו (סי׳ ק״א) שאין חוזר בזמן הזה, שמן הסתם אף בחזרה לא יכוין, ונמצא מטריח בחנם; ומכל מקום ישתדל בכוונת ברכה ראשונה לכל הפחות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
כוונת פירוש המלות יכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויסיר המחשבות הטורדות.
כאלו שכינה כנגדו יראה עצמו עומד לפני המלך, ויסדר דבריו יפה כמדבר לפני מלך.
מקום ושעה לא יתפלל במקום או בשעה המבטלים כוונתו; ובזמן הזה אין נזהרין כל כך.
דרך תחנונים כרש המבקש בפתח, בנחת, ולא כמשא שמבקש ליפטר ממנה.
במקום הקרבן מעומד, קביעות מקום, בלא חציצה, בכוונה שלא יערב מחשבה פוסלת.
בחסדו ולא בזכות יבטח שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו, ולא יתלה בזכות כוונתו.
כוונה מעכבת וחזרה ברכה ראשונה — כוונתה מעכבת; ובזמן הזה אין חוזר (עי׳ סי׳ ק״א).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
כוונת הלב בתפלה המתפלל צריך שיכוין את לבו צ״ח סעיף א׳ (ברכות ל״א.; רמב״ם הלכות תפלה פרק ד׳)
כאלו שכינה כנגדו יראה עצמו כעומד לפני השכינה צ״ח סעיף א׳ (רמב״ם; בית יוסף)
חסידים ואנשי מעשה מתבודדים עד התפשטות הגשמיות צ״ח סעיף א׳ (ברכות ל׳:)
מקום ושעה לא יתפלל במבטל כוונתו; ועכשיו אין נזהרין צ״ח סעיף ב׳ (טור בשם מהר״ם; הגהות מיימוניות)
דרך תחנונים וקרבן כרש המבקש בפתח; במקום הקרבן צ״ח סעיפים ג׳-ד׳ (ברכות כ״ח:; ל״ד.; סי׳ צ׳)
בחסדו וכוונה מעכבת יבטח בחסד; חזרה בזמן הזה צ״ח סעיף ה׳ (סי׳ ק״א)
גמרא: ברכות ל׳: · ברכות ל״א. · ברכות ל״ד. (המתפלל צריך שיכוין את לבו; חסידים הראשונים; אל יעשה תפלתו קבע)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ד׳) · רא״ש · רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן צ״ח · דין הכוונה בתפלה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן צ״ח · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא