סימן רמ״ו · רמה 1 — השאלה והשכרת כלים לנכרי
לימוד פדגוגי של חמשת סעיפי השולחן ערוך של מרן רבי יוסף קארו — מהשאלת כלים ועד מסירת בהמה
תכנית הלימוד
תוכן העניינים
חלק א' — לשון המחבר
1. חמשת סעיפי השולחן ערוך, אורח חיים סימן רמ״ו — לשון הקודש ותרגום מבואר
חלק ב' — רקע ויסודות
2. מדוע השאלה לנכרי טעונה זהירות — שלושת האיסורים הגדולים
3. השאלה לעומת השכרה — הבחנה יסודית
חלק ג' — לימוד פדגוגי סעיף סעיף
4. סעיף א' — השאלת והשכרת כלים: הכלל היסודי
5. סעיף ב' — מראית עין: החפץ היוצא מביתי בשבת
6. סעיף ג' — בהמה: שביתת בהמתו, איסור מן התורה
7. סעיף ד' — מכירה או השכרה גמורה של הבהמה
8. סעיף ה' — הנכרי המחזיר את הבהמה בשבת
חלק ד' — סיכום ויישום
9. דוגמאות מעשיות בנות זמננו — רכב, כלי עבודה, שילוח
10. סיכום מעשי — הכללים הזהובים
11. שאלות הבנה
חלק 1 — לשון השולחן ערוך
חמשת סעיפי מרן רבי יוסף קארו
סימן רמ״ו של המחבר מורכב מחמשה סעיפים המכסים שני נושאים מרכזיים: (1) השכרת והשאלת כלים לנכרי — תחום של איסורי דרבנן; (2) מסירת בהמה זמנית לנכרי — תחום מן התורה מחמת שביתת בהמתו. הגהות הרמ״א (פולין, של״ב) משולבות בלשון הסעיף ומסומנות בלשון "הגה".
שולחן ערוך · אורח חיים · סימן רמ״ו · סעיף א'
דִּינֵי הַשְׁאָלָה וְהַשְׂכָּרָה לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת. וּבוֹ ה' סְעִיפִים.
מֻתָּר לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְעַכּוּ"ם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצוּוִים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחֲרֵישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ"ם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּבְיוֹם הַה' מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ. וּלְהַשְׁאִיל לוֹ — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הגה: וְכֵן עִיקָר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וּמֻתָּר לְהַשְׁאִיל לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (טור וסמ״ג וסמ״ק ותו' פ״ק דשבת), אַף עַל גַּב שֶׁמַּתְנֶה שֶׁהָעַכּוּ"ם יַחֲזוֹר וְיַשְׁאִיל לוֹ, לֹא אָמְרִינַן בְּכִי הַאי גַּוְונָא דְּהָוֵי כִּשְׂכִירוּת (הגהת מיי' פ״ז).
ביאור הלשון — סעיף א'
מותר להשאיל ולהשכיר את כליו לנכרי, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת — מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים. ויש אומרים שכלים שעושים בהם מלאכה, כגון מחרשה וכיוצא בה, אסור להשכירם לנכרי בערב שבת; וביום חמישי מותר להשכיר לו, ובלבד שלא ייטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחודש או לשבוע. ולהשאיל לו — מותר אפילו בערב שבת. הגהת הרמ״א: וכן עיקר, כסברא האחרונה; ומותר להשאיל לו בערב שבת (טור, סמ״ג, סמ״ק ותוספות פ״ק דשבת) — ואף על גב שמתנה שהנכרי יחזור וישאיל לו, לא אמרינן בכהאי גוונא שהוא כשכירות (הגהת מיימוניות פ״ז).
שולחן ערוך · סימן רמ״ו · סעיף ב'
אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם כְּלִי לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה, כָּל שֶׁאֵין שָׁהוּת לְהוֹצִיאוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַמַּשְׁאִיל קוֹדֶם חֲשֵׁיכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ לְהוֹצִיאוֹ.
ביאור הלשון — סעיף ב'
אסור להשאיל שום כלי לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה — מפני שהרואה סבור שהיהודי ציווהו להוציאו.
שולחן ערוך · סימן רמ״ו · סעיף ג'
אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאָדָם מְצוּוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. הגה: אֲבָל יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ וּלְהַתְנוֹת שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מַהֲנֵי אִם מַתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, כִּי אֵין הָעַכּוּ"ם נֶאֱמָן עַל כָּךְ [סמ״ג וסה״ת ומרדכי פ״ק דשבת]. וְאִם הִשְׁאִילָהּ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְעַכּוּ"ם, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְהַחֲזִירָהּ לוֹ קוֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְעִיכְּבָהּ בְּשַׁבָּת — יַפְקִירֶנָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קוֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ יֹאמַר: בְּהֶמְתִּי קְנוּיָה לָעַכּוּ"ם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא. הגה: וְאִם רוֹצֶה, יָכוֹל לְהַפְקִירָהּ לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּדִין שְׁאָר הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ, דְּוַדַּאי אֵין כַּוָּונָתוֹ רַק כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִיסּוּר שַׁבָּת (טור). וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם מְצוּוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב (ב״י סי' ש״ה בשם שיבולי הלקט).
ביאור הלשון — סעיף ג'
אסור להשכיר או להשאיל את בהמתו לנכרי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו. הגהת הרמ״א: אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת; אבל לא מועיל אם מתנה עם הנכרי שתנוח בשבת, כי אין הנכרי נאמן על כך [סמ״ג, ספר התרומה ומרדכי פ״ק דשבת]. המחבר ממשיך: ואם השאילהּ או השכירהּ לנכרי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה בשבת — יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: ״בהמתי קנויה לנכרי״, כדי שיינצל מאיסור דאורייתא. הגהת הרמ״א: ואם רוצה, יכול להפקירה לפני שלושה בני אדם, כדין שאר הפקר; ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, שוודאי אין כוונתו אלא להפקיע מעליו את איסור השבת (טור). ודווקא בשבת; אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו (ב״י סי׳ ש״ה בשם שיבולי הלקט).
שולחן ערוך · סימן רמ״ו · סעיף ד'
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר שְׁוָורִים לְעַכּוּ"ם לַחֲרוֹשׁ בָּהֶם, וְחוֹרֵשׁ בָּהֶם — יֵשׁ מַתִּירִים אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ"ם אַחֲרָיוּת מִיתָה וּגְזֵילָה וּגְנֵיבָה וְיוּקְרָא וְזוֹלָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם יָכוֹל לְמָכְרָהּ אִם יִרְצֶה, נִקְרֵאת בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל [ועיין למטה בסי' זה].
ביאור הלשון — סעיף ד'
יהודי שהשכיר שוורים לנכרי לחרוש בהם, והוא חורש בהם [בשבת] — יש מתירים, אם קיבל עליו הנכרי אחריות מיתה, גזילה, גניבה, יוקרא וזולא; ויש אומרים שכיוון שאין הנכרי יכול למוכרם אם ירצה — עדיין נקראת בהמת ישראל [ועיין למטה בסימן זה].
שולחן ערוך · סימן רמ״ו · סעיף ה'
אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שׁוּתָּפִין בַּבְּהֵמָה — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהּ עַכּוּ"ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ, שֶׁיִּטּוֹל הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חוֹל. וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה — אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ אַחַר כָּךְ. וְאִם יַלְוֶה אוֹתָהּ לָעַכּוּ"ם בְּהַלְוָאָה גְּמוּרָה, שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָהּ אִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְיִזְקוֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם, וְאַחֲרָיוּת הַשְּׁוָורִים עַל הָעַכּוּ"ם — מֻתָּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא רְשׁוּת בְּיַד הָעַכּוּ"ם לְהוֹצִיאָם, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְקוֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם בְּמִלְוֶה, וְיַחֲזוֹר הָעַכּוּ"ם וְיַעֲשֵׂם אַפּוֹתִיקֵי [פֵּירוּשׁ: אַפּוֹ תְּהֵא קָאֵי, כְּלוֹמַר: לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה] לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ יַהַרְהֵנֵם [פֵּירוּשׁ: מַשְׁכּוֹן בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל רֶהֱן] אֶצְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ מֵעַכְשָׁיו. וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר יִשְׂרָאֵל אֶת הָעַכּוּ"ם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְאִם יַעֲבוֹר וְיַעֲשֶׂה — תִּהְיֶה אַחֲרָיוּת עָלָיו אֲפִלּוּ מֵהָאוֹנָסִים, וְיִכְתּוֹב כֵּן בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הָעַכּוּ"ם לְהִתְחַיֵּיב בְּאוֹנָסֶיהָ. הגה: וְכָל צִדְדֵי הֶיתֵּרִים אֵלּוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הַבְּהֵמָה כּוּלָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּתָּפוּת הָעַכּוּ"ם, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶיתֵּר.
ביאור הלשון — סעיף ה'
אם יהודי ונכרי שותפים בבהמה — מותר שהנכרי יעשה בה מלאכה בשבת, על ידי שיתנה עם הנכרי בתחילה, כשקנו אותה, שייטול הנכרי בשבת והיהודי ביום חול. ואם לא התנו מתחילה — אסור, אף על פי שהתנו אחר כך. ואם ילווה אותה לנכרי בהלוואה גמורה, שתהא רשות בידו להוציאה אם ירצה שלא ברשות היהודי, ויזקוף את הדמים על הנכרי, ואחריות השוורים על הנכרי — מותר. ויש מתירים אפילו לא תהא רשות ביד הנכרי להוציאם: על ידי שיזקוף את הדמים על הנכרי במלווה, ויחזור הנכרי ויעשם אפותיקי [פירוש: ״לא יהיה לך פירעון אלא מזה״] ליהודי, או ימשכנם אצלו [פירוש: משכון, ״רהן״ בלשון ישמעאל] — ובלבד שלא יאמר לו ״מעכשיו״. ויש מתירים על ידי שיזהיר היהודי את הנכרי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ושאם יעבור ויעשה — תהיה האחריות עליו אפילו מן האונסים, ויכתבו כן בערכאות שלהם: שמעתה, אם בא לעשות בה מלאכה בשבת — אין זו בהמת ישראל, שהרי קנאה הנכרי בכך שנתחייב באונסיה. הגהת הרמ״א: וכל צדדי ההיתרים האלו הלכה הם, ויכול לעשות איזה מהם שירצה; ואפילו אם הבהמה כולה של היהודי — דינו כאילו הייתה בשותפות עם הנכרי, רק שיפרסם שעשה בדרך היתר.
חלק 2 — רקע יסודי
מדוע השאלת כלים לנכרי טעונה זהירות
קודם שנכנס לפרטי הסעיפים, ראוי להבין שמספר איסורים שונים עלולים להיות מעורבים בסימן זה. כל אומנותו של המחבר היא להבחין ביניהם, כדי ליישם את הכלל המתאים לכל מצב.
①
שְׂכַר שַׁבָּת
רווח של שבת
איסור ליהנות מתשלום שכר על מלאכה שנעשתה בשבת — גם אם הישראל עצמו לא עשה דבר. שייך בסעיף א' כשמשכיר בשכר יומי (שכר יום).
②
נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ
דמיון לשליחות
כשההשאלה או ההשכרה נעשית סמוך לכניסת השבת, יכול הרואה לסבור שהנכרי הוא שלוחו של הישראל לעשות במקומו את המלאכה. סעיף א' בסופו.
③
מַרְאִית הָעַיִן
חזות של עבירה
כשרואים את הנכרי יוצא בשבת מבית הישראל עם חפץ של ישראל, יכולים לחשוד בו על איסור הוצאה. סעיף ב' — שונה מ-① ומ-②.
④
שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ
שביתת הבהמה — איסור תורה
פסוק שמות כ״ג:י״ב: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" — חיוב מן התורה על הישראל שלא תעשה בהמתו מלאכה בשבת, אף אם הנכרי מפעיל אותה. סעיפים ג'–ה'.
⑤
שְׁבִיתַת כֵּלִים
שביתת כלים — נדחתה
בית שמאי סברו שיש חיוב גם על "שביתת הכלים". הלכה כבית הלל: אין חיוב של שביתת כלים מצד עצמן. בסעיף א' פותח המחבר באמירה זו.
חלק 3 — הבחנה יסודית
השאלה לעומת השכרה
הַשְׁאָלָה = מסירת חפץ ללא תשלום. הבעלים מוסר את כליו לזמן מוגבל ועל הלוקח להחזירו.
הַשְׂכָּרָה = מסירה תמורת שכר. השוכר משלם עבור זכות השימוש לזמן הנקצב.
הַשְׂכָּרָה = מסירה תמורת שכר. השוכר משלם עבור זכות השימוש לזמן הנקצב.
הבחנה זו היא יסודית בכל סימן זה. המחבר והרמ״א חוזרים אליה מספר פעמים, שכן שתי הצורות אינן מעוררות את אותם הקשיים ההלכתיים:
| קריטריון | השאלה | השכרה |
|---|---|---|
| תועלת ממונית? | אין | כן — שכר מתקבל |
| שכר שבת בנמצא? | לא — אין שכר, אין "רווח שבת" | כן — מכאן הכלל: שכר יום אסור / הבלעה מותרת |
| נראה כשלוחו? | תלוי — הרמ״א מחמיר בכלי שמלאכתו לאיסור | כן, וזהו היסוד לאיסור בערב שבת |
| היתר ערב שבת? | כן (מחבר); כן בכלים נייטרליים (רמ״א) | לא — אלא אם כן בהבלעה מוקדמת היטב |
כלל לזכרון: כל מקום שיש שכר, יש להוסיף את שני הקשיים שכר שבת + נראה כשלוחו. בלא שכר (השאלה), נשאר רק החשש של נראה כשלוחו, וגם זה בכלים מסוימים בלבד.
חלק 4 — סעיף א'
לשון השולחן ערוך
סעיפי הסימן, כסדרם בשולחן ערוך וכלשונם.
סעיף א
סעיף א: מותר להשאיל ולהשכיר כליו לעכו"ם ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש וביום הה' מות' להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע ולהשאיל לו מותר אפי' בערב שבת: הגה וכן עיקר כסברא האחרונה ומותר להשאיל לו בערב שבת (טור וסמ"ג וסמ"ק ותו' פ"ק דשבת) אע"ג שמתנה שהעכו"ם יחזור וישאיל לו לא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות (הגהת מיי' פ"ז):
מה אומר הסעיף:
- מותר להשאיל ולהשכיר כלים — והטעם מכריע: מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים.
- ויש המצמצמים בכלי מלאכה — וי״א דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לעכו״ם בע״ש.
- ושכר שבת אינו נלקח אלא בהבלעה — ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע.
- הגהת הרמ״א: וכן עיקר — וההשאלה מותרת אף בערב שבת — וכן עיקר כסברא האחרונה ומותר להשאיל לו בערב שבת.
סעיף ב
סעיף ב: אסור להשאיל שום כלי לעכו"ם בשבת ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו:
מה אומר הסעיף:
- בשבת ההשאלה אסורה, ובערב שבת משהשעה מאוחרת — אסור להשאיל שום כלי לעכו״ם בשבת ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה.
- והחשש מפורש: עין הרואה — מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו.
סעיף ג
סעיף ג: אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו"ם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו: הגה אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנו' שיחזירנו לו קודם השבת אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בשבת כי אין העכו"ם נאמן על כך. [סמ"ג וסה"ת ומרדכי פ"ק דשבת] ואם השאילה או השכירה לעכו"ם והתנה עמו להחזירה לו קוד' השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמ' בהמתי קנויה לעכו"ם כדי שינצל מאיסורא דאורייתא: הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר ואפי' הכי אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת (טור) ודוקא בשבת אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב. (ב"י סי' ש"ה בשם שיבולי הלקט):
מה אומר הסעיף:
- הבהמה אינה כלי — וזה כל ההבדל — אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו״ם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו.
- הגהת הרמ״א: ומשכירה על מנת שיחזירנה קודם השבת — אבל יכול להשכירה או להשאילה ולהתנו׳ שיחזירנו לו קודם השבת.
- אך הבטחת הנכרי אינה מועילה — אבל לא מהני אם מתנה עם העכו״ם שתנוח בשבת כי אין העכו״ם נאמן על כך.
סעיף ד
סעיף ד: ישראל שהשכיר שוורים לעכו"ם לחרוש בהם וחורש בהם יש מתירים אם קבל עליו העכו"ם אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא וי"א דכיון שאין העכו"ם יכול למכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל [ועיין למטה בסי' זה]:
מה אומר הסעיף:
- שוורים מושכרים: שתי דעות, וקו ההבחנה הוא הבעלות — יש מתירים אם קבל עליו העכו״ם אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא.
- והדעה שכנגד תלויה ביכולת המכירה — וי״א דכיון שאין העכו״ם יכול למכר׳ אם ירצה נקראת בהמת ישראל.
סעיף ה
סעיף ה: אם ישראל ועכו"ם שותפין בבהמה מות' לעשות בה עכו"ם מלאכה בשבת ע"י שיתנה עם העכו"ם בתחלה כשקנו אות' שיטול העכו"ם בשבת וישראל ביום חול ואם לא התנו מתחלה אסור אע"פ שהתנו אחר כך ואם ילוה אותה לעכו"ם בהלואה גמורה שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה שלא ברשות ישראל ויזקוף הדמי' על העכו"ם ואחריות השוורים על העכו"ם מותר ויש מתירים אפי' לא יהא רשות ביד העכו"ם להוציאם על ידי שיזקוף הדמים על העכו"ם במלוה ויחזור העכ"ם ויעשם אפותיקי (פירוש אפו תהא קאי כלומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה) לישראל או יהרהנם [פירוש משכון בלשון ישמעאל רהן) אצלו ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו ויש מתירים על ידי שיזהיר ישראל את העכו"ם שלא יעשה בה מלאכ' בשבת ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו אפילו מהאונסים ויכתוב כן בערכאותיהם דהשתא אם בא לעשות בו מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל שהרי קנא' העכו"ם להתחייב באונסיה: הגה וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה ואפי' אם הבהמה כולה של ישראל דינו כאלו היתה בשותפות העכו"ם רק שיפרסם שעשה דרך היתר:
מה אומר הסעיף:
- בבהמת שותפות, התנאי קודם לקנייה — ע״י שיתנה עם העכו״ם בתחלה כשקנו אות׳ שיטול העכו״ם בשבת וישראל ביום חול.
- ואחר כך — מאוחר מדי — ואם לא התנו מתחלה אסור אע״פ שהתנו אחר כך.
השאלת והשכרת כלים — הכלל היסודי
על מה מדבר הסעיף?
סעיף א' פותח בכלל היסודי של הסימן: הישראל רשאי להשאיל ולהשכיר את כליו לנכרי, אף אם הנכרי ישתמש בהם בשבת. הפסוק "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" אינו מטיל חיוב שביתה על הכלים עצמם — האדם ובהמתו בלבד הם המצוּוים. זו שיטת בית הלל, וכן הלכה.
אבל המחבר מציג מיד שתי הגבלות מדרבנן, שהן שני המפתחות לכל המשך הסימן:
שתי ההגבלות של סעיף א'
① סמוך לחשכה (בערב שבת סמוך ללילה) — אסור להשכיר וגם להשאיל, משום שהדבר נראה כאילו הנכרי הוא שלוחו של הישראל (נראה כשלוחו).
② שכר יום (השכרה בשכר יומי) — אסור תמיד, אפילו אם נעשתה בתחילת השבוע, שכן הישראל מקבל רווח הנובע במישרין ממלאכת השבת (שכר שבת).
② שכר יום (השכרה בשכר יומי) — אסור תמיד, אפילו אם נעשתה בתחילת השבוע, שכן הישראל מקבל רווח הנובע במישרין ממלאכת השבת (שכר שבת).
המושג המרכזי: הַבְלָעָה
הַבְלָעָה = "הכללה". כשהשכר של השבת בלוע בתוך תשלום כולל לכמה ימים (לדוגמה: ז' ימים תמורת מאה שקלים), שוב אין רווח השבת ניכר כשלעצמו. הוא טבוע בתוך השכר של שאר הימים, ואיסור שכר שבת אינו חל.
דוגמה מותרת (הבלעה מועילה)
להשכיר כלי לשבעה ימים תמורת סכום כולל של מאה שקלים — רווח השבת בלוע במכלול ולא ניכר בפני עצמו.
דוגמה אסורה (שכר יום)
להשכיר אותו כלי תמורת חמשה עשר שקלים ליום — רווח השבת (ט״ו שקלים) מנוכר ומזוהה. אסור.
הבחנת הרמ״א: כלי שמלאכתו לאיסור
הרמ״א (לבני אשכנז) מוסיף דקדוק בענין ההשאלה:
- כלי שמלאכתו להיתר (כלי שעיקר שימושו מותר בשבת) — מותר להשאילו אפילו סמוך לחשכה.
- כלי שמלאכתו לאיסור (כלי שעיקר שימושו במלאכה האסורה — קרדום, מקדח, מכונת תפירה וכיו״ב) — אסור להשאילו סמוך לחשכה, שהרואה את ההשאלה מבין שהחפץ יוצא לשם מלאכה.
סיכום סעיף א':
שאלת הבנה: מדוע המחבר מתיר השאלה אפילו סמוך לחשכה, בעוד שהרמ״א אוסר בכלים מסוימים? מהו מקור החומרא של הרמ״א?
חלק 5 — סעיף ב'
מראית עין: הנכרי היוצא בשבת עם חפצי
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ב' עובר למישור חדש לגמרי. אין מדובר עוד בשכר השבת (שכר שבת) או בחזות שליחות (נראה כשלוחו), אלא בקושי אחר: מראית העין — דמיון של עבירה לעיני הצופה.
התרחיש: הישראל השאיל חפץ לנכרי סמוך מאוד לכניסת השבת. הלילה ירד בעוד החפץ בתנועה, ואדם הרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפצו בידו בשבת — מה יחשוב? שהישראל שולח את חפציו בשבת על ידי נכרי, איסור הוצאה גלוי.
מַרְאִית הָעַיִן = "מה שהעין רואה". אף שהמעשה כשלעצמו מותר, אם הוא נראה כעבירה לעיני הרואים — אסרוהו חכמים. כלל הלכתי גדול, ובמיוחד שכיח בעניני שבת.
המבחן של סעיף ב'
מבחן הזמן
"שהות להוציא" = האם יש לו די שהות להוציא מביתי לרשות הרבים קודם חשכה?
✅ כן → ההשאלה מותרת (לא יראה אותו אדם בשבת).
❌ לא → ההשאלה אסורה (היציאה תהיה בשבת → מראית עין).
✅ כן → ההשאלה מותרת (לא יראה אותו אדם בשבת).
❌ לא → ההשאלה אסורה (היציאה תהיה בשבת → מראית עין).
הרחבה: אפילו בכרמלית
המחבר מדגיש: הכלל חל אפילו בעיר שאין בה רשות הרבים מן התורה, כלומר בעיר שבה ההוצאה אינה אלא איסור דרבנן. למה?
משום שגם את ההוצאה על ידי נכרי בכרמלית אסרו חכמים (כמבואר בסימן שמ״ז). לפיכך, הרואה את הנכרי יוצא עם החפץ עלול לחשוב: "היהודי הזה עבר על דברי חכמים". החשד נשאר — והאיסור עומד אף הוא.
הצד האחר: עיר המעורבת
לעומת זאת, בעיר המוקפת בעירוב — שההוצאה בה מותרת מן ההלכה — הרואה את הנכרי יוצא אינו חושב כלל על עבירה. ההשאלה עשויה אפוא לחזור להיתר אף בשבת עצמה, ובלבד שהנכרי דר באותה זונה המוקפת. (עיקרון זה יבואר בידי האחרונים; המחבר כאן מציג את כלל האיסור, ויש לדון בהיתר ממילא.)
סעיף ב' בקצרה:
- מישור חדש: מראית עין, לא שכר שבת.
- מבחן: האם יש לנכרי שהות לצאת עם החפץ קודם חשכה?
- חל אפילו בכרמלית — חשד דרבנן מספיק.
- השאלה בשבת עצמה: אסורה לחלוטין (זולת בעיר המוקפת בעירוב ובדר ברשותה).
שאלת הבנה: במה שונה מראית עין דסעיף ב' מנראה כשלוחו דסעיף א'? תן שני תרחישים המבחינים ביניהם בבירור.
חלק 6 — סעיף ג'
בהמה: שביתת בהמתו, איסור מן התורה
מפנה — מדרבנן לדאורייתא
בסעיף ג' הסימן עולה מדרגה. עד כאן כל האיסורים היו מדרבנן: שכר שבת, נראה כשלוחו, מראית עין. מכאן ואילך, נכנסים אנו לגזירת התורה: התורה עצמה מצוה את הישראל להשבית את בהמתו בשבת.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
(שמות כ:י — עשרת הדברות)
פסוק עשרת הדברות כולל במפורש "וּבְהֶמְתֶּךָ". התורה מצוה את הישראל שלא תעשה בהמתו מלאכה בשבת — וזוהי שביתת בהמתו.
התוצאה ההלכתית
מאחר שהאיסור הוא מן התורה, פוסק המחבר בחומרא יתירה:
① השאלה והשכרה אסורות — אפילו לטווח רחוק ואפילו בהבלעה (אין הפתרונות של סעיף א' מועילים כאן, שכן אין המדובר בשכר אלא בחיוב מן התורה).
② אפילו השכרה לשלושים יום — כל זמן שהבהמה ברשותו מבחינה ממונית, היא "בהמתו" של הישראל, וחיובו עליה בשביתה.
③ הקריטריון: הבעלות הממונית — הקנין (השייכות הממונית) הוא היוצר את החיוב, לא הנוכחות הפיזית בלבד.
② אפילו השכרה לשלושים יום — כל זמן שהבהמה ברשותו מבחינה ממונית, היא "בהמתו" של הישראל, וחיובו עליה בשביתה.
③ הקריטריון: הבעלות הממונית — הקנין (השייכות הממונית) הוא היוצר את החיוב, לא הנוכחות הפיזית בלבד.
דין התנאי
המחבר מוסיף מקרה גבול: אם הישראל משכיר את הבהמה בתנאי מפורש שלא תעשה בה מלאכה בשבת, ועבר הנכרי על התנאי:
- בדין הצרוף: הישראל אינו חייב, שכן כבר התנה איתו שלא לעבור.
- אבל לכתחילה: אין ראוי לו להשכיר כלל — שמא יבוא לידי כך בפועל.
"אין ראוי לו להשכירה כלל" — לשון פדגוגית של המחבר: אין כאן איסור מוחלט בדיעבד אם התנאי נעשה, אבל מבחינה לכתחילה אין הדבר ראוי, שכן האחריות ההלכתית של הישראל על הבהמה נשארת, והחשש לעבירה ממשי.
השוואה בין כלים ובהמה
| קריטריון | כלים (סעיפים א'–ב') | בהמה (סעיף ג') |
|---|---|---|
| מקור האיסור | דרבנן (גזירות חז״ל) | מן התורה (שמות כ:י וכ״ג:י״ב) |
| שכר רב-יומי (הבלעה) | מותר | אסור |
| תנאי מועיל? | לא רלוונטי | בדיעבד כן; לכתחילה לא |
| פתרון יסודי | הבלעה / השאלה בלא שכר | מכירה גמורה (סעיף ד') |
שאלת הבנה: מדוע ההבלעה (שפותרת את שכר שבת בסעיף א') אינה מועילה בבהמה? מהו ההפרש הבסיסי בין שני האיסורים?
חלק 7 — סעיף ד'
הפתרון היסודי: מכירה או השכרה גמורה של הבהמה
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ג' הציב את הנעילה: כל זמן שהבהמה ברשות הישראל, אי אפשר להניחה לעבוד בשבת. סעיף ד' נותן את הפתרון המבני: אם הבהמה אכן חדלה להיות שלך, גם החיוב פוקע.
היסוד
החיוב של שביתת בהמתו נסמך על המלה בְּהֶמְתֶּךָ — "בהמה שלך". אם הבהמה אינה שלך מבחינה ממונית, מתבטל החיוב יחד עם הבעלות. לפיכך מציג המחבר שני מנגנונים יסודיים:
- מכירה גמורה (מְכִירָה גְמוּרָה) לנכרי
- השכרה גמורה (שְׂכִירוּת גְמוּרָה) — ארוכה מספיק כדי להעביר את כל הזכויות בשימוש
תנאי הקנין
תנאי ראשון — יציאה פיזית קודם השבת
הבהמה צריכה לצאת בפועל מרשות הישראל לרשות הנכרי קודם כניסת השבת. השטר לבדו אינו מספיק — צריך מסירה ממשית.
תנאי שני — לא אצל הישראל בשבת
אם הבהמה נשארת פיזית בחצר הישראל בשבת, המכירה או ההשכרה אינן מועילות. למה? משום שנראה כשלו (כלומר, נראה לרואה כאילו עדיין שייכת לישראל) — והרואה יחשוד שעדיין בהמתו של הישראל היא, והיא עובדת בשבת.
הדעה השניה ("יש אומרים")
המחבר מביא דעה מקילה הסוברת שהמכירה מועילה גם אם הבהמה נשארה אצל הישראל בשבת — שמבחינה ממונית טהורה היא כבר אינה שלו, ואין נפקא מינה היכן היא נמצאת בפועל. אבל המחבר פוסק:
"וְהָרִאשׁוֹן עִקָּר" — הדעה הראשונה היא העיקר. למעשה אם כן: על הבהמה לצאת פיזית אל הנכרי לפני השבת, ולא די במכירה "על הנייר" בלבד.
מדוע ההלכה דורשת יציאה פיזית
דרישה זו מלמדת שאין הסימן נשלט רק על ידי ההגיון הממוני הצרוף (שהיה מסתפק בהעברת הקנין), אלא גם על ידי הגיון של חזות. ההלכה דורשת שהמצב יהיה ברור גם לעין שלישי, לא רק תקף מבחינת דיני ממונות.
סיכום סעיף ד':
- כדי להתיר את מלאכת הבהמה בשבת: העברת בעלות גמורה קודם השבת.
- שתי צורות: מכירה גמורה או השכרה גמורה.
- תנאים מצטברים: (1) קנין הלכתי בר תוקף + (2) יציאה פיזית קודם השבת.
- אם הבהמה נשארה אצל הישראל בשבת: אינו מועיל (נראה כשלו).
שאלת הבנה: מדוע המחבר מעדיף את הדעה הדורשת יציאה פיזית של הבהמה, בעוד שהדעה האחרת (קנין מופשט בלבד) נראית הגיונית יותר? מה מלמדנו בחירה זו על טבע הלכות שבת?
חלק 8 — סעיף ה'
הבהמה החוזרת (או יוצאת) בשבת
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ה' עוסק בשני מצבי "ראי" העלולים להתרחש בעצם השבת או בסמוך מאוד אליה:
- הישראל השאיל או שכר בהמה מהנכרי במשך השבוע — והנכרי בא להחזירה בשבת, או שהישראל רוצה להחזירה בשבת.
- הישראל מוסר את בהמתו לנכרי לפני השבת לשם הליכה רחוקה — והנכרי ימשיך את הדרך גם בשבת.
מקרה 1 — הבהמה הנכנסת לחצרי בשבת
היסוד
מן הרגע שהבהמה נכנסת פיזית לחצרו או לביתו של הישראל, היא נחשבת "ברשותו" (ברשותו) — והחיוב של שביתת בהמתו נופל עליו.
הנפקא מינה למעשה: עליו לסרב לקבל את הבהמה עד לאחר צאת השבת. המחבר מדגיש: "יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַבְּלָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא הַשַּׁבָּת".
הנפקא מינה למעשה: עליו לסרב לקבל את הבהמה עד לאחר צאת השבת. המחבר מדגיש: "יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַבְּלָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא הַשַּׁבָּת".
"בִּרְשׁוּתוֹ" — ברשותו. כאן הקריטריון אינו הבעלות הממונית אלא האחריות בפועל: מן הרגע שהבהמה אצלי פיזית, אני חייב על שביתתה, אף שהקנין הוא של הנכרי.
מקרה 2 — מסע הנמשך לשבת
היסוד של תחום
אם הישראל מוסר את בהמתו לנכרי קודם השבת למסע רחוק, וביודעו שהנכרי יוליכנה גם בשבת — צריך הוא למוסרה בזמן מספיק שיצאו מתחום העיר מבעוד יום.
אם לא — היציאה בשבת עצמה נופלת תחת איסור תחומין על בעלי הישראל.
אם לא — היציאה בשבת עצמה נופלת תחת איסור תחומין על בעלי הישראל.
תְּחוּמִין = גבולות התנועה בשבת. החפצים והבהמות של ישראל קונים בעם דמדומי ערב שבת "מקום שביתה" (שביתה) שממנו אינם יכולים לזוז יותר מאלפים אמה (כתשע מאות וששים מטר) לכל רוח בשבת.
הכלל המאחד את שני המקרים
היסוד המאחד של סעיף ה': מה שהישראל נותן לקרות לבהמתו בשבת חמור כמעשה אקטיבי. האחריות אינה מצטמצמת לפעולות חיוביות בלבד — היא כוללת גם:
① קבלת בהמה הנכנסת לרשותו;
② ידיעה על מסע צפוי בשבת.
① קבלת בהמה הנכנסת לרשותו;
② ידיעה על מסע צפוי בשבת.
דוגמאות מעשיות לסעיף זה
- שכני הנכרי בא להחזיר לי סוס שהשכרתי לו — הוא מצלצל בדלת בבוקר השבת: 🔴 אסור לקבלו עד צאת השבת.
- מסרתי את סוסי לנכרי ביום ה' להובילם לירידם רחוק — השיירה תצא ביום ו' בשעה 17:00, והחשכה בשעה 18:00: 🔴 מאוחר מדי, לא יצאו מתחום העיר לפני השבת.
- אותו מקרה, אך היציאה ביום ה' בצהריים: 🟢 הם יוצאים בנקל מן התחום קודם השבת.
- נכרי מביא את סוסו אלי בבוקר השבת למשמרת — ואיני אומר דבר: 🔴 מן הרגע שהוא נכנס לחצרי, אני חייב בשביתתו.
סעיף ה' בקצרה:
- בהמה הנכנסת לחצרי בשבת ← לסרב לקבלה.
- מסע הנמשך לתוך השבת ← למסור בעוד מועד כדי לצאת מן התחום קודם החשכה.
- הכלל הכללי: הידיעה המוקדמת והנוכחות ברשותי מטילות עלי חיוב.
שאלת הבנה: אם הבהמה שייכת מבחינה ממונית לנכרי (מקרה 1), מדוע עצם כניסתה לחצרי בשבת מטילה עלי חיוב על שביתתה? מהו המנגנון ההלכתי הפועל כאן?
חלק 9
דוגמאות מעשיות בנות זמננו
עקרונות המחבר, שנוסחו עבור כלכלה חקלאית, מתאימים ישירות גם למצבים מודרניים. הנה כמה דוגמאות.
אסור
אני משכיר את רכבי לשכני הנכרי בליל שבת, ביודעי שהוא יעשה בו שימוש בשבת.
סמוך לחשכה + שכר שבת גלוי ← אסור לפי סעיף א'.
אסור (רמ״א)
אני משאיל בחנם את מקדחתי לנכרי ביום ו' בשעה 17:00, והוא ישתמש בה בשבת.
"כלי שמלאכתו לאיסור" + סמוך לחשכה ← אסור לפי הרמ״א. המחבר מתיר לבני ספרד.
מותר
אני משכיר את מקדחתי לקבלן לשבוע שלם (חוזה בן שבעה ימים).
הבלעה תקפה — רווח השבת בלוע בתוך הסכום הכולל. סעיף א'.
מותר
אני משאיל ספר לשכני הנכרי ביום ה', והוא קורא בו בשבת.
השאלה הרבה לפני שבת, בחפץ שאין בו שימוש של מלאכה. אין כל קושי.
אסור
השכן מצלצל ביום ו' בשעה 18:30 (חשכה בשעה 19:00) לבקש את מכסחת הדשא — והוא יחזור עמה בשבת.
אין לו שהות לצאת לרשות הרבים קודם החשכה ← מראית עין (סעיף ב').
מותר
אותה בקשה, אבל בשעה 14:00 ביום ו'.
שהות רחבה לחזור לביתו לפני החשכה. סעיף ב'.
אסור
אני משכיר את כלב השמירה / הסוס שלי לחקלאי נכרי לשלושים יום (כולל שבתות).
בעל חי = שביתת בהמתו (איסור תורה). הבלעה אינה מועילה לבהמה. סעיף ג'.
מותר (בתנאי)
אני מוכר את סוסי לנכרי ביום ו' בבוקר. הוא מוליכו לרפתו עוד באותו בוקר.
מכירה גמורה + יציאה פיזית קודם השבת = העברת בעלות בפועל. סעיף ד'.
אסור
הנכרי בא להחזיר לי בבוקר השבת את הסוס שהשאלתי לו.
לסרב לקבל עד צאת השבת — מן הרגע שהוא נכנס לחצרי, אני חייב בשביתתו. סעיף ה'.
לברר אצל רב
אני חותם על חוזה ליסינג ארוך-טווח של מכונה לשותף נכרי (כולל שבתות).
מקרה מסחרי מורכב — יש לנתח לפי כלי שמלאכתו לאיסור/להיתר, צורת החוזה וכו'. לברר אצל רב.
לברר אצל רב
אני מוסר את רכבי לחברת שילוח נכרית לסוף השבוע (עם נסיעה בשבת באזורים מסוימים).
רכב = נכס מודרני "מעורב". יש לנתח כל מקרה לגופו לפי החוזה ולפי ידיעת הישראל. להיוועץ ברב.
מותר
אני משכיר את מקדחתי לנכרי, בלא לדעת דבר על מה שיעשה בה.
אם הישראל אינו יודע שהשימוש יהיה בשבת, מותר (אם אינו יודע — מותר). כלל הנלמד מן הסעיפים א' ו-ב'.
