הגה (רמ״א): וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּשׁוֹאֵל מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹצִיאוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ. וְכֵן עִקָּר כְּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה.

נותנים כלים לכובס נכרי ולוקחים מאתו סמוך לחשיכה, ובלבד שתהיה השכירות בהבלעה (תשלום הכולל כמה ימים יחד).

וכן יש להיזהר שלא ישאיל אדם כליו לנכרי בערב שבת, אלא אם כן יוציאם הנכרי מבית הישראל קודם כניסת השבת.

הגהת הרמ״א: יש אוסרים אפילו בשואל הנכרי מן הישראל ומוציאו קודם השבת — מפני שנראה כשלוחו. וכן עיקר, כסברא האחרונה.

מקור הסוגיא

מקורות הסוגיא והקדמתה

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יח ע״א

לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת, בשבת אינו צריך לומר, ולא בערב יום טוב...

איש לא ישכיר את כליו לנכרי בערב שבת — וכל שכן שאינו רשאי להשכירם בשבת עצמה — ולא בערב יום טוב.

ברייתא זו היא מקור הסוגיא. השאלה היסודית: אליבא דמאן נשנית? אם היא רק אליבא דבית שמאי (הסוברים שיש מצות שביתת כלים), אין הלכה כמותה למעשה. אבל אם אף בית הלל מודים לה, האיסור הוא לכולי עלמא.

שיטת הרמב״ם והרי״ף

השיטה הראשונה ① — שיטת הרמב״ם והרי״ף (להתיר)

רמב״ם, הל׳ שבת, פ״ו ה״א

מי שנתן בגד לכובס גוי ערב שבת, אם היה גוי בביתו מותר, ואם הוא בביתו של ישראל אסור — משום מראית עין.

מי שנתן בגד לכובס נכרי בערב שבת: אם הוא בבית הנכרי — מותר; ואם הוא בבית הישראל — אסור, משום מראית העין.

הרמב״ם מחלק על פי המקום: כל האיסור אינו אלא משום מראית עין, ולא איסור עצמי. ויוצא מדבריו שהברייתא דאוסרת אינה אלא אליבא דבית שמאי בלבד. לדעת בית הלל (וכוותייהו הלכתא), אין חיוב שביתת כלים, ולפיכך אין כאן איסור מצד עצמו.

קושיא על הרמב״ם

אם כל האיסור הוא רק משום מראית עין, מדוע אין הרמב״ם מזכיר כלל איסור שכר שבת? ויש לתרץ אליבא דהרמב״ם דלא חשיב ליה משום שכר שבת לאיסור עצמי בנידון זה, וכמו שיתבאר להלן בשיטת רבנו יונה.

שיטת רבנו יונה / רא״ש / תוספות

השיטה השניה ② — השיטה המחמירה

רבנו יונה, ובעקבותיו הרא״ש ובעלי התוספות, פסקו באופן אחר: הברייתא נשנית אף אליבא דבית הלל. דהאיסור קיים בלא תלות בדין שביתת כלים, ומשני טעמים נפרדים:

ר׳ יונה — ריטב״א (בשמו)

אפילו לבית הלל אסור — משום שכר שבת, ומשום דנראה כשלוחו.

אפילו אליבא דבית הלל אסור — מתרי טעמי: משום שכר שבת [שהישראל נהנה ממלאכת שבת] ומשום דנראה כשלוחו [שנראה הגוי כשליחו של הישראל].

הסבר — חידוש הראשונים

חידושו של רבנו יונה: אף בלא חיוב שביתת כלים (שהרי בית הלל פליגי על בית שמאי), קיימי תרי איסורי בפני עצמם — (א) איסור שכר שבת שהוא מדרבנן, (ב) איסור מראית עין מצד נראה כשלוחו. ושני הטעמים מצטרפים זה לזה.

חקירה א׳

טיב האיסור — מן התורה או מדרבנן?

חקירה

האם איסור שכר שבת הוא דאורייתא או דרבנן? ונפקא מינה דהאי חקירה רבה היא לעניין ספיקות ולכמה נפקא מינות.

נחלקו האחרונים בזה: לדעת רוב הפוסקים, שכר שבת הוא גזרה דרבנן מחשש שיהא הבעלים טרוד במשא ומתן בשבת. והמגן אברהם רמז שיש מקום לומר שעיקרו מדאורייתא (משום איסור שבותו של עבדו ושפחתו), אך למעשה נקטינן דהוא מדרבנן.

נפקא מינה

אם האיסור מדרבנן — בספק אזלינן לקולא. ואם הוא מדאורייתא — ספיקו לחומרא.

פסק בית יוסף / שולחן ערוך

הכרעת המחבר — מרן רבי יוסף קארו

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ״ו, סעיף א׳

אָסוּר לְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְגוֹי כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת. אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ, מֻתָּר.

אסור להשכיר כליו לגוי כשהוא יודע שיעשה בהם מלאכה בשבת, משום שכר שבת. ואם אינו יודע — מותר.

המחבר פסק כשיטת רבנו יונה (השיטה השניה ②). שהאיסור קיים אף לבית הלל, מטעם שכר שבת. והתנאי בזה הוא ידיעת הישראל: אם יודע שהכלי יוצא לשימוש בשבת — אסור. ואם אינו יודע — מותר.

פלפול — הגדרת "יוֹדֵעַ"

מהי הגדרת "יודע" בכאן? נחלקו בה האחרונים: סגי בחזקה שיעשה הגוי מלאכה בשבת, או דבעי ידיעה ודאית? והמשנה ברורה (סק״ב) הכריע דאם איכא חזקה אלימתא דהוי טוב כידיעה, מקרי "יודע" וחל בו האיסור.

הגהת הרמ״א וחידושו

חידוש הרמ״א — איסור השאלה בחינם

הגהות הרמ״א על השו״ע

וְכֵן עִקָּר כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וְאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַשְׁאִיל כֵּלָיו לְגוֹי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת.

וכן עיקר כסברא האחרונה — ואסור אפילו להשאיל כליו לגוי בערב שבת, כשיודע שיעשה בהם מלאכה בשבת.

חידושו של הרמ״א: השלחן ערוך לא דיבר אלא בענין שכירות בלבד — שיש בה תשלום הגורם לאיסור שכר שבת. והרמ״א מוסיף שאף בהשאלה בחינם איסורא איכא.

קושיא על הרמ״א

אם הישראל אינו מקבל כלום (שאילה בחינם), היכן הוא איסור שכר שבת? והלא לית ליה שכר כלל!

תירוץ — מקור איסור ההשאלה

הרמ״א אוסר את ההשאלה מטעם אחר: לא משום שכר שבת אלא מטעם נראה כשלוחו — שנראה הגוי כשליחו של ישראל. ואף בלי שום הנאה ממונית, חסרון מראית עין דשליחות קיים, וזה גופיה סגי לאסור.

חקירה ב׳

שכר שבת או נראה כשלוחו — מהו הטעם העיקרי?

חקירה — שני טעמים, שתי מחלוקות

השלחן ערוך מזכיר במפורש שכר שבת כטעם האיסור. והרמ״א נראה דאזיל בתר טעמא דנראה כשלוחו ועל כן הרחיב האיסור אף לשאילה. מהו הטעם העיקרי של האיסור?

טעם	מקורות	היכן חל	אם זה הטעם העיקרי
שְׂכַר שַׁבָּת	שולחן ערוך (במפורש)	בשכירות בלבד	שאילה בחינם תהיה מותרת (דליכא שכר)
נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ	רמ״א (במשמע בהרחבתו)	בשכירות וגם בשאילה	שניהם אסורים — אף בלא שכר, מראית עין קיימת
שתיהן ביחד	אחרונים (מגן אברהם, ט״ז)	שני הטעמים מצטרפים	בשכירות: תרי טעמי. בשאילה: די בנראה כשלוחו לחוד.

8–9

דעת הט״ז ומגן אברהם

שיטות הט״ז והמגן אברהם

ט״ז, או״ח, רמ״ו, ס״ק א

ונראה דטעם שכר שבת הוא העיקר, דאז גם הגוף נהנה מן הכלי בשבת...

ונראה שטעם שכר שבת הוא העיקר — שאז גם הגוף [של הישראל] נהנה מן הכלי בשבת...

הט״ז נקט דעיקר הטעם הוא משום שכר שבת. ומבאר דאף בהשאלה "בחינם", אם נהנה הישראל הנאה צדדית (מצד שם טוב או חסדי גמילות), עדיין איכא שכר שבת.

מגן אברהם, סימן רמ״ו, ס״ק א

ואין לחלק בין שאלה לשכירות, דגם בשאלה אסור מן הטעם דנראה כשלוחו.

ואין לחלק בין שאילה לשכירות — שגם בשאילה אסור מטעם נראה כשלוחו.

המגן אברהם נקט בדרך אחרת: דעיקר טעם איסור השאילה אינו אלא משום נראה כשלוחו, ואין צורך להידחק לחפש שכר שבת מלאכותי.

נפקא מינות מעשיות

נפקא מינות למעשה מן הפלוגתא

נפקא מינה א׳ — שאילה במקום שאין רואים

אם הגוי משתמש בכלי במקום שאין אדם רואהו: לפי הטעם דנראה כשלוחו, היה לן להתיר (דליכא מראית עין). אבל לפי הטעם דשכר שבת, אסור בכל גוונא. ולמעשה נקטינן לאיסור אף בכהאי גוונא (משנה ברורה ס״ק ג).

נפקא מינה ב׳ — שכירות לזמן ארוך (חוזה שנתי)

בישראל שמשכיר לשנה (וממילא נכלל בה גם שבתות), בלא ציון מיוחד לשבת: יש שכתבו שאם התשלום בהבלעה (בלי להבדיל את השבת בפני עצמה), פחות הוא חשש שכר שבת. ונחלקו האחרונים בזה — ולמעשה מחמרינן.

נפקא מינה ג׳ — שכירות לפני יום ששי

בלשון השו״ע נזכר "ערב שבת". וצריך עיון בשכירות שנעשתה ביום שני לצורך השבת הבא? ובאר הביאור הלכה (סי' רמ״ו) דאם בשעת השכירות יודע הישראל שהכלי ינקט לשבת — אסור בכל זמן שנעשתה העסקה.

11–12

חידוש הרמ״א · יסוד

חידוש הרמ״א והיסוד המהותי

חידושו של הרמ״א הוא כפול: (א) קיים את שיטת רבנו יונה כנגד השיטה המקילה של הרמב״ם והרי״ף; (ב) הרחיב את האיסור אף לשאילה בחינם.

יסוד — היסוד המהותי

אחראי ישראל על מראית עין של מעשיו אף שבעקיפין. זהו היסוד — דשרשו של האיסור הוא שאין ישראל רשאי ליצור מצב שכליו "נראים" עושים מלאכה בשבת, בין על ידי שכירות (הנאה ישירה = שכר שבת), בין על ידי שאילה (הנאת חזות בעקיפין = נראה כשלוחו). שהתורה וחכמינו ז״ל גזרו לא רק על המעשה הישיר אלא גם על מראית העין.

שיטות הראשונים — בעומק

ארבע שיטות הראשונים בסוגיא דשבת י״ח: י״ט.

שיטה ① — רמב״ם ורי״ף (אסכולת המקילים)

שיטתם: אין כלל מצות שביתת כלים מן התורה. וכל החיסרון הוא רק משום חשד (מראית עין) הנוצר כשמשאיל בלא תנאי סמוך לשבת.

מקורות: רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״ט-ה״כ; רי״ף שבת ז: (במניית הדפים שלו); מגיד משנה שם; בעל המאור.

נפקא מינות: שאילה לפני שבת — מותר; שאילה סמוך לחשיכה — אסור (משום מראית עין בלבד); שכירות ביום השבת עצמו — אסור (משום שכר שבת); שכירות בהבלעה — מותר.

שיטה ② — תוספות (אסכולת המחמירים)

שיטתם: איכא שביתת כלים חלקית — לכל הפחות בכלי שמלאכתן לאיסור (כלים שדרך מלאכתם בהפרת שבת).

מקורות: תוספות שבת י״ח: ד״ה ובית הלל; תוספות שבת י״ט. ד״ה לא יתן.

נפקא מינות: מחמירים יותר בכלי מלאכה. ומחלקים בין סוגי הכלים. והרמ״א בחידושו אזיל בחלקו בעקבות אסכולא זו.

שיטה ③ — רבנו יונה (האסכולא המתווכת)

שיטתו: איכא שביתת כלים מדרבנן — גזרה דרבנן ולא דאורייתא. וחל זה רק במקרים מסוימים.

מקורות: רבנו יונה (בראשית); הובא בבית יוסף.

מקומה: ביניים בין הרמב״ם והתוספות. השפיעה על פסק הטור.

שיטה ④ — רא״ש (האסכולא המבנית — המסודרת ביותר)

שיטתו: מחלק במפורש בין 3 דרגות:

① שביתת כלים בעצם — אין חיוב (דלא כבית שמאי)
② נראה כשלוחו — גזרת מראית עין (סמוך לחשיכה)
③ סחר שבת — איסור הנאת ממון מצד שבת

מקורות: רא״ש פרק ראשון דשבת סי' לח; שו״ת הרא״ש.

