דעת · רמה 4 — דעת הרב · אורח חיים רמ״ו · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת הרב

דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ו

שיטת אדמו״ר הזקן על השאלה והשכרה של חפצים לגוי — טקסט מלא, כח הפסק, חידוש, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי.

מדוע רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.

עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא הסמכות המכרעת. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ראה הקדמת בני המחבר ושיחות רבות). דף זה מקבץ, עבור כל סימן, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי המאירים את הנושא.

→ קרא את ההקדמה הכללית על שיטת אדמו״ר הזקן

1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ו

הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן

סימן רמ״ו — דיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת — וּבוֹ י״ט סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע ב-Sefaria. 19 סעיפים + 7 ערכים בקונטרס אחרון. סימן רמ״ו הוא הדיפטיך המבני של סימן רמ״ג — אותם עקרונות (הבלעה, מראית עין, אופן ההתקשרות החוזית) אך מיושמים על חפצים מטלטלים (כלים) ולא על נכסי דלא ניידי (מרחץ, שדה, תנור, ריחיים).

סעיף א דִּינֵי הַשְׁאָלָה וְהַשְׂכָּרָה לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ט סְעִיפִים:מֻתָּר לְהַשְׁאִיל כֵּלִים…

דִּינֵי הַשְׁאָלָה וְהַשְׂכָּרָה לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ט סְעִיפִים:

מֻתָּר לְהַשְׁאִיל כֵּלִים וּלְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי וְאַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהֶם הַנָּכְרִי מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מֵאֵלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב (וּלְעִנְיַן לְהַשְׂכִּיר דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא, עַיֵּן סִמָּן רמ"ג).

וּכְשֶׁנּוֹטֵל הַשָּׂכָר — לֹא יִטּוֹל שְׂכַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן אִם הִשְׂכִּיר לוֹ לְשָׁבוּעַ אוֹ לְחֹדֶשׁ יָכוֹל לִטּוֹל הַשָּׂכָר אַף שֶׁשְּׂכַר הַשַּׁבָּת מֻבְלָע בּוֹ, אֲבָל אִם הִשְׂכִּיר לוֹ לְיָמִים נִפְרָדִים בְּעַד כָּל יוֹם וְיוֹם כָּךְ וְכָךְ — לֹא יִטּוֹל מִמֶּנּוּ שָׂכָר הַמַּגִּיעַ לִימֵי הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג, עַיֵּן שָׁם.

וַאֲפִלּוּ אִם הִשְׂכִּיר לוֹ יִשְׂרָאֵל כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה כְּלָל, וַאֲפִלּוּ הִשְׂכִּיר לוֹ חֶדֶר לָדוּר בּוֹ — לֹא יִטּוֹל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה (עַיֵּן סִמָּן ש"ו):

סעיף ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַכֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן רֵחַיִם בְּמָקוֹם שֶׁמֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם…

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַכֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן רֵחַיִם בְּמָקוֹם שֶׁמֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג, וּמַחֲרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִשְּׁאָר כְּלֵי אֻמָּנוּת — אָסוּר לְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְהַיִּשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁהַכֵּלִים נִשְׂכָּרִים לְנָכְרִי גַּם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כִּי יָדוּעַ הוּא אַף שֶׁמַּשְׂכִּירָם לוֹ לְשָׁבוּעַ אוֹ לְחֹדֶשׁ אִם הָיָה מַשְׂכִּיר לוֹ חוּץ מִשַׁבָּתוֹת שֶׁלֹּא הָיָה רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה גַּם בְּשַׁבָּת — הָיָה הַנָּכְרִי פּוֹחֵת לוֹ מְעַט מִשְּׂכִירוּת שֶׁנּוֹתֵן עַכְשָׁו כְּשֶׁמַּשְׂכִּיר לוֹ סְתָם וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת גַּם בְּשַׁבָּת, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת סָמוּךְ לְיוֹם שֶׁהִשְׂכִּירָם לוֹ דְּהַיְנוּ עֶרֶב שַׁבָּת — הֲרֵי נִרְאֶה כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה בִּשְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהִשְׂכִּירָם לוֹ אֶתְמוֹל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁהוּא רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת. וְכֵן עִקָּר:

סעיף ג אֲבָל לְהַשְׁאִיל לוֹ כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ…

אֲבָל לְהַשְׁאִיל לוֹ כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁהַנָּכְרִי רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם בְּשַׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה בִּשְׁלִיחוּתוֹ.

וַאֲפִלּוּ אִם מַשְׁאִילוֹ בִּתְנַאי עַל מְנָת שֶׁיַּשְׁאִילֶנּוּ הַנָּכְרִי כְּלִי אַחֵר לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁמַּשְׁאִיל לְהַנָּכְרִי גַּם בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל שְׂכִירוּת מַמָּשׁ בְּעַד זֶה — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים:

סעיף ד אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם חֵפֶץ לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה…

אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם חֵפֶץ לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין שָׁהוּת לַנָּכְרִי לְהוֹצִיא הַחֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִבְּעוֹד יוֹם — אָסוּר לְהַשְׁאִילוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי יוֹצֵא מִבֵּית הַיִּשְׂרָאֵל וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ יַחְשׁוֹד אֶת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא שׁוֹלֵחַ חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי זֶה, שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהִשְׁאִיל לוֹ וְהוּא מוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ.

וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית, שֶׁאֵין אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא לְתוֹכָהּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, אִם כֵּן יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

סעיף ה אֲבָל בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּתוֹכָהּ — מֻתָּר לְהַשְׁאִילוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אִם…

אֲבָל בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּתוֹכָהּ — מֻתָּר לְהַשְׁאִילוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אִם הַנָּכְרִי דָר בְּמָקוֹם הַמְעֹרָב שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בּוֹ. אוֹ אֲפִלּוּ דָר בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב, אֶלָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל (כְּגוֹן שֶׁבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל רָחוֹק כָּל כָּךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב, בְּעִנְיָן שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ רוֹאֶה כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב).

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁהַנָּכְרִי יוֹלִיכֶנּוּ הַיּוֹם חוּץ לַתְּחוּם — אָסוּר לְהַשְׁאִילוֹ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁחֶפְצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בִּרְשׁוּתוֹ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת קָנוּ אֶצְלוֹ שְׁבִיתָה בִּשְׁבִיתָתוֹ, דְּהַיְנוּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ וְלֹא יוֹתֵר. וְאַף שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל תְּחוּם כֵּלָיו כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלָיו, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ שְׁבִיתָה אֶצְלוֹ וְאֵין לָהֶם אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה — אָסוּר לוֹ לִגְרוֹם לָהֶם בְּיָדַיִם שֶׁיּוּבְאוּ חוּץ לַתְּחוּם עַל יְדֵי שֶׁמּוֹסְרוֹ בְּיַד נָכְרִי. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְאוֹתָם לוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁיִּטְּלֵם מֵעַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹסְרָם לוֹ בְּיָדַיִם.

וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לִמְסוֹר לוֹ בְּיָדַיִם, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי הוּא הַמּוֹצִיאָן חוּץ לַתְּחוּם מִדַּעְתּוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, וְהַיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ אֶלָּא גּוֹרֵם בְּעָלְמָא. וְכֵן עִקָּר.

וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת, וַאֲפִלּוּ הַנָּכְרִי דָר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם הַמְעֹרָב — אָסוּר לְהַשְׁאִילוֹ בְּשַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֹּל שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ יֹאמַר שֶׁמָּכַר לוֹ חֵפֶץ זֶה בְּשַׁבָּת, אוֹ הִלְוָהוּ לוֹ לִזְמַן מְרֻבֶּה (דְּהַיְנוּ יוֹתֵר מִל' יוֹם שֶׁהִיא נִקְרֵאת הַלְוָאָה), וְלֹא הִתִּירוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא שְׁאֵלָה שֶׁהוּא לִזְמַן מוּעָט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, אוֹ יֹאמַר (הָרוֹאֶה) שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ לְמַשְׁכּוֹן, וְאָסוּר לִתֵּן מַשְׁכּוֹן בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, אוֹ יֹאמַר שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ לְתַקְּנוֹ וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, וְאָסוּר לִתֵּן בְּשַׁבָּת שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה אֲפִלּוּ בְּקַבְּלָנוּת, וַאֲפִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.

וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁאֵלָה בְּעֵת הַצֹּרֶךְ כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם מָכַר לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ שֶׁהִלְוָהוּ לוֹ לִזְמַן מְרֻבֶּה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ לְמַשְׁכּוֹן, אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה — צָרִיךְ שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִוָּדַע לְהָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מִבֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְכָרוֹ לוֹ, אוֹ הִלְוָהוּ, אוֹ מִשְׁכְּנוֹ, אוֹ נְתָנוֹ לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, כֵּיוָן שֶׁכֵּן הוּא הָאֱמֶת, וְיַחְשְׁדֵהוּ שֶׁעָשָׂה כֵּן בְּשַׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאֵלָה כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ הָאֱמֶת — אֵין כַּאן חֲשָׁד כְּלָל אַף אִם יִדְמֶה לוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַשְׁאִיל בְּשַׁבָּת:

סעיף ו וְכָל זֶה בַּחֲפָצִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל חֲפָצִים שֶׁל נָכְרִי שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִים בְּיַד יִשְׂרָאֵל…

וְכָל זֶה בַּחֲפָצִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל חֲפָצִים שֶׁל נָכְרִי שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִים בְּיַד יִשְׂרָאֵל וּבָא לִטְּלוֹ בְּשַׁבָּת — יָכוֹל לִתְּנוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ה, עַיֵּן שָׁם תַּשְׁלוּם דִּינִים אֵלּוּ:

סעיף ז אָסוּר לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ גַּם…

אָסוּר לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ גַּם בְּשַׁבָּת, וְאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ".

וְאַף לְהַשְׂכִּירָהּ לוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׂכִּירָהּ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אִם מַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ כְּלוּם בְּשַׁבָּת וְהִבְטִיחַ לוֹ — אֵין זֶה מוֹעִיל, כִּי אֵין הַנָּכְרִי נֶאֱמָן עַל כָּךְ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ה, עַיֵּן שָׁם:

סעיף ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁגּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בְּהֵמָה…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁגּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בְּהֵמָה מִנָּכְרִי — יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי אַחֵר, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין גּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ — אֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ.

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְהַשְׁאִילָהּ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא עַל יְדֵי הַשְּׂכִירוּת שֶׁשְּׂכָרָהּ הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתֵן דָּמִים לְהַנָּכְרִי בַּעֲדָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה, נִקְנֶה לוֹ עַל יְדֵי כָךְ הַבְּהֵמָה לְיָמִים אֵלּוּ שֶׁשְּׂכָרָהּ לוֹ מֵהַנָּכְרִי, וּכְשֶׁחוֹזֵר וּמַשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — עוֹבֵר הַיִּשְׂרָאֵל מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁחוֹזֵר וּמַשְׂכִּירָהּ לְנָכְרִי — מֻתָּר, מִמָּה נַפְשָׁךְ, שֶׁאִם נִקְנֶה גּוּף הַבְּהֵמָה לְיִשְׂרָאֵל — נִקְנֶה גַם כֵּן לְנָכְרִי שֶׁשְּׂכָרָהּ מִמֶּנּוּ, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו:

סעיף ט מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי וּלְהַתְנוֹת עִמּוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם…

מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי וּלְהַתְנוֹת עִמּוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם עָבַר הַנָּכְרִי עַל תְּנָאוֹ וְעִכְּבָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת — יַפְקִירֶנָּה הַיִּשְׂרָאֵל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁאָז אֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁכְּבָר הִפְקִירָהּ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל הֶפְקֵר שֶׁאֵינוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ הֶפְקֵר כְּלָל, שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה בְּוַדַּאי הוּא מַפְקִיר בְּלֵב שָׁלֵם, וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ הַעֲרָמָה, שֶׁהֲרֵי אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָׁה יָכוֹל לִזְכּוֹת מִיָּד בַּהֶפְקֵר הַזֶּה, וְהַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים יְכוֹלִים לְהָעִיד לוֹ שֶׁזָּכָה מֵהַהֶפְקֵר, וְלֹא יוּכַל הַמַּפְקִיר לַחֲזוֹר בּוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְקִיר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ — בְּוַדַּאי מַפְקִיר בְּלֵב שָׁלֵם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין אָדָם אַחֵר יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ אֲפִלּוּ אִם מַפְקִירָהּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר הֶפְקֵר, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ מַפְקִירָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִסּוּר שַׁבָּת בִּלְבָד, אִם כֵּן מִן הַסְּתָם אֵינוֹ מַפְקִירָהּ אֶלָּא לְיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְבָד, בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה, שֶׁהֶפְקֵר לְיוֹם אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ לְשָׁעָה אַחַת הֲרֵי הוּא הֶפְקֵר גָּמוּר לְאוֹתוֹ יוֹם וְאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִמָּן רע"ג. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד הִיא חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ.

וְאַף בְּשַׁבָּת אֵינָהּ הֶפְקֵר אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה, שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְקִירָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵאִסּוּר עֲשִׂיַּת הַמְּלָאכָה שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ בְּשַׁבָּת, וְאִם כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בָּהּ כְּלוּם הִיא חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ.

(אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ, וְאָז לֹא יַנִּיחֶנּוּ הַנָּכְרִי. וְאַף אִם יַנִּיחֶנּוּ הַנָּכְרִי, מִכָּל מָקוֹם אוֹתָהּ רֶגַע שֶׁזּוֹכֶה בָּהּ הִיא בְּטֵלָה מִמְּלֶאכֶת הַנָּכְרִי, וְחוֹזֶרֶת הִיא לִהְיוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל):

סעיף י וְאִם הוּא רוֹצֶה יָכוֹל לְהַקְנוֹת גּוּף הַבְּהֵמָה לְנָכְרִי זֶה לְיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְהוּא…

וְאִם הוּא רוֹצֶה יָכוֹל לְהַקְנוֹת גּוּף הַבְּהֵמָה לְנָכְרִי זֶה לְיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפָנָיו בְּהֶמְתִּי קְנוּיָה לְךָ, שֶׁאָז מִתְכַּוֵּן הַנָּכְרִי לִקְנוֹתָהּ, וְהִיא נִקְנֵית לוֹ בַּאֲמִירָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל אִם אוֹמֵר כֵּן שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לֹא קְנָאָהּ הַנָּכְרִי כְּלָל:

סעיף יא וְכָל זֶה בְּדִיעֲבַד, שֶׁכְּבָר הִשְׂכִּירָהּ אוֹ הִשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי בְּהֶתֵּר, שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ…

וְכָל זֶה בְּדִיעֲבַד, שֶׁכְּבָר הִשְׂכִּירָהּ אוֹ הִשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי בְּהֶתֵּר, שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ סְתָם עַל סְמַךְ שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת יַפְקִירֶנָּה אוֹ יַקְנֶה אוֹתָהּ לְהַנָּכְרִי, לְפִי שֶׁמְּפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהִיא בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, וְהַהֶפְקֵר וְהַהַקְנָאָה אֵינָן מְפֻרְסָמִים כְּלָל, וְיֵשׁ כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן.

וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל לְכַתְּחִלָּה עַל סְמַךְ שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת יַפְקִירֶנָּה אוֹ יַקְנֶה אוֹתָהּ לְהַנָּכְרִי בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה יִשְׂרְאֵלִים, שֶׁעַל יְדֵי הַשְּׁלֹשָׁה יִשְׂרְאֵלִים יִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר לְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהִיא בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל.

וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂדוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִתְּנָן לְנָכְרִי בַּאֲרִיסוּת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׂכִּיר לוֹ גַּם שְׁוָרִים לַחֲרוֹשׁ בָּהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יַחֲרוֹשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַטִּיל עָלָיו כָּל אַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים אַף לְעִנְיַן יֹקֶר וְזוֹל וּמִיתָה בְּאֹנֶס עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אֲזַי יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ שֶׁיַּפְקִירֵם בִּפְנֵי ג'. וְטוֹב לְהוֹרוֹת לוֹ שֶׁיַּפְקִירֵם בִּפְנֵי דַּיָּנֵי הָעִיר, וְהֵם יְפָרְשׁוּ לוֹ עִנְיַן הַהֶפְקֵר, שֶׁיַּפְקִירֵם בְּלֵב מָלֵא, וְלֹא יִתְבַּע מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ אִם עַל יְדֵי פְּשִׁיעוּתוֹ יֶאֱרַע בָּהֶם הֶפְסֵד בְּשַׁבָּת, וְהֵם יְפַרְסְמוּ הַהֶפְקֵר לַכֹּל, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן.

וְכֵן יֵשׁ לְהַתִּיר לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לִשְׁלוֹחַ אֶתְרוֹגִים עַל בְּהֶמְתּוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרנ"ה, אִם מַפְקִיר בְּהֶמְתּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ — יָכוֹל לְהַפְקִיר אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שֶׁלִּדְבַר מִצְוָה אֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן.

אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק — אֵין לְהַתִּיר לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לְפַרְסֵם לָרַבִּים שֶׁמַּפְקִירָהּ, אוֹ שֶׁמַּקְנֶה גּוּף הַבְּהֵמָה לְהַנָּכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצְאוּ הַרְבֵּה שֶׁיּוֹדְעִים מֵהַשְּׂכִירוּת וְהַשְּׁאֵלָה שֶׁהֵן לְכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, וְאֵינָן יוֹדְעִים מֵהַהַפְקָרָה וְהַהַקְנָאָה שֶׁהֵן לְשַׁבָּת בִּלְבָד, וְיֵרָאֶה לָהֶם שֶׁגַּם בְּשַׁבָּת הִיא שְׂכוּרָה וּשְׁאוּלָה בִּלְבָד לְהַנָּכְרִי וְגוּף הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ.

אֲבָל אִם גַּם בִּימוֹת הַחֹל גּוּף הַבְּהֵמָה קָנוּי לְהַנָּכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִקְנָה לוֹ קִנְיָן גָּמוּר שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְמָכְרָהּ וְלִתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּמֶיהָ, אֶלָּא לֹא הִקְנָה אוֹתָהּ לוֹ רַק לְעִנְיַן יֹקֶר וְזוֹל וְאַחֲרָיוּת מִיתָה, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׁם אוֹתָהּ בְּדָמִים לְהַנָּכְרִי בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׂכִּירָהּ אוֹ הִשְׁאִילָהּ לוֹ, וְאִם תִּתְיַקֵּר בְּסוֹף מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ שְׁאִילָתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְהַיִּשְׂרָאֵל יִהְיֶה הָעֹדֶף לְהַנָּכְרִי, וְאִם תּוּזַל יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לוֹ הָעֹדֶף מִבֵּיתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בְּזוֹל זֶה, וְכֵן אִם תָּמוּת אֲפִלּוּ בְּאֹנֶס יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וְנִמְצָא רֶוַח בְּהֵמָה זוֹ וְחֶסְרוֹנָהּ הַכֹּל לְנָכְרִי כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ אֵין הַיִּשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ, שֶׁאַף שֶׁגּוּף הַבְּהֵמָה מְשֻׁעְבָּד לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל הַנָּכְרִי לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְחֻסֶּרֶת גּוּבַיְנָא, שֶׁעֲדַיִן לֹא גָבָה אוֹתָהּ מִבֵּית הַנָּכְרִי לְבֵיתוֹ — הֲרֵי הִיא כְּבֶהֱמַת הַנָּכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל עָלֶיהָ אֶלָּא שִׁעְבּוּד בְּעָלְמָא, וְכָל חֶסְרוֹנָהּ וְרִוְחָהּ לְהַנָּכְרִי.

וְאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ שֶׁל הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת לְבָד אֶלָּא בְּכָל זְמַן מֶשֶׁךְ שְׂכִירוּתוֹ אוֹ שְׁאִילוּתוֹ אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחֹל, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְמוֹכֵר בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין שָׁם חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁיֵּשׁ פִּרְסוּם לַדָּבָר.

וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא מְכָרָהּ לוֹ מַמָּשׁ — יֵשׁ לוֹ לְפַרְסֵם לָרַבִּים שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִידֵי חֲשָׁד — יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת:

סעיף יב וְכֵן יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה…

וְכֵן יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ בְּשַׁבָּת, וּבְאִם שֶׁיַּעֲבוֹר עַל תְּנָאוֹ וְיַעֲשֶׂה אֲזַי הִיא קְנוּיָה לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת וְיִתְחַיֵּב בְּאֹנָסִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ לָהּ בְּשַׁבָּת, וְיִכְתּוֹב כֵּן בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁבָּא הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל כְּלָל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הַנָּכְרִי לְהִתְחַיֵּב בְּאֹנָסֶיהָ. וְאַף שֶׁאֵינָהּ קְנוּיָה לוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבָד — אֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, כֵּיוָן שֶׁכָּתַב כֵּן בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם — יֵשׁ לַדָּבָר קוֹל וּפִרְסוּם:

סעיף יג יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בִּבְהֵמָה לִטְחוֹן בָּרֵחַיִם וְכַיּוֹצֵא — יֵשׁ הֶתֵּר שֶׁיַּעֲשֶׂה…

יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בִּבְהֵמָה לִטְחוֹן בָּרֵחַיִם וְכַיּוֹצֵא — יֵשׁ הֶתֵּר שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה עִם הַנָּכְרִי בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁקְּנָאוּהָ שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי כָּל שְׂכַר הַשַּׁבָּת בִּלְבַדּוֹ וְהַיִּשְׂרָאֵל יִטּוֹל כְּנֶגֶד זֶה כָּל שְׂכַר יוֹם אֶחָד בְּחֹל בִּלְבַדּוֹ, שֶׁכְּשֶׁמַּתְנֶה עִמּוֹ כֵּן בִּתְחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת — הֲרֵי זֶה כְּמַקְנֶה לוֹ בִּלְבַדּוֹ כָּל גּוּף הַבְּהֵמָה לְשַׁבָּתוֹת וּלְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַדּוֹ בְּיוֹם אַחֵר, וְאֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בָּהּ בְּשַׁבָּתוֹת, וְאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ. וְאִם אַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי מֵאֵלָיו לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ה.

וַאֲפִלּוּ אִם אַחֲרָיוּת הַבְּהֵמָה הוּא עַל שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת — אַף עַל פִּי כֵן אֵין הַיִּשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ מֵחֲמַת שֶׁאַחֲרָיוּתָהּ גַּם עָלָיו בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּטּוֹל כָּל שְׂכַר הַשַּׁבָּת לְעַצְמוֹ — הֲרֵי הִיא קְנוּיָה לוֹ בִּלְבַדּוֹ לְשַׁבָּת, וְאֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בָּהּ כְּלָל, וּמַה שֶּׁאַחֲרָיוּתָהּ גַּם עַל הַיִּשְׂרָאֵל זֶהוּ תְּנַאי אַחַר שֶׁהִרְוִיחַ הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי מִשֶּׁלּוֹ וְקִבֵּל גַּם עָלָיו אַחֲרָיוּת הַשַּׁבָּת, שֶׁאָז הִיא שֶׁל הַנָּכְרִי, וְהַנָּכְרִי הִרְוִיחַ מִשֶּׁלּוֹ לְהַיִּשְׂרָאֵל, וְקִבֵּל גַּם עָלָיו אַחֲרָיוּת יוֹם אֶחָד בְּחֹל, שֶׁאָז הִיא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל:

סעיף יד וְאִם לֹא הִתְנָה עִמּוֹ כֵּן בִּתְחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת — לֹא יַתְנֶה עִמּוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁאַף אִם עַכְשָׁו…

וְאִם לֹא הִתְנָה עִמּוֹ כֵּן בִּתְחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת — לֹא יַתְנֶה עִמּוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁאַף אִם עַכְשָׁו אֵין כַּאן אִסּוּר מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו אֵין הַנָּכְרִי נִמְנָע מִלַּעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּתֵּף וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ אִסּוּר בְּמַה שֶּׁנּוֹטֵל רֶוַח יוֹם אֶחָד בְּחֹל כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ה, וּבִכְגוֹן זֶה שֶׁלֹּא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה יוֹתֵר — יֵשׁ הֶתֵּר כְּשֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ כְּלָל "טֹל אַתָּה בְּשַׁבָּת וַאֲנִי בְּחֹל", אֶלָּא יַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הָרֶוַח שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ בְּשָׁוֶה, שֶׁאָז הוּא נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת בְּהַבְלָעָה.

אֶלָּא שֶׁגַּם זֶה אֵין לְהַתִּיר אֶלָּא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל, אִם גַּם הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת עִם הַבְּהֵמָה וְהַיִּשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה כְּנֶגְדּוֹ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם:

סעיף טו וְגַם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לִטּוֹל כְּלָל בְּחֹל כְּנֶגֶד הַשַּׁבָּת, אַף…

וְגַם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לִטּוֹל כְּלָל בְּחֹל כְּנֶגֶד הַשַּׁבָּת, אַף שֶׁאֵין אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ נִמְנָע מִלַּעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ אִסּוּר לְמַפְרֵעַ בְּמַה שֶּׁנִּשְׁתַּתֵּף עִם הַנָּכְרִי בִּבְהֵמָה שֶׁהַנָּכְרִי יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בְּעַל כָּרְחוֹ. וְיֵשׁ תִּקּוּן לְזֶה עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה עִמּוֹ שֶׁאִם יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — אֲזַי הִיא קְנוּיָה לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת, וְיִתְחַיֵּב בָּאֹנָסִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בְּשַׁבָּת, וְיִכְתּוֹב כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, אוֹ עַל יְדֵי שֶׁיַּקְנֶה לוֹ גַּם חֶלְקוֹ לְעִנְיַן יֹקֶר וְזוֹל וּמִיתָה בְּאֹנֶס, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

אוֹ אֲפִלּוּ יִמְכּוֹר לוֹ חֶלְקוֹ בִּמְכִירָה גְמוּרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יוּכַל הַנָּכְרִי לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיִּזְקוֹף עָלָיו הַדָּמִים בְּמִלְוָה שֶׁיִּפְרָעֵם לוֹ כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ, וְיַחֲזוֹר הַנָּכְרִי וְיַעֲשֶׂה לוֹ בְּהֵמָה זוֹ אַפּוֹתִּיקִי לְחוֹבוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִפְרַע לוֹ חוֹבוֹ בְּמָעוֹת לֹא יוּכַל לְסַלְּקוֹ בְּדָבָר אַחֵר כִּי אִם בִּבְהֵמָה זוֹ, וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא גָבָה מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה זוֹ לְפֵרָעוֹן (חוֹבוֹ), וְאֵין לוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא שִׁעְבּוּד בְּעָלְמָא.

וְאִם הוּא רוֹצֶה, יָכוֹל לִקַּח הַבְּהֵמָה לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכּוֹן לְאַחַר שֶׁזָּקַף עָלָיו הַדָּמִים בְּמִלְוָה, וְיֹאמַר לוֹ "אִם לֹא תִפְרָעֵנִי חֶלְקִי בְּמָעוֹת כְּשֶׁאֶתְבָּעֲךָ תְּהֵא בְּהֵמָה זוֹ קְנוּיָה לִי אָז לְהִפָּרַע מִמֶּנָּה חוֹבִי", וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לוֹ הַבְּהֵמָה לַעֲבוֹד בָּהּ. וּלְפִיכָךְ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תְבָעוֹ וְלֹא נִקְנֵית לוֹ לְפֵרָעוֹן, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ "מֵעַכְשָׁו תְּהֵא קְנוּיָה לִי אִם לֹא תִפְרָעֵנִי חֶלְקִי בְּמָעוֹת כְּשֶׁאֶתְבָּעֲךָ", לְפִי שֶׁכְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ חֶלְקוֹ בִּשְׁעַת חֲלֻקָּה, אוֹ כְּשֶׁיֶּאֱרַע בָּהּ הֶפְסֵד, אוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה הַנָּכְרִי לְמָכְרָהּ וְלֹא יִפְרַע לוֹ בְּמָעוֹת — נִמְצָא שֶׁלְּמַפְרֵעַ הָיְתָה קְנוּיָה לְיִשְׂרָאֵל, וְעָבַר עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ:

סעיף טז וּבֵין שֶׁעֲשָׂאָה אַפּוֹתִּיקִי וּבֵין שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ, וּבֵין שֶׁנְּטָלָהּ לְמַשְׁכּוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא…

וּבֵין שֶׁעֲשָׂאָה אַפּוֹתִּיקִי וּבֵין שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ, וּבֵין שֶׁנְּטָלָהּ לְמַשְׁכּוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא נְטָלָהּ, אֶלָּא מְכָרָהּ לוֹ בִּמְכִירָה גְמוּרָה שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְמָכְרָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְכָרָהּ הֵם שֻׁתָּפִים בָּהּ וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ מַרְאִית עַיִן, לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְפַרְסֵם לָרַבִּים שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר:

סעיף יז הֶתֵּר זֶה שֶׁל עֲשִׂיַּת אַפּוֹתִּיקִי, אוֹ שֶׁיִּטְּלָהּ לְמַשְׁכּוֹן, מוֹעִיל אַף כְּשֶׁכָּל הַבְּהֵמָה…

הֶתֵּר זֶה שֶׁל עֲשִׂיַּת אַפּוֹתִּיקִי, אוֹ שֶׁיִּטְּלָהּ לְמַשְׁכּוֹן, מוֹעִיל אַף כְּשֶׁכָּל הַבְּהֵמָה הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמַשְׂכִּירָהּ אוֹ מַשְׁאִילָהּ לְנָכְרִי, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר:

סעיף יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּשְׂכִּירָהּ אוֹ מַשְׁאִילָהּ לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת עַצְמוֹ, אֲבָל…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּשְׂכִּירָהּ אוֹ מַשְׁאִילָהּ לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת עַצְמוֹ, אֲבָל לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת אֵין הֶתֵּר כְּלָל אֲפִלּוּ אִם מְכָרָהּ לוֹ בִּמְכִירָה גְמוּרָה, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הַנָּכְרִי עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אִם לֹא קָצַץ לוֹ שָׂכָר עַל זֶה. וְכֵן אִם הוּא שְׂכִירוֹ לְשָׁנָה לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ, שֶׁדִּינוֹ כְּאִלּוּ לֹא קָצַץ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג וְרמ"ד.

אֲבָל אִם אֵינוֹ שָׂכוּר לוֹ אֶלָּא לִמְלָאכָה זוֹ בִּלְבָד, לַעֲשׂוֹתָהּ לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָהּ בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ, כְּגוֹן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סוּסִים וַעֲגָלָה וְשָׂכַר לוֹ נָכְרִי לְשָׁנָה שֶׁיִּסַּע עִם סוּסִים וַעֲגָלָה שֶׁלּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהוֹלִיךְ בָּהֶם סְחוֹרָה בְּתוֹךְ שָׁנָה זוֹ, וְהַנָּכְרִי נוֹסֵעַ גַּם בְּשַׁבָּת מֵעַצְמוֹ בְּלֹא אֲמִירַת הַיִּשְׂרָאֵל — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא יִסַּע בְּשַׁבָּת אִם נוֹסֵעַ מִבֵּית הַיִּשְׂרָאֵל מִבְּעוֹד יוֹם, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד. רַק שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הַסּוּסִים בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ, וִיפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ קְנוּיִים לוֹ גַּם בִּימוֹת הַחֹל בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן נְסִיעָתוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְנֶה לוֹ אֶלָּא לְשַׁבָּת בִּלְבָד — אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְכֵן אִם הוּא עַצְמוֹ נוֹסֵעַ גַּם כֵּן עִם הַסּוּסִים כָּל יְמוֹת הַחֹל וּמְזוֹנוֹתֵיהֶם עָלָיו — הֲרֵי הֵם נִקְרָאִים עַל שְׁמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּכָרָם לְהַנָּכְרִי בִּמְכִירָה גְמוּרָה אַף לִימוֹת הַחֹל, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂכִירוֹ, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ הוּא לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יִסַּע בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:

סעיף יט כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת — כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ בְּיוֹם…

כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת — כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ בְּיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ, כָּל פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ לְעִנְיַן שְׁאֵלָה וּשְׂכִירוּת בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי וְשֻׁתָּפוּת עִמּוֹ גַּבֵּי שַׁבָּת, הֵן נוֹהֲגִים גַּם כֵּן גַּבֵּי יוֹם טוֹב, שֶׁאֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא מְלָאכוֹת שֶׁהֻתְּרוּ בִּגְלַל אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ וְגוֹ'".

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם מְצֻוֶּה מִן הַתּוֹרָה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא נִצְטַוִּינוּ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וּמַה שֶּׁבְּהֶמְתֵּנוּ עוֹשָׂה אֵין זוֹ נִקְרֵאת מְלָאכָה אֶצְלֵנוּ אֶלָּא אֵצֶל הַבְּהֵמָה, וְאַף בְּשַׁבָּת לֹא לָמַדְנוּ אִסּוּר זֶה מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שֶׁאֵין זוֹ מְלָאכָה כְּלָל אֶצְלֵנוּ, אֶלָּא מִצְוָה אַחֶרֶת הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ", וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּיוֹם טוֹב כְּלָל. וְהוּא הַדִּין לִשְׁבִיתַת עַבְדּוֹ שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּיוֹם טוֹב לְפִי דִבְרֵיהֶם, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בִּכְלַל מְלָאכָה אֶלָּא מִצְוָה אַחֶרֶת הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (עַיֵּן סִמָּן תצ"ה):

קונטרס אחרון — 7 ערכים (לחץ לפתיחה)

קונטרס אחרון הוא נספח דיוני הפלפול של אדמו״ר הזקן — מעבדת ההלכה הפרטית שלו בתחתית העמוד. סימן רמ״ו כולל 7 ערכים (לעומת 5 בסימן רמ״ב ו-2 בסימן רמ״ג) — סימן לעושר הפלפולי של הנושא על הדיפטיך שאילה / שכירות.

קונטרס אחרון, אות א

הנכרי דר כו'. באמת בלשון המ"א יש לדחוק דלרבותא קאמר דאפילו הכי אסור, אבל בדעת הט"ז צריך לומר כמ"ש בפנים, דבהדיא מבואר בספר התרומה סי' [רכא] דבית שמאי סבירא להו דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר' יוסי בר' יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב"ם ע"ש. וע"כ צריך לומר דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל וכמ"ש בפנים:

קונטרס אחרון, אות ב

שהנכרי יוליכנו כו'. הנה המ"א סוף סי' ש"ה לא הסכים בזה עם ר"מ אלשקר. אלא בתחלה העתיק דברי הגהות מרדכי דמה שהנכרי מוליכה ה"ל כקורא לה כו', והיינו אפילו בשבת עצמה כמ"ש בסי' ש"ו ס"[ב], וכמבואר בהגהות מרדכי וב"י ודרכי משה, ואחר כך כתב ענין בפני עצמו שהלבוש מחמיר בי"ב מיל למאן דאמר תחומין י"ב מיל דאורייתא, אבל בהגהות מרדכי מתיר, ועל זה כתב המ"א וכן משמע בר"מ אלשקר דכתב כו', ור"ל מדהתיר למקומות המחמירין לפי שהוא מנהג בטעות, ולא חייש למאן דאמר י"ב [מיל] מדאורייתא, ואם כן אף ביום א' אסור אם אדם מצווה על תחום בהמתו בתחום דאורייתא כדעת הלבוש. ועיין בתשובות רלב"ח סי' כ"ח מבואר שם דלא אסר אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי דהיינו אמירה, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור, ובסוף התשובה לא השיג על הגהות מרדכי, אלא על אותן הראיות דמוכח מהן דאף אמירה שרי עיין שם היטב. וכן משמע קצת ממ"ש האחרונים בסוף סי' תקפ"ו ובסי' תרנ"ה והמ"א בסי' תקט"ו ס"ק י"ט להתיר לדבר מצוה לשלוח על ידי נכרי חוץ לתחום משום דהוה שבות דשבות, ומשמע מסתימת לשונם דמותר למסור לו, ולדעת הט"ז ור"מ אלשקר יש כאן שבות אחד דהיינו המסירה האסורה אף בלא אמירה.

אבל אמירה בלבדה בלא מסירה לדברי הכל אינה אסורה אלא כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל בלאו הכי לא גרע מקורא לה והיא באה ע"י קריאתו, וה"נ היא יוצאה ע"י אמירתו. דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש בהגהות מיימוניות פ"ו והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותו.

ומיהו בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריו (לדידן דקי"ל דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"ה), דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום, דדמי ממש לאומר הבא לי מן החלון והביא לו, אע"פ שלא היה בלבו מזה אלא מזה ה"ל דברים שבלב בריש פ"ו דמעילה. ואף דהתם היה שוגג והכא יודע שיש איסור חוץ לתחום, ואנן סהדי דהתירא ניחא ליה כו', אין זה מועיל כלום. עיין בתוס' דקידושין דף מ"ט ע"ב. ולא כתב כן הטור ושו"ע סימן תמ"ח אלא כשאינו אומר כלום בפיו, דבכה"ג מיירי בהשואל, שמשם למד הטור דינו. אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ לתחום לצורך עצמו פשיטא דלא הוה שלוחו כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד (ועיין במ"ש בסי' רנ"ב ורס"ג ועיין סוף סי' ש"ה), דאל"כ למה לי טעמא דמראית העין. עיין ב"י בשם ספר התרומה:

קונטרס אחרון, אות ג

וטוב לחוש כו'. אף שרמ"א בדרכי משה ובהגהות ביו"ד סי' קנ"א כתב יש להחמיר, אפשר שכוונתו ג"כ שטוב להחמיר כלשון הגהת אשר"י, אבל אין חיוב בדבר, כמו רוב יש להחמיר שבדברי האחרונים שהוא חיוב גמור דוק ותשכח. או אפשר משום חומרא דעבודה זרה החמיר טפי, אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל כמ"ש המ"א מההיא דישראל ששכר כו'. ומ"ש דהתוס' בעבודה זרה פירשו בשם ר"י דמיירי כשמזונותיה על הכהן, מכל מקום הרי רש"י שם והרא"ש והרע"ב פרק י"א דתרומות והתוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב כולם פירשו דמיירי אף כשמזונותיה על הישראל.

והא דלא פריך מרישא, י"ל דהוה מצי למימר טעמא כדרב ספרא ביבמות שם מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן, בכחשא ופחתא, אע"ג דאינן שלו אכלי בתרומה, והכא נמי ישראל ששכר מכהן דכחשא ופחתא על הכהן אכלה בתרומה אפילו אי שכירות קניא, אבל לענין שבת לא תלי באחריות אלא בהן שלו, דדוקא בתרומה קתני הואיל כו', ולא ילפינן מינה בעלמא לפי הס"ד דהיינו אחריות גניבה ואבידה, דהא בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי ואנן קיי"ל כמ"ד דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא ע"ש, והוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתא. וזהו טעמן של האוסרים בסעיף ד כשאין הנכרי יכול להוציאה, ונסתלקה מעליהם תמיהת בעל שו"ת תודת שלמים ח"ב סימן כ' ע"ש, וגם נסתלקה בזה תמיהתו על הפנים מאירות סי' י' גבי ישראל ששכר מכהן, שאינו נגד הגמרא ודו"ק.

מיהו אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א סוף סי' זה להקל אף כשכולה של ישראל, כתיקון תשובת ריצב"א דס"ל כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"ה, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זה, ע"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"ל שתירץ קושית המשנה למלך ופנים מאירות על הב"י). וטעם המתירין הוא משום דביבמות שם מסיק רבא דכיון דמחוסרא גוביינא אתי הקדש וחמץ ומפקיע מידי שיעבוד, ולפי זה לא ס"ל כרב ספרא דמי קתני והן שלו כו' אלא הן כשלו אף לענין הקדש וחמץ, והוא הדין לענין שבת, דמאי שנא שבת מחמץ. דהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו אפילו כשאחריות החמץ הוא על מי שהחמץ משועבד לו, דלא מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראל, אלא משום דמחוסרא גוביינא כדמפרש רבא בעצמו שם, ע"ש ובפרש"י שפירש בנכרי שהלוה כו' מוקים רבא כשהרהינו כו', ועיין היטב בסוגיא פרק כל שעה גבי הא דפריך תנן נכרי שהלוה כו' בשלמא לאביי כו', ע"ש דבלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא כשלא אמר לו מעכשיו, דבלאו הכי אף לאביי אסור משום האחריות דכתיב לא ימצא כמ"ש התוספות ורא"ש שם, ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיו ע"ש היטב ודו"ק. אלא דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם, הילכך מקרי מחוסר גוביינא אצלו אף שאחריותו עליו מגניבה ואבדה, וכחשא ופחתא בלבד על הישראל, או אפילו כשהכל על הנכרי, משא"כ בשום שהכניסה לחתן שהיה שלה אינו נקרא מחוסר גוביינא אלא אם כן גם אחריות כחשא ופחתא על בעלה, ובלאו הכי הוה ליה כפקדון ושאלה דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי גם לענין הקדש וחמץ ושחרור, אבל כשאחריות כחשא ופחתא עליו דמי כאילו שיעבד לה בעלה זה השום ולא היה שלה מעולם, ולהכי מקרי מחוסר גוביינא, דאי לא תימא הכי האיך שייך לומר רבא לטעמיה, דהתם מיירי בשעבוד בעלמא, אלא ודאי דהכא נמי דמי ממש לשעבוד דמיירי ביה רבא ואמר דהקדש וחמץ מפקיעין מידי שעבוד, ולא משום דכתיב לא ימצא כמו שיתבאר, אלא משום שהן שלו כיון דמחוסר גוביינא, והוא הדין הכא כשאחריות כחשא ופחתא עליו הן כשלו משום דמחוסר גוביינא אצלה. והוא הדין בנידון דידן כשאחריות כחשא ופחתא על הנכרי הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל לפי המסקנא דרבא.

ולפי זה אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי, ואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה ע"כ צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שום שיהא מחוסר גוביינא אצלה, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכר, היינו משום דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינא, אבל אי שכירות קניא דליומא ממכר מיקרי מחוסר גוביינא לכהן אף שאחריות כחשא ופחתא עליו. ודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצו, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרע, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא, דאם אחריות כחשא ופחתא דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדה, דהא ס"ד דמקשה בע"ז דלא פריך מרישא הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע"ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל, אלא ודאי כיון דקני ליה לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא, וכ"ש הכא דלא מחוסר גוביינא לישראל. ואף לרבא לא בעינן הרהינו אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרע. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש"י והרא"ש דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ"פ גבי אם הרהינו כתב הרא"ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאל"כ אף כשאין המשכון שלו אסור ע"ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא, ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא. אבל מכל מקום המקשה לא יוכל להקשות מרישא, די"ל כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה אע"פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא י"ל דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל.

ובזה יתורץ קושית הרי"ף על רבותיו ביבמות שם, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו"ק. ומכל מקום הרי"ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו', ר"ל שדקדקו כן ממתניתין וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי"ף שם שכתב דמקשינן למ"ד דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קי"ל הכי אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספת שם ד"ה עבדי צאן ברזל כו' וברמב"ם הלכות עבדים:

קונטרס אחרון, אות ד

א"כ מן הסתם כו'. עיין במה שכתבתי בסימן תמ"[ה] בס"ד.

קונטרס אחרון, אות ה

וההקנאה שהן כו'. לחילוק זה נתכוין המ"א בשם הצמח צדק, והוא מבואר שם בסוף ע"ב דף מ"א דעד כאן לא התיר הריצב"א כו'. ואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי תפס המ"א דיוקא דרישא עיקר, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו', אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא א"כ דיוקא דרישא עיקר. וכן משמע בש"ע, דבסעיף ג' לא התיר אלא בדיעבד ובסעיף ד' וסעיף ה' הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה ולא חשש למראית העין. ועוד דגבי הוראת ר"י בי רב הצריך לכתוב בערכאות משום מראית העין משום דלא הקנה לו אלא לשבת כמ"ש בב"י אחריות שבת כו', משא"כ בהיתר הסמ"ג וריצב"א לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד. ומ"ש שיפרסם כו', היינו לרווחא דמילתא שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משה פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם. והא דמהני ערכאות היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדי משום דלית לה קלא ובשטר גבי אפילו הנעשה בערכאות של גוים.

אבל אין לומר שהמ"א נתכוין למ"ש הצמח צדק בתחלת דבריו, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבת, דזה אינו שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב"א, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכי בשם סמ"ג ומהר"י בי רב. ועוד דהמ"א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי' זה התיר למכור הסוסים לנכרי, דלא כצמח צדק, וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס' ורא"ש שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו ע"ש. אבל מלשון ספר התרומה שהביאו האחרונים בי"ד סימן קנ"א, וכתב שם הש"ך שכן דעת הש"ע וכן נהגו ע"ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכור, שהר"ן הוא שכתב כן על ספר התרומה ע"ש בר"ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. אלא שאם אירע במקרה שמשכיר התיר הסמ"ק בהפקר, ולא משום פסידא כמ"ש הצמח צדק, דהא בב"י מבואר דאף להשאיל שרי להסמ"ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ"ק דף ס' ע"ב ע"ש. ומ"ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו', זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ"ש הב"י ריש סי' זה לשיטת התוס', שכן הוא ג"כ דעת סמ"ק. ומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתו שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:

קונטרס אחרון, אות ו

תתייקר כו'. זהו פירוש למ"ש סמ"ג וש"ע יוקרא כו'. וכן כתב בהדיא בשו"ת פנים מאירות סי' יו"ד כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו. ואף שהוא כתב כן לשיטת האוסרין כבר השיג עליו בשו"ת תודת שלמים שם, ולדינא יפה חילק בנדון שלו, ולדידן דקי"ל כהמתירין לאו דווקא פיטום אלא יוקרא. ובנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא ואפילו קיבל עליו אחריות מיתה אפילו באונס אסור, ואתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי' ל"ה, כמ"ש עליו בשו"ת תודת שלמים שם, דהמשאת בנימין מודה למהרי"ו (שהובא ברמ"א בי"ד סוף סי' ש"ך) היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה כמבואר במשאת בנימין שם, ומלשון המשאת בנימין שם שכתב ואין להנכרי חלק כו' משמע נמי דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו ולא משום שכל ההפסד חל עליו (ועיין בתודת שלמים סי' הנ"ל דשבת ובכורה שוין בזה לדעת המתירין, וכן הוא בפנים מאירות שם. ועיין מ"ש לעיל דשבת דמי לחמץ, ובמ"ש בסי' תמ"ח דבכורה קילה טפי).

ואף דבגמרא דיבמות שם לא הוזכר רק כחשא ופחתא ולא השבח, היינו לרב ספרא, דמשום אחריות לחוד אכלי בתרומה אע"פ שאינן שלו, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו, וא"כ יותר תלוי בההפסד מבהשבח, שהשבח הוא דבר העודף על העיקר ואינו בדין שיאכל העיקר משום העודף שהוא כספו, משא"כ בהפסד שהפסד העיקר חל עליו ולכן יאכל ככספו (והא דפירש"י שם יוקרא וכו' קושטא דמילתא קאמר, ואם בדוקא קאמר כ"ש שהאמת אתנו). אבל המתירין דס"ל דצאן ברזל הן שלו, יותר תלוי בהשבח מבההפסד, שההפסד אפשר שיקבל על עצמו מחמת הנאתו והרווחתו בחילוק ולדותיה או במלאכתו, אבל כששבח גופה שלו מכלל דגופה קנוי לו, עיין בריש פרק המפקיד:

קונטרס אחרון, אות ז

יש לו לפרסם כו'. אין לומר דרמ"א קאי אכולה שלו, אבל בשותפות לא שייך מראית העין כמו בריש סי' רמ"ה, דהא הש"ע הצריך ערכאות בשותפות. ואין סברא כלל לומר דשאני התם דהקנה לשבת לחוד, דמכל מקום שמעינן שיש מראית העין גם בשותפות, ולא דמי כלל לסי' רמ"ה וק"ל. וא"כ רמ"א קאי אכל צדדי היתר דבשותפות ובתוכם נזכר בש"ע גם מכירה גמורה:

מקור: Sefaria — שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמ״ו — נערך מול מהדורת קה״ת. ההגהות וציונים יועתקו מתוך תמונות מהדורת קה״ת המודפסת עם קבלתן.

2 · כח הפסק

כחו של אדמו״ר הזקן בפסק

כוחו של פסק אדמו״ר הזקן

השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א ומשנה ברורה על נקודות-המפתח של סימן רמ״ו. שורת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מודגשת — היא חושפת את שהרב מוסיף מעבר לקונצנזוס על הדיפטיך שאילה / שכירות.

נושאמחבררמ״אמשנה ברורהשולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שביתת כלים — מנוחת החפצים? או״ח רמ״ו:א — « אֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים שֶׁלָּנוּ ». המחבר פוסק סופית נגד בית שמאי: מותר להשאיל ולהשכיר את הכלים לגוי גם לשימוש בשבת, מכיוון שהתורה אינה מחייבת מנוחת חפצים דוממים. עמדה: פוסק כבית הלל ללא פירוט הסוגיא. — (אין הגהה על ההכרעה העיקרית — אך ראה ההגהה היסודית של הרמ״א על שאלה/שכירות בסעיף א להלן) מ״ב רמ״ו:א-ג — דן במחלוקת בית שמאי / בית הלל (שבת יז ע״ב–יח ע״א): (1) בית שמאי → שביתת הכלים דאורייתא מ"לְמַעַן יָנוּחַ" (דברים ה:יד) הכולל גם כלים; (2) בית הלל → רק שביתת בהמה דאורייתא, על כלים אין חיוב; (3) החפץ חיים מצטט תוספות שם המבהירים שההלכה היא כבית הלל ללא סייג, ושאפילו כלי אומנות מותר להשאיל (אך לא למכור בשבת עצמה). שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:א — נותן את המסגרת המושגית השלמה: ההלכה היא כבית הלל שאינו מחייב שביתת כלים. הרב מפרש את הסיבה המבנית של עמדת המחבר ואת הקשר שלה לסוגיא בביצה טז ע״ב. עמדה הנעשית נגישה על טעמיה.
השכרת כלי אומנות בערב שבת או״ח רמ״ו:א — אוסר את ההשכרה בערב שבת מכיוון שהכנסת השכירות נראית כנגזרת ישירות מהמלאכה בשבת (« נראה כשכר שבת »). המחבר אינו מבחין במפורש בין כלי אומנות לכלים רגילים בנקודה זו. הגהה על או״ח רמ״ו:א: מציג את החידוש היסודי: « אֲבָל לְהַשְׁאִיל לוֹ כֵּלִים מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה ». השאלה ללא תמורה מותרת כי היהודי אינו מפיק שום רווח גלוי משימוש השבת. הרמ״א מבסס את ההבחנה שאלה/שכירות שתהיה מבנית אצל האחרונים. מ״ב רמ״ו:ד-ז — מסביר את היישום: (1) כלי אומנות (כלי עבודה גלויים: מחרשה, מחרטה וכו') → השכרה אסורה בערב שבת לפי המחבר והרמ״א; (2) כלים רגילים (בגדים, כלי בית, חפצי בית) → השכרה מותרת אם המלאכה בשבת אינה גלויה; (3) הקריטריון המעשי: מה השכן רואה מהשימוש בשבת? מבחן מראית עין מעשי. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ב-ג — מבטא את ההבחנה המבנית בין כלי אומנות (כלים שמפיקים מהם רווח גלוי) לבין כלים רגילים: לראשונים, ההשכרה בערב שבת אסורה (הרווח נראה כבא ממלאכת השבת); לשניים, מותרת. הבחנת הרב: מיישם את מבחן « יש רוח לישראל / אין רוח לישראל » (רווח גלוי / לא גלוי).
שאלה לעומת שכירות או״ח רמ״ו:א — דן בשאלה ובשכירות יחד מבלי להבחין במשטרן כשהחפץ הוא כלי אומנות. המחבר נוטה ליישם את חומרת השכירות גם על השאלה במקביל. הגהה על או״ח רמ״ו:א: חידוש יסודי — « אֲבָל לְהַשְׁאִיל לוֹ כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מְלָאכָה מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין רֵיוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה שֶּׁהָעַכּוּ"ם רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם בְּשַׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה בִּשְׁלִיחוּתוֹ ». הקריטריון המבני: נוכחות או היעדר רווח גלוי ליהודי. מ״ב רמ״ו:ה-ט — דן בעמדת הרמ״א: (1) מקובלת על כל האחרונים האשכנזים כעיקרון כללי; (2) הגבלה: אם השאלה כוללת תמורה עקיפה (טובה צפויה, החזר שירות), היא נחשבת כשכירות; (3) חלק מהפוסקים מצמצמים את החידוש לכלים שאינם כלי אומנות. החפץ חיים פוסק לטובת עמדת הרמ״א עם התאמותיה. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ג — מקודד את חידוש הרמ״א בגוף שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ומרחיב אותו: « אבל להשאיל לו כלים שעושים בהם מלאכה — מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשכה, דכיון שאין רוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם בשבת — אין נראה כאילו עושה בשליחותו ». החידוש הופך לעיקרון הלכתי כללי.
נראה כשלוחו או״ח רמ״ו:א — משתמע: המחבר משתמש במושג נראה כשלוחו (« נראה כעושה בשליחותו ») נקודתית מבלי להפכו למבחן מושגי המאחד את כל הסימן. — (הרמ״א מיישם את המבחן בהגהה על הבחנת שאלה/שכירות, אך מבלי לתאר אותו) מ״ב רמ״ו:י-יג — מנתח את המושג: (1) מבחן נראה כשלוחו הוא קריטריון חזותי/חברתי — מה הצופה החיצוני מבין?; (2) שלושה סימנים מעוררים את החשד: רווח כלכלי גלוי, חוזה ברור, תשלום מבודד עבור השבת; (3) לעומת זאת, שלושה סימנים מרחיקים אותו: שאלה ללא תשלום, תשלום מובלע (הבלעה), אדעתא דנפשיה של הגוי. החפץ חיים מציע עץ-החלטה מבצועי. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (סעיפים מרובים) — הרב הופך את נראה כשלוחו למבחן המושגי המבנה את כל הסימן. אם הצופה רואה שהגוי עובד עבור היהודי (רווח גלוי, חוזה ברור, תשלום מבודד) → אסור. אחרת → מותר. מבחן זה מאחד את ההלכה של המקרים הפרטיים.
הבלעה ביישום על כלים — (המחבר דן בהבלעה בעיקר בסימן רמ״ג עבור לוקח שכר; עבור כלים, אינו מציין את היישום) — (מקביל למחבר) מ״ב רמ״ו:יד-טז — מתייחס ליישום הבלעה על כלים: (1) שכירות שנתית או חודשית עם תשלום מובלע — מותרת אף אם השימוש חל על שבת, בדומה לסימן רמ״ג; (2) כימות תשלום השבת בתוך שכירות מובלעת אינה רלוונטית כל עוד אין מחיר מבודד לכל יום; (3) מקרה גבול: אם החוזה מגדיר מחיר יומי אך משלם באופן גלובלי → חלק מהפוסקים מחמירים. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ד-ה — מיישם את עיקרון ההבלעה מסימן רמ״ג על כלים: אפשר לשכור לחודש או לשנה עם תשלום מובלע, אף אם השימוש חל בשבת. המשכיות מבנית בין הסימנים רמ״ג ו-רמ״ו.
מקרה הכותי או״ח רמ״ו:א — אין הבחנה מפורשת בין נכרי (גוי כללי) לבין כותי (כותי קדום, עם חצי-יהודי לאחר הגלות). המחבר משתמש במונחים באופן בר-החלפה יחסית במישור ההלכתי. — (מקביל למחבר, הרמ״א אינו דן ספציפית בתת-מקרה זה) — (משנה ברורה אינה דנה כשהיא לעצמה בהבחנה נכרי/כותי בהקשר של אמירה לעכו״ם — השאלה נדונה בעיקר בספרות הראשונים, ומובאת על ידי חלק מהאחרונים) שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (קונטרס אחרון, אות א) — הרב מפתח בקונטרס אחרון את ההבחנה ההלכתית בין נכרי (גוי מודרני) לכותי (כותי קדום) — השלכות ליישום בן זמננו. פלפול ייחודי לרב.
בהמה המושאלת לגוי או״ח רמ״ו:ג — אוסר: « אֵין מַשְׁאִילִין וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּהֵמָה גַסָּה לְעַכּוּ"ם ». הבהמה השייכת ליהודי כפופה לשביתת בהמה דאורייתא (שמות כ:י, דברים ה:יד — « וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ »). המחבר פוסק בקו עם בית שמאי/בית הלל המאוחדים בנקודה זו — הבדל קיצוני לעומת כלים. — (אין הגהה על הבסיס; הרמ״א מאמץ את האיסור) מ״ב רמ״ו:יז-כ — מבהיר: (1) שביתת בהמה היא דאורייתא; אסור ליהודי להשאיל את בהמתו לגוי שיעבוד בה בשבת; (2) זה תקף גם אם הגוי משלם שכר (הבלעה לא פועלת על הבהמה); (3) מקרה גבול: המכירה לפני שבת פוטרת את היהודי (הבהמה כבר אינה שלו) — אך עם זהירות על מראית עין אם המכירה היא לאחרונה. החפץ חיים מדגיש את הפער המושגי עם הכלים. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ו-ז — מבטא בבירור את ההבדל: עבור הבהמה, יש שביתת בהמה חובה מן התורה (דאורייתא) — לכן כללים מחמירים יותר מאשר על כלים. הבחנה מבנית מוסברת.

ההשוואה נערכה מתוך הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו (19 סעיפים) + קונטרס אחרון (7 ערכים). ההפניות בסוגריים מצביעות על הסעיף המדויק.

3 · חידוש אדמו״ר הזקן

חידושים מיוחדים של הרב

החידושים הייחודיים של הרב על סימן זה

ארבע מקוריות שמייחדות את אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ו — מעבר לפשט ההידוק של עמדות הקודמים. כל חידוש בנוי במבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.

חידוש א — נראה כשלוחו ככלי מבחן (סעיפים מרובים)

נראה כשלוחו כמבחן מושגי מאחד

עמדה קלאסית: המחבר (או״ח רמ״ו:א) דן במקרים פרטיים (שאלה, שכירות, כלים מכניסי רווח, כלים רגילים) מבלי לבטא את המבחן המושגי שעומד מאחור. לכל מקרה כללו, ללא דקדוק משותף גלוי.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מציב את נראה כשלוחו כמבחן הלכתי מאחד של כל הסימן. השאלה המרכזית אינה טבע החוזה (שאלה לעומת שכירות) אלא: האם הצופה רואה את הגוי כעובד עבור היהודי? אם כן — אסור. אם לא — מותר. הקריטריון המעשי: האם יש רווח גלוי (רוח לישראל) ממלאכת השבת? אם רווח גלוי → הצופה מסיק שליחות → אסור. אם אין רווח גלוי → אין חשד → מותר.

השלכה מעשית: מול כל מצב מודרני (השכרת ציוד, השאלת כלים, קבלנות-משנה וכו'), מיישמים את המבחן: האם יש רווח גלוי לי מהמלאכה הנעשית בשבת? זוהי הסבכה המאפשרת לחשוב על כל מקרה. כלי מעשי שחורג מעבר לקאזואיסטיקה הפשוטה.

חידוש ב — הרחבת חידוש הרמ״א משאלה לכל הכלים (רמ״ו:ג)

הרחבת חידוש הרמ״א על השאלה

עמדה קלאסית: הרמ״א מציין בהגהתו ששאלה היא מתירה יותר משכירות — ניסוח קצר, ללא מסגרת כללית.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקודד את חידוש הרמ״א בגוף שולחן ערוך אדה״ז (לא בהגהה) ומרחיב אותו לעיקרון הלכתי כללי (רמ״ו:ג): « אבל להשאיל לו כלים שעושים בהם מלאכה — מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשכה, דכיון שאין רוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם בשבת — אין נראה כאילו עושה בשליחותו ». הרב מצדיק מושגית את ההבחנה (באמצעות מבחן נראה כשלוחו) במקום בו הרמ״א פשוט הציב את הכלל.

השלכה מעשית: חסיד חב״ד יכול להשאיל חפצים לגוי עד הרגע האחרון לפני שבת ללא חשש — בעוד שעליו להימנע מלהשכיר אותם. יישום בן זמננו: השאלת מכוניתו לשכן גוי בערב שבת מאוחר בסדר; השכרה לו אינה (אלא בהבלעה).

חידוש ג — הצגה מבנית של מחלוקת בית שמאי-בית הלל על שביתת כלים (רמ״ו:א)

הצגה מובנית של מחלוקת בית שמאי / בית הלל

עמדה קלאסית: המחבר פוסק את עמדת בית הלל (ההלכה כבית הלל) מבלי להסביר את הסוגיא המלאה. הקורא חייב לעבור לביצה טז ע״ב כדי להבין.

חידוש הרב: ברמ״ו:א, אדמו״ר הזקן מבטא את הסיבה המושגית לעמדת בית הלל: « מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה ». הרב משלב את הסוגיא התלמודית בהלכה המעשית — אופייני לשיטתו שבה הלכה + טעמים יוצרים מהלך אינטלקטואלי אחד.

השלכה מעשית: חסיד חב״ד מבין למה מותר להשאיל ולהשכיר את חפציו לגוי (משום שחובת השבת מוטלת על האדם, לא על החפצים) — לא רק שמותר לעשות זאת. הבנה זו מעצבת את היישום למקרים פחות ברורים (בהמה, קרקע וכו'). הלכה עם יסוד.

חידוש ד — הבחנה בין כלים, בהמה, ושדה (רמ״ו:ו-ז)

הבחנה מבנית בין כלים, בהמה ושדה

עמדה קלאסית: המחבר (או״ח רמ״ו:ג) אוסר את השאלת הבהמה, מבלי לבטא בבירור את הסיבה המבנית להבדל הזה מהכלים. הקורא חייב לדעת בנפרד שיש חובת דאורייתא של שביתת בהמה.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן (רמ״ו:ו-ז) מבהיר את המסכת בעלת 3 הרמות:

  • ① כלים (חפצים): אין חיוב שביתת כלים (בית הלל) → השאלה והשכרה מותרות לפי מבחן נראה כשלוחו
  • ② בהמה: שביתת בהמה חובה דאורייתא (שמות כג:יב — וְיָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ) → כללים מחמירים יותר, השאלה אסורה בדרך כלל
  • ③ שדה (סימן רמ״ג): אין חובה דאורייתא על הנכס עצמו, אך מראית עין מקומית חלה → כללים ביניים

השלכה מעשית: מסכת מנטלית ברורה לחסיד — הסטטוס ההלכתי של נכס תלוי בטבעו (חפץ, חי, נכס דלא ניידי) ולא רק בחוזה. זה מבחין בין סימני רמ״ג ו-רמ״ו בשיטת הרב. כלי חשיבה רוחבי בין סימני הלכות שבת.

4 · דברי הרבי

סיכות, מאמרים ואגרות הרבי

דברי הרבי על נושאי סימן רמ״ו

⚠ הערה כנה על סימן זה: כמו עבור סימן רמ״ג, סימן רמ״ו דן בשאלות טכניות (שביתת כלים, נראה כשלוחו, הבחנת שאלה/שכירות) שמופיעות לעתים נדירות בשיחות פומביות של הרבי. עם זאת, מספר יישומים מעשיים של סימן זה (השכרת רכב, השאלה לשכן גוי, קבלנות-משנה) טופלו בתשובות הרבי (אגרות קודש ושערי הלכה ומנהג). יש לאמת את ההפניות שלהלן מול הכרכים הפיזיים.

📖 מקורות הרבי הקשורים לשאילה / שכירות לגוי

הפניהנושאקשר לסימן רמ״ו
שערי הלכה ומנהג
אורח חיים, סימן רמ״ו
אסיפה הלכתית של הרבי מאת הרש״ב לוין עבור סימן רמ״ו, הספר מקבץ את תשובות הרבי המעשיות על השכרת ציוד לגוי, השאלה לפני שבת, יישום בן זמננו של מבחן נראה כשלוחו. הפניה בעדיפות ראשונה לסימן זה.
אגרות קודש
כרכים כ-ל (הפניות מרובות)
תשובות מעשיות על שאילה והשכרה לגוי הרבי השיב לשאלות קונקרטיות רבות: רכב מושאל לשבת, מכונות מושכרות לחברה גויית, ציוד מקצועי. תשובות אלו מיישמות את עקרונות סימן רמ״ו (שביתת כלים, הבלעה, נראה כשלוחו). סימנים: לחפש באגרות קודש לפי הבקשה « כלי », « שכירות », « שאלה » + « שבת ».
ליקוטי שיחות
כרך כ״א, פרשת בא-בשלח
על המושג הכללי של אמירה לעכו״ם ושליחות דיון מושגי של הרבי על מעמד שלוחו של אדם כמותו והרחבתו/הגבלתו לגוי. מבטא את שיטת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על מבחן נראה כשלוחו מול הפוסקים האחרים.
תורת מנחם
התוועדויות תשמ״ה-תש״נ
רמיזות לעיקרון שביתת כלים ההתוועדויות של הרבי מזכירות מדי פעם את סוגיית ביצה טז ע״ב על בית שמאי/בית הלל ועל עמדת ההלכה. הפניה עקיפה ליסוד סימן רמ״ו.
קובץ י"א ניסן — תורת חב״ד אסופות נושאיות על היישום בן זמננו אסופות שנתיות חב״ד המקבצות את התשובות והיישומים המעשיים לפי סימן בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן. עבור סימן רמ״ו, מכיל פרקים על השכרת רכב, עובד גוי, חוזה שכירות מסחרי.

📜 מושגים חסידיים קשורים

שביתת כלים וטבע המצוה — הרבי מסביר שעמדת בית הלל (« אין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו ») משקפת אמת עמוקה יותר: חובת השבת חלה על האדם ולא על החומר. הנשמה היהודית היא הנחה ממלאכה, לא העצם החומרי — אנלוגיה מושלמת לשיטה החסידית של התניא על קדמת הנשמה על הגוף.

סיכום — ראה שערי הלכה ומנהג סימן רמ״ו וליקוטי שיחות על ביצה טז ע״ב

נראה כשלוחו ומושג השליחות — המבחן שפיתח אדמו״ר הזקן על נראה כשלוחו (« נראה כשלוחו ») מאריך את העיקרון ההלכתי של שלוחו של אדם כמותו. הרבי מלמד שמסכת זו חלה לא רק על מקרה הגוי אלא גם על התודעה החסידית: על החסיד לדאוג שמעשיו לא ייראו כפוגעים בשבת, גם כשטכנית מותרים. הלכה משולבת ברגישות הרוחנית.

מושג כללי — ראה ליקוטי שיחות כרך כ״א על פרשת בא-בשלח

⚠ אימות: ההפניות הנ״ל הן סימני חיפוש שיש לאמת מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. לפרסום ביקורתי, יש לצטט את הכרכים הספציפיים עם עמודיהם המדויקים. עבור סימן רמ״ו, המקור הישיר ביותר נשאר שערי הלכה ומנהג שמקבץ את תשובות הרבי לפי סימן בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן.

5 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

הנהגה למעשה חב״ד

שש נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ו, ברגישות חב״ד — מעוגנות בשיטת אדמו״ר הזקן על מבחן נראה כשלוחו ובהבחנה המבנית בין כלים, בהמה ושדה.

עבור חסיד חב״ד — סימן רמ״ו (השאלה והשכרה לגוי)

  • ① השאלה של חפצי יהודי לגוי: מותרת באופן רחב. עמדת הרב (רמ״ו:א, רמ״ו:ג): ההלכה כבית הלל — אין חובת שביתת כלים. השאלה מותרת אפילו עד הרגע האחרון לפני שבת מכיוון שאין רווח גלוי (« אין רוח לישראל ») ליהודי. יישום בן זמננו: השאלת המכונית, הכלים, הציוד לשכן/עמית גוי בערב שבת מאוחר מותרת לפי הרב. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ג.
  • ② השכרת כלי אומנות (כלי מכניס רווח): להימנע בערב שבת. עמדת הרב (רמ״ו:ב-ג): עבור כלים המפיקים רווח גלוי (מכונה, ציוד מקצועי וכו'), ההשכרה בערב שבת אסורה כי הרווח נראה כבא ממלאכת השבת — מבחן נראה כשלוחו נכשל. יישום בן זמננו: לא להשכיר את הסדנא, המכונה התעשייתית, הציוד המתמחה לגוי ממש לפני שבת. להעדיף חוזה שבועי/חודשי (הבלעה). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ב.
  • ③ מבחן מעשי: « האם יש רווח גלוי לי ממלאכת השבת? » חידוש א של הרב: עבור כל מצב, ליישם את המבחן המושגי. אם המלאכה הנעשית בשבת מביאה לי באופן מזוהה (שכר היום, תשלום לכל ישיבה, תשואה ישירה) → באופן פוטנציאלי נראה כשלוחו → אסור. אם המלאכה אינה יוצרת רווח גלוי נפרד מהשבת → מותר. יישום בן זמננו: Airbnb מושאל בחינם לשכן בסדר; מושכר ללילה — בעייתי בלי הבלעה.
  • ④ בהמה: כללים מחמירים יותר — שביתת בהמה דאורייתא. עמדת הרב (רמ״ו:ו-ז): בניגוד לכלים, חובת מנוחת הבהמה היא תורנית (שמות כג:יב). אסור להשאיל את הבהמה לגוי שישתמש בה בשבת, גם אם אין רווח גלוי מכך. יישום בן זמננו: עבור בעל בהמות גידול, מירוץ וכו' — כללים שונים מאלו של הכלים. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ו-ז.
  • ⑤ הבלעה ביישום על כלים, כמו על נכסי דלא ניידי. עמדת הרב (רמ״ו:ד-ה): עיקרון ההבלעה המקודד בסימן רמ״ג חל גם על חפצים — אפשר לשכור כלי לחודש, לשנה וכו', אף אם השימוש חל בשבת. יישום בן זמננו: השכרת רכב שבועית — בסדר אף אם הגוי משתמש בו בשבת; מנוי שנתי לשירות המנוהל על ידי גוי — בסדר. הכלל: אין תשלום המזוהה עם השבת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ד-ה.
  • ⑥ דיפטיך 243-246: לזהות איזה סימן חל. חידוש ד של הרב: המסכת בעלת 3 הרמות (כלים = חופשי לפי מבחן; בהמה = חמור דאורייתא; שדה = ביניים עם מראית עין) חייבת להנחות את האבחנה. עבור חסיד חב״ד: מול מצב, לזהות תחילה את טבע הנכס (חפץ, חי, נכס דלא ניידי) לפני יישום כלל החוזה. שיטת הרב מציעה את הדקדוק הרוחבי הזה בין סימני רמ״ג ו-רמ״ו. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו:ו-ז + קישור עם רמ״ג.

⚠ קטע זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ו. היישומים בני זמננו (השכרת רכב, Airbnb, ציוד מקצועי) הם הרחבות סבירות של עקרונות הרב — רב יכול לדייק עבור מקרה קונקרטי. לכל שאלה קונקרטית: התייעץ עם הרב שלך.