חלק 10
סיכום מעשי — הכללים הזהובים
חמשת הכללים העיקריים של סימן רמ״ו
① אין שביתת כלים
ההלכה כבית הלל: כלי ישראל אינם מצווים בשביתה בשבת. לפיכך השאלה והשכרה מבעוד מועד — מותרות.
② סמוך לחשכה — הגבלה
בסמוך לחשכה השכרה אסורה (נראה כשלוחו), ואף השאלה אסורה לרמ״א בכלי "שמלאכתו לאיסור".
③ שכר יום תמיד אסור, הבלעה מותרת
שכר יומי שכולל את השבת = שכר שבת. הפתרון: לכלול את השבת בתוך תקופה רב-יומית של תשלום.
④ הבהמה — מן התורה
שביתת בהמתו (שמות כ:י) = איסור תורה. אין פתרון דרבני (הבלעה, תנאי) המספיק. רק העברת בעלות בפועל קודם השבת פוטרת את הישראל.
⑤ זהירות בשבת עצמה
לא לקבל בהמה הנכנסת לרשותי בשבת. להקדים את היציאה למסע כדי לצאת מן התחום קודם החשכה.
ההלכה כבית הלל: כלי ישראל אינם מצווים בשביתה בשבת. לפיכך השאלה והשכרה מבעוד מועד — מותרות.
② סמוך לחשכה — הגבלה
בסמוך לחשכה השכרה אסורה (נראה כשלוחו), ואף השאלה אסורה לרמ״א בכלי "שמלאכתו לאיסור".
③ שכר יום תמיד אסור, הבלעה מותרת
שכר יומי שכולל את השבת = שכר שבת. הפתרון: לכלול את השבת בתוך תקופה רב-יומית של תשלום.
④ הבהמה — מן התורה
שביתת בהמתו (שמות כ:י) = איסור תורה. אין פתרון דרבני (הבלעה, תנאי) המספיק. רק העברת בעלות בפועל קודם השבת פוטרת את הישראל.
⑤ זהירות בשבת עצמה
לא לקבל בהמה הנכנסת לרשותי בשבת. להקדים את היציאה למסע כדי לצאת מן התחום קודם החשכה.
טבלת הכרעה מהירה
| המצב | ההכרעה | הסעיף |
|---|---|---|
| השאלת כלי נייטרלי, ימים רבים לפני השבת | ✅ מותר | א' |
| השכרת כלי לתקופה רב-יומית (הבלעה) | ✅ מותר | א' |
| השכרת כלי בשכר יום הכולל את השבת | ❌ אסור | א' |
| השכרה או השאלה סמוך לחשכה (כלי עבודה) | ❌ אסור | א' + רמ״א |
| השאלה לשכן שאין לו שהות לצאת לפני החשכה | ❌ אסור | ב' |
| השאלה או השכרת בהמה לשימוש בשבת | ❌ אסור (תורה) | ג' |
| מכירת הבהמה קודם השבת + יציאה פיזית לנכרי | ✅ מותר | ד' |
| קבלת בהמה החוזרת לחצרי בשבת | ❌ לסרב | ה' |
חלק 11
שאלות הבנה
שאלה 1 — מושגי יסוד: מהו ההפרש בין שכר שבת, נראה כשלוחו ו-מראית עין? באיזה סעיף כל אחד מן האיסורים מופיע ראשון?
שאלה 2 — מנגנון ההבלעה: מדוע שכר רב-יומי שכולל את השבת מותר, בעוד שכר יומי לשבת לבדה אסור — בעוד שבשניהם הישראל מקבל ממון על יום הכולל את השבת?
שאלה 3 — דקדוק הרמ״א: המחבר מתיר את ההשאלה אפילו סמוך לחשכה; הרמ״א מוסיף חומרא. מהי החומרא, ועל איזה קריטריון היא בנויה?
שאלה 4 — חומרת התורה: מדוע המנגנונים הדרבניים הפותרים את בעיות סעיף א' (הבלעה וכו') אינם מועילים לבהמה של סעיף ג'? צטט את הפסוק העומד מאחורי האיסור.
שאלה 5 — העברה ממשית: כדי להתיר את עבודת הבהמה בשבת, המחבר מצריך שני תנאים מצטברים (סעיף ד'). מהם? מדוע אין די בהעברת הקנין בלבד?
שאלה 6 — סעיף ה': אם הנכרי בא להחזיר לי בשבת את הבהמה שהשאיל ממני, מה עלי לעשות ומדוע? מהו העיקרון ההלכתי הגלום בחיוב הסירוב?
שאלה 7 — הבחנת כלים/בהמה: נסח בשתים-שלוש שורות את ההפרש המבני בין החלק של ה"כלים" (סעיפים א'–ב') לבין החלק של ה"בהמה" (סעיפים ג'–ה') של הסימן.
שאלה 8 — מקרה ממשי: אתה משכיר את רכבך לנכרי לארבעה ימים (חמישי-ראשון) ב-200 ש״ח כולל. מותר? ואם החוזה רושם "50 ש״ח ליום"? נמק לפי הסעיפים שנלמדו.
שאלה 9 — חכמת המחבר: מדוע, לדעתך, בחר המחבר לאחד בסימן אחד את השאלת הכלים וגם את השאלת הבהמה, אף שטבעם ההלכתי כה שונה?
שאלה 10 — להעמיק: כיצד תיישם את עקרון סעיף ד' (העברה ממשית + יציאה פיזית) על רכב מודרני שמבקשים "להעביר" באופן זמני לנכרי לשם שימוש בשבת?
להעמיק יותר
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
- 📖 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים ודקדוקי האחרונים
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולשינון מהיר
- 🎓 רמה 4 — דעת הרב: לי״ט סעיפי השולחן ערוך הרב והשוואת פוסקים