תוצאה: מבנה זה בן שלוש דרגות הוא שהשתמש בו השלחן ערוך. דהמחבר אזיל בתר רמב״ם/רי״ף/רא״ש (שלושת עמודי ההוראה הקבועים שלו).

נפקא מינות — שינויים מעשיים

טבלת השוואה — נפקא מינות הלכתיות מארבע השיטות

המקרה	רמב״ם/רי״ף	תוספות	ר׳ יונה	רא״ש
להשאיל כלי שמלאכתו לאיסור לפני שבת	מותר	מחלוקת	מותר	מותר
להשאיל כלי שמלאכתו לאיסור סמוך לחשיכה	אסור (מראית עין)	אסור (שביתת כלים)	אסור	אסור (נראה כשלוחו)
להשכיר בשכר יומי	אסור (סחר שבת)	אסור	אסור	אסור (העמוד השלישי)
להשכיר בהבלעה	מותר	מותר	מותר	מותר
פסק השלחן ערוך	הולך אחר רמב״ם / רי״ף / רא״ש; והרמ״א מוסיף נדבך מן התוספות לכלי מלאכה

מקורות והערות

רשימת מקורות מלאה

מקורות תלמודיים

בבלי: שבת י״ז: י״ח: י״ט. (הסוגיא העיקרית); שבת קכ״א. (אמירה לגוי שבות); שבת קנ.; ע״ז כ״א:; עירובין ס״ז:; ב״מ צ. (שליחות)
ירושלמי: שבת פ״א ה״א; ע״ז פ״א ה״ט
תוספתא: שבת פי״ז (בעניין הבלעה)

ראשונים — אסכולת המקילים (ספרדים)

רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״ט-ה״כ · רי״ף שבת ז: · המגיד משנה (פ״ו ה״ט) · בעל המאור

ראשונים — אסכולת המחמירים (אשכנזים)

תוספות שבת י״ח: ד״ה ובית הלל · תוספות שבת י״ט. ד״ה לא יתן · רבנו יונה (בראשית) · המאירי שבת י״ח: · שאילתות

האסכולא המתווכת

רא״ש פרק א דשבת סי' לח · ר״ן (פ״א דשבת) · שו״ת הרא״ש (כלל ד)

אחרונים — נושאי כליו של השו״ע

טור או״ח רמ״ו · בית יוסף (טור רמ״ו) · שו״ע או״ח רמ״ו א-ז · רמ״א הגהה · ט״ז (סי' רמ״ו סק״א-סק״ה) · מ״א (סי' רמ״ו סק״א-סק״י) · באר היטב · פרי מגדים · שו״ע הרב סי' רמ״ו · חיי אדם כלל ג · ערוך השלחן רמ״ו · משנה ברורה רמ״ו א-ל · שער הציון · ביאור הלכה · כף החיים סי' רמ״ו · בן איש חי (פרשת תרומה)

שו״ת חשובות

רעק״א (שו״ת מהדורה תניינא סי' לג) — דיוק על הרמ״א
חתם סופר (שו״ת או״ח קסה)
משאת בנימין · דברי חיים (סי' לד) · בית שלמה (או״ח סי' מו) · שערי דעה · ישועות יעקב

פוסקי דורנו

שמירת שבת כהלכתה (הגר״י נויבירט) — להלכה למעשה
אגרות משה (הגר״מ פיינשטיין) או״ח ח״א סי' צו
מנחת יצחק · יביע אומר / יחוה דעת (הגר״ע יוסף) ח״ב סי' מח · הליכות עולם
שלחן שלמה (הגרש״ז אויערבך) · תשובות והנהגות (הגר״מ שטרנבוך)

הלכה למעשה

מסקנה למעשה

המקרה	ספרדים (השלחן ערוך)	אשכנזים (הרמ״א)	מקורות
שכירות · יודע שיוצא לשבת	אסור (משום שכר שבת)	אסור (כנ״ל)	שו״ע + רמ״א
שכירות · אינו יודע	מותר	מותר	שו״ע סעיף א׳
שאילה בחינם · יודע שיוצא לשבת	מחלוקת (וי״א להתיר)	אסור (משום נראה כשלוחו)	רמ״א + מג״א
שאילה/שכירות · ספק אם יוצא לשבת	יש להמלך ברב מורה הוראה — תלוי בפרטי הנידון		מ״ב רמ״ו:ב

← רמה 1 — יסוד רמה 3 — סיכום →

